לפני מותו במחנה הגוּלָאג בסיביר ב־1938, אמר אוסיפ מנדלשטאם, "רק ברוסיה מכבדים את השירה – היא גורמת להרג אנשים". כיום, בּוּלגָקוֹב הוא אחד הסופרים הרוסים האייקוניים ביותר, אבל חייו כסופר במוסקבה, היו גדושים צנזורה וחקירות, עד מותו הטראגי בגיל 49.

מיכאיל בולגקוב בילה את 12 שנותיו האחרונות בעבודה על רומן חשאי – האמן ומרגריטה. הוא ראה בו את יצירת המופת שלו. אלמנתו, שהייתה ההשראה למרגריטה שלו, זיהתה את הסכנה הטמונה בהצגתה הסאטירית של הבירוקרטיה הסובייטית והסתירה את כתב היד עד לאחר מותו של סטלין.

האמן ומרגריטה, שצונזר מאוד, הופיעו לראשונה בצורת סיפור בהמשכים ב־1966 וב־1967. רק ב־1973 הוא פורסם במלואו כספר אחד. הוא תורגם לכל שפת עולם מרכזית ועובד לאינספור הפקות תאטרון, קולנוע וטלוויזיה. הספר תואר כמי שהיווה כהשראה לשיר "Sympathy for the Devil" של הרולינג סטונס.

סופר רדוף

ובעוד רבים מתמקדים בניצחונו של בולגקוב לאחר מותו, אם בוחנים את כל הקריירה שלו, עולה שאלה דחופה אחת: מול צנזורה מתמדת ודיכוי אמנותי, מדוע הוא המשיך לכתוב?

במהלך שני עשורים, הוא כתב עשרות סיפורים קצרים, ארבעה רומנים ועשרה מחזות. אולם לאחר הצלחתו הראשונה, המחזה "ימי משפחת טורבין", הוא פרסם או הפיק מעט אחר, וממכתביו, רשימותיו ויומנה של אשתו, אפשר לחזות בשברון הלב שהשתיקה הזו חוללה בו.

הוא קיבל עמלות עבור מחזות שכתב – ובמאים כמו קונסטנטין סטניסלבסקי ווסבולוד מאיירהולד התחננו לעבוד עליהם – רק כדי שייאסר עליהם להופיע על במות. חלק מיצירותיו הוברחו מחוץ למדינה וצברו פופולריות, אך בולגקוב נדחה שוב ושוב מלקבל אישור להגר.

במכתב לממשלת ברית המועצות, הוא כתב, "אי רשות לכתוב זה בגדר קבורה בחיים". אולי הממשלה חשבה שהם יכולים להשתיק אותו. אולי הם חשבו שהם יצליחו.

בהחלט הייתה סיבה לסופרים של אז להיות זהירים – מנדלשטם נעצר והוגלה בגלל שיר. מקסים גורקי, שהיה מועמד חמש פעמים לפרס נובל לספרות, הושם במעצר בית, רק כדי להיעלם זמן קצר לאחר מכן בנסיבות מסתוריות. מאיירהולד נעצר, עונה, נשפט והוצא להורג על ידי כיתת יורים, וכך גם אייזק בבל. בוריס פסטרנק היה אחד הבודדים שהצליח להימלט מגורל אכזר; היו שאמרו שסטלין עצמו הגן עליו.

בולגקוב הודה ששרף טיוטה מוקדמת של "האמן", אם כי חושדים שהדבר נבע בעיקר מתסכול. ואכן, נראה היה שהוא היה חסר פחד במידה מסוימת. כתיבתו התנגדה באופן לא מתנצל לשאיפות הבולשביקיות.

הרומן שלו ״לב כלב״ לעג לאדם הסובייטי החדש כשניסוי מקאברי השתבש מאוד. מחזהו "מולייר" בחן את מאבקיו של מולייר לנהל משא ומתן על שאיפותיו האמנותיות עם האורתודוקסיה של מנהיגים קתולים רבי עוצמה ותמיכתו הפושרת של פטרונו המלך לואי ה־14. המחזה שלו ״אי הארגמן״ השתמש בדמויותיו של ז'ול ורן כדי לצייר את המהפכה כמריבה בין ילידים מנוצלים לקולוניאליסטים אריסטוקרטיים.

סטלין ובולגקוב

במכתב לממשלה הסובייטית ב־1930 תיאר בולגקוב את ״אי הארגמן״ כקריאה לחופש יצירתי. "אני תומך נלהב של החופש הזה, ואני חושב שאם סופר כלשהו היה מעלה על הדעת שהוא יכול להוכיח שאינו זקוק לחופש הזה, הוא היה כמו דג הטוען בפומבי שהוא לא צריך מים."

עוד הוא ציין כי מתוך 301 ההתייחסויות אליו בעיתונות הסובייטית, 298 מהם היו עוינים. כך למשל, היומון ״הקומסומולסקאיה פרבדה״, “תיאר את בולגקוב כנציג של הבורגנות שמזלזל במעמד הפועלים וברעיונות הקומוניסטיים.

כמו כל תנועה פוליטית מודרנית, משטר סטלין דאג להפיץ גרסה שלו של האמת. לא ברור אם זה היה גורקי או סטלין עצמו שטבע את המונח ריאליזם סוציאליסטי, אבל המשטר קרא לסופרים ליצור סיפורים חדורים ברעיון הזה, המתארים את הגבורה והפאר של הפרולטריון. על האמן הסובייטי לתאר את החיים הסובייטיים לא בצורה מציאותית אלא בשאיפה, במטרה גדולה יותר של הנדסת תרבות חדשה. סטלין הכיר בכוחם של רעיונות – להשפיע ולפרסם שקרים, לשמור על כוחו ולהפיל אחרים. אחרי הכל, בעלי מטרות פוליטיות רק שמחים להשתמש ברעיונות ככלי נשק ולסכל את אלה שרעיונותיהם יסכנו אותם.

יש השערות שייתכן שסטלין הגן באופן פעיל גם על בולגקוב מפני הגולאג, כפי שעשה עם פסטרנק. ידוע שסטלין בהחלט חיבב מאוד את "ימי משפחת טורבין". רישומים מהמופע של התיאטרון במוסקבה מראות שהוא השתתף בלא פחות מ־15 מופעים, למרות האיסור הזמני על ידי ועדת הרפרטואר הסובייטית וסירובם לאפשר את הפקתו בערים אחרות.

הנאמנות המוזרה הזו אולי היא שגרמה לבולגקוב להציע מחזה המבוסס על חייו של סטלין. ״בָּטוּמִי״ היה אמור לתאר את חייו של הדיקטטור בשנים 1898 עד 1904. זו הייתה הזדמנות להתעמק באותם נושאים שבולגקוב אהב: הממשק בין טוב ורע, מצפון ובגידה. ייתכן שהוא רצה לחקור בחשאי את מרחב היחסים שלו עם האיש שעיצב בצורה כה מובהקת את קריירת הכתיבה שלו. בנוסף, הוא יכול היה לספק יצירה מצועפת בתור ריאליזם סוציאליסטי; מתחת לצעיף הזה, הוא קיווה לראות עבודה שלו על הבמה.

ללא ספק, בולגקוב היה מודע לבריאותו הדועכת; הוא היה רופא לפני שפנה לכתיבה. ייתכן שראה בכך את ההזדמנות האחרונה שלו. מנהלי התיאטרון לאמנויות הבמה במוסקבה היו להוטים לעבודה כזו, שאותה קיוו להעלות לכבוד יום הולדתו ה־60 של סטלין. אולם לסטלין לא היה עניין בתיאור פרשני של סיפור חייו ושם קץ לשאיפה הזו. למעשה, בולגקוב, אשתו ואחרים מהתיאטרון היו בדרך להפקה כאשר קיבלו את הבשורה על אי הסכמתו של סטלין. בולגקוב היה מזועזע; הוא והשאר היו משוכנעים שייעצרו מיד. הם לא נעצרו, אבל המכה הזו היא שגרמה לבריאותו של בולגקוב לקרוס, והוא מת תוך שנה.

יצירת המופת

שנה לפני מותו, כתב בולגקוב מכתב לוויקֶנטי וֵורסַאייֶב על רצונו המתמשך לכתוב למרות המכשולים הבלתי עבירים הללו:

כרגע אני עוסק בעבודה שהיא חסרת היגיון לחלוטין מנקודת המבט של חיי היומיום — אני עושה עדכון אחרון לרומן שלי. יחד עם זאת, כמה שתנסה לחנוק את עצמך, קשה להפסיק לתפוס את העט שלך. אני מתייסר ברצון מעורפל לסגור את החשבונות האחרונים שלי בספרות.

מה היו החשבונות הסופיים הללו? מה השיג בולגקוב ב"האמן ומרגריטה"? מה היה כל כך חשוב לומר שזה גובר על הסיכונים הידועים?

על פני השטח, הספר הוא סאטירה של תעלולים והאשמות סובייטיות מבעד לעדשת השטן המבקר במוסקבה. אולם מתחת לרובד הזה, האמן ומרגריטה הוא סיפור פאוסטי על סופר ומאבקו לפרסם את מפעל חייו.

זהו סיפורו של אדם המטיל ספק במטרת החתירה כאשר האושר נראה לנצח בלתי ניתן להשגה. זוהי יצירה של סיפורת היסטורית, חקירה עמוקה ומרגשת של הפחדנות והאשמה של בגידתו של פונטיוס פילטוס בישוע. הוא מיישר בין שני עולמות: מוסקבה של סטלין וירושלים של קיסר, תוך תיאור נוכחותו היודע-כל של הרודן וההשלכות על יחידים החיים תחת הרודנים באשר הם.

זהו סיפורם של הסופר והמוזה שלו, המסופר במסורת הרוסית העשירה; הוא מראה את האובדן ואת כוחה הגואל של האהבה, כמו גם כל מה שמוצג אצל ״דוקטור ז'יוואגו״ של פסטרנק ו״אנה קרנינה״ של טולסטוי, הגדושים בכל המורכבויות והחולשות של בני אדם במערכות יחסים.

עולמו של בולגקוב היה מורכב מכאבי ראש בירוקרטיים, אירוניות קומיות ובגידות עוצרות נשימה שבוצעו על ידי אנשים שבכל נסיבות אחרות יכלו לחיות ולמות בבורות מבורכת לגבי יכולתם לגרום לזוועות. הוא זכה לפרטים שיצרו סאטירה, והוא השתמש בהם. רצונו של בולגקוב לא היה בהכרח לשנות את העולם, אלא לחשוף אותו עם כל המורכבות וההומור והאימה שבו. אולי באופן בסיסי יותר, הוא רצה להפוך את הבלגן שלו למשהו מתמשך ויפה, ובכך להראות אמת.

האמת הייתה שווה את הקושי, הסכנה, השתיקה שהוטלה (הוא לא יכול היה להפסיק לכתוב) גם אם ניתן היה להסדיר את החשבונות הללו רק שנים לאחר שהביסו אותו לכאורה.

מורשת

יצירותיו של בולגקוב זכו לעדנה דווקא לאחר מותו. וביתר שאת, לאחר התפרקות ברית המועצות.

ספריו הוסרטו לטלוויזיה ולקולנוע. ואפילו מצאו את עצמם במרכז הסכסוך האוקראיני־רוסי. סדרת הטלוויזיה ״הגווארדיה הלבנה״ נאסרה לשידור באוקראינה, שחקן תאטרון שגילם את וולנד הוחרם כי התבטא נגד המלחמה…

ב־1994 הופק סרט קולנוע על האמן ומרגריטה, שסבל מבעיות קשות בהפקה ויצא לאקרנים רק ב־2011. אם זה לא הספיק, כדאי כבי סדרת הטלוויזיה הרוסית, ״האמן וירגריטה״, שהופקה ב־2005, מתו בזה אחר זה לאחר תום ההפקה…

קללה רבצה על כל מי שניסה להפיק ברוסיה עיבוד לרומן המפורסם ונדחתה גם הקרנתה של הפקה קולנועית חדשה על האמן ומרגריטה, שתחילה נדחתה בעקבות הקורונה וכעת המלחמה באוקראינה גררה דחייה של הסרט, לינואר 2024, עם החלפת חברת ההפצה, אחרי עזיבת אולפני יוניברסל שהיו חתומים על ההפצה לפני תחילת הפלישה…

אף רומן אחר מבית היוצר של בולגקוב לא זכה להכרה והערכה כה גדולה כמו הרומן המיסטי ״האמן ומרגריטה״, שממשיך לעניין את קהל הקוראים בעולם גם היום.

חומר מעשיר לצפייה

• האמן ומרגריטה, 2005 (כתוביות בעברית)
• הגווארדיה הלבנה, 2012 (ללא תרגום)

חומר מעשיר לקריאה

• הביצים הגורליות, בתרגומו של פטר קריקסונוב, 2003.
• רשומות של רופא צעיר, בתרגומה של ליזה צ'ודנובסקי, 2007.
• השטן במוסקבה, בתרגומו של יוסף סערוני, 1969.
• האמן ומרגריטה, בתרגומו של פטר קריקסונוב, 1999.
• לב כלב, בתרגומו של פטר קריקסונוב, 2002.
• הגווארדיה הלבנה בתרגומה של נילי מירסקי, 2002.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.