העיר קונסטנטינופול, או ביזנטיון, נוסדה, על פי האגדה, בשנת 667 לפני הספירה, על ידי יוונים ממגארה ועלתה בהדרגה בחשיבותה בימי האימפריה הרומית.
ההתחלה
חשיבותה הראשונית הייתה מיקומה על דרכי המסחר במזרח הים התיכון, במיוחד הגישה קרובה לנתיבי היבשה לפרס, מרכז אסיה, הודו וסין וכן שמירה על הכניסה לפונטוס אוקסינוס (הים השחור).
במהלך המאה השנייה האימפריה הרומית גדלה בצורה כה משמעותית עד שסכסוכים פנימיים הביאו לפיצולהּ לאימפריה מזרחית ומערבית. מושג זה הוצג על ידי דיוקלטיאנוס, שחיפש רעיונות לפתרון הבעיות העומדות בפני האימפריה הרומית.
הרעיון שלו היה ששני קיסרים (כל אחד ידוע בשם אוגוסטוס) ישלטו בשני חצאי האימפריה הרומית. כל אוגוסטוס ימנה אז גבר צעיר יותר, המכונה קיסר, לחלוק את שלטון האימפריה. זה צמצם את מעמד הקיסרים הרומאים למעמד שקול לזה של הקצינים הממונים שהצביעו על יורשיהם.
לאחר מכן העביר דיוקלטיאנוס את בירתו לניקומדיה בטורקיה של ימינו. הרעיון אמנם עבד לזמן קצר, אבל היו בעיות עצומות והושאר לקיסר קונסטנטינוס הגדול לעבד מחדש את המערכת. בשנת 330 הקים קונסטנטינוס את הבירה המזרחית בביזנטיון, אותה כינה קונסטנטינופול. הוא גם הציג מחדש רצף תורשתי כדי לנסות לעצור את המריבה שנגרמה על ידי הקיסרים הממונים.
למרות שממשיכי דרכו שלטו במה שנודע בתור האימפריה הביזנטית, אלו שחיו בקונסטנטינופול מעולם לא ראו את עצמם כביזנטים, השם בא מהשם התראקי-יווני לעיר. במקום זאת הם ראו עצמם כרומאים וצאצאים ישירים של השלטון, המסורות והיוקרה של האימפריה הרומית.
מוצא האימפריה
בעיקרו של דבר, האימפריה הביזנטית חייבת את מקורותיה לקונסטנטינוס הגדול ששלט בין השנים 324 עד 337. הקיסר תכנן תוכניות להרחבת עירו עם בניית ארמון גדול, פורום, היפודרום ומשרדי ממשלה. כדי להגן על העיר מפני התקפה, קונסטנטין פיקח גם על בניית חומות גדולות על פני האיסטמוס.
קונסטנטינוס מת באנצ'ירונה, ליד ניקומדיה וגופתו הוחזרה לקונסטנטינופול, שם נקברה. לאחר מכן ירש אותו בנו הבכור, קונסטנטיוס (או קונסטנטינוס השני), שמלך משנת 337 עד 340. ירש אותו לאחר מכן אחיו, 0ששלט עד מותו בשנת 361 וכקיסר יחיד מ־353 עד 361. הוא מת ליד טרסוס בטורקיה של ימינו.
הקיסר הבא היה יוליאנוס הכופר, (בשנים 361–363). הוא היה בנו של יוליוס קונסטנטיוס, אחיו למחצה של קונסטנטיוס השני. בתור הקיסר הפגאני האחרון, הוא ניסה לשחזר את המסורות הדתיות של רומא במאמץ לנסות להחזיר את האימפריה ליושנה.
כשיוליאנוס מת בקרב נגד הפרסים הססאניים, נבחר לקיסר רומי גנרל רומי בולט בשם פלביוס איוביאנוס, שהפך לקיסר יוביאנוס. הוא היה נוצרי וזכור בעיקר בשל התמרון בהסכם שלום עם הססאנים. הוא מת ב־17 בפברואר 364, לאחר ששלט שמונה חודשים בלבד.
ממשיכי דרכו היו ולנטיניאנוס הראשון, גנרל מצליח נוסף, ואחיו הצעיר ואלנס, שהפך לקיסר האימפריה הרומית המזרחית. ואלנס שלט במשך 14 שנים ומשימתו הראשונה הייתה לסגת ממסופוטמיה ומחלקים מארמניה, שיוביאנוס העביר לססאנים. עם זאת, ואלנס נאלץ להתמודד גם עם מרד של פרוקופיוס, בן דודו מצד אמו של יוליאנוס.
פרוקופיוס הצליח לגייס שני לגיונות צבא כדי לתמוך בהכרזתו כקיסר, ואלנס שקל להתפטר כדי למנוע מלחמת אזרחים. כשואלנס שלח שני לגיונות נגד פרוקופיוס, שני הלגיונות הצטרפו למרד. עם זאת, באמצע שנת 366 הצליח ואלנס לגייס צבא גדול מספיק כדי להביס את כוחותיו של פרוקופיוס בקרב תיאטירה. פרוקופיוס נתפס זמן קצר לאחר מכן והוצא להורג.
קרב אדריאנופול
מרד פרוקופיוס עודד את הגותים לתקוף את האימפריה הרומית המזרחית. משמעות הדבר הייתה שואלנס נאלץ להוביל את צבאו צפונה, ולאחר שהביס צבא גותי, הוא חתם על הסכם שלום שאִפשר לסוחרים רומאים גישה לאדמות שבשליטת הגותים. פרצה מלחמה עם פרס שאילצה אותו להוביל את צבאותיו חזרה לכיוון פרס.
המערכה נקטעה כאשר הוויזיגותים איימו על הגבול הצפוני. הם איבדו אדמות להונים והיו להוטים לפצות את עצמם באדמות רומיות. בסופו של דבר התחברו הוויזיגותים להונים ויחד עם האוסטרוגותים, תקפו את הרומאים. צבא ביזנטי ענק נע נגדם והוביל לקרב אדריאנופול, ב־9 באוגוסט 378.
הגותים ובני בריתם השמידו את הצבא הרומי, ואלנס נהרג במהלך הקרב. זה הותיר את הביזנטים חשופים, ועם גרטיאנוס, האחיין בן ה־19 של ואלנס, כקיסר האימפריה הרומית המערבית, היה צורך בשליט חזק שיציל את האימפריה.
תאודוסיוס
תאודוסיוס הראשון, יליד גליציה, בספרד של ימינו, היה בנו של קצין צבא בכיר שהוצא להורג לאחר שהיה מעורב בתככים פוליטיים. תאודוסיוס מונה למפקד מוזיה, על הדנובה (בסרביה ובבולגריה של ימינו). לאחר אדריאנופול, גרטיאנוס מינה אותו כשותף אוגוסטוס למזרח, והוא שלט יחד עם גרטיאנוס ולנטיאנוס השני.
ברמה הפוליטית, תאודוסיוס היה נוצרי והפך את הנצרות לדת המדינה הרשמית של האימפריה הרומית. בשנת 381 הוא עזר לכנס את המועצה הכללית השנייה של הכנסייה הנוצרית, שהתקיימה בקונסטנטינופול, שם אושרו כמה מהחלטות מועצת ניקאה בשנת 325.
המשימה העיקרית של תאודוסיוס הייתה להבטיח את הישרדותה הצבאית של האימפריה הרומית, והוא יצא מיד למלחמה בבלקן נגד הסרמטים. הוא הביס אותם תוך שש שנים וניצחון נוסף הוביל להכרזתו כקיסר שותף ב־19 בינואר 379.
הוא קיבל את המחוזות דאצ'יה (רומניה של ימינו) ומקדוניה, שני האזורים הותקפו פעמים רבות בעשורים הקודמים. כשחי בסלוניקי, תאודוסיוס בנה את צבאו. כדי לגדל חיילים נוספים, הוא איפשר לגייס טבטונים ותגמל רבים מהם בתפקידים אדמיניסטרטיביים בכירים.
תאודוסיוס גם חיפש פשרה עם הוויזיגותים והקצה אדמות לגותים בבלקן בתמורה לשלום עמם. זו הייתה הפעם הראשונה שעם שלם התיישב על אדמת רומא והצליח לשמור על האוטונומיה שלו. הוא נמנע ממלחמה עם הגותים, שרבים מהם התנצרו.
מהלכים אלה לא היו פופולריים בקרב חלק מאנשי רומא והיסטוריונים מאוחרים יותר האשימו עמדות אלה בכך שהוא הפך את רומא לחשופה להתקפות. עם זאת, תאודוסיוס הצליח להשתמש בכוח הצבאי החדש הזה להשפעה רבה. כאשר מקסימוס המוודה, זכה לתמיכה באימפריה הרומית המערבית ופלש לאיטליה, תאודוסיוס היה המפקד היחיד שהיו לו די חיילים כדי לבדוק את התקדמותו.
בשנת 378 הוא הביס את מקסימוס ומאוחר יותר את כוחותיו של יוגניוס. תאודוסיוס ריסק את המרד שלו בקרב פריגידוס ב־5–6 בספטמבר 394. בשלב זה היה תאודוסיוס הקיסר היחיד בממלכה. לאחר מכן הוא נודע בהיסטוריה בתור תיאודוסיוס הגדול.
כשתיאודוסיוס הראשון מת, בנו הצעיר, הונוריוס, ירש אותו במערב ובנו הבכור, ארקדיוס, ירש אותו במזרח. נראה שארקדיוס היה שליט חלש ובמשך חלק ניכר מתקופת שלטונו, שר בשם פלביוס רופינוס, פוליטיקאי ממוצא גאלי, קיבל את ההחלטות בפועל.
כאשר הונוריוס נשלט על ידי שרו פלביוס סטיליצ'ו, משרת הקיסר הייתה בסכנה להפוך למשרה סמלית. על פי כמה דיווחים, יריבות בין השרים היא שהובילה לכך שסטיליצ׳ו הביא לכך שרופינוס נרצח על ידי גותים.
עם זאת, שר חדש, אוטרופיוס, השתלט על משרתו של רופינוס עד שבשנת 399, אשתו של ארקדיוס שכנעה את בעלה לסלק את אוטרופיוס, שהוצא להורג מאוחר יותר. המפקד הפרטוריאני, אנתמיוס, החליפו, כאשר ארקדיוס נסוג מהזירה הפוליטית עד מותו ב־1 במאי 408. בנו פלביוס תאודוסיוס, שהפך לתאודוסיוס השני, ירש אותו.
תאודוסיוס השני היה רק בן שבע כשהפך לקיסר, אבל על פי המוניטין של הצבא שסבובנה, לילד היה מיעוט נטול בעיות והאימפריה נותרה בטוחה מהתקפות לאורך שנות שלטונו הארוכים, שהסתיימו במותו ב־28 ביולי שנת 450.
אחותו הגדולה, פולצ'ריה, שהפרשנות שלה לנצרות הייתה אנטי-יהודית, השפיעה רבות על תיאודוסיוס. תחת השפעתה של פולצ'ריה, הכנסייה הנוצרית גינתה את נקודת המבט הנסטוריאנית של הטבע הכפול של ישו ככפירה ונסטוריוס, חסיד השקפה זו, הוגלה למצרים.
מכאן ואילך יתגברו הסכסוכים הפנימיים והאיומים מבחוץ יביאו על האימפריה את סופה.
חומר מעשיר לקריאה
- Anthony Kaldellis, The Byzantine Republic: People and Power in New Rome
- Timothy E. Gregory, A History of Byzantium, 2nd Edition: 19 (Blackwell History of the Ancient World)
- John Haldon, Byzantium: A History
