ההיסטוריה הביזנטית משתרעת על פני התקופה מהאימפריה הרומית המאוחרת ועד לתחילת העידן המודרני. קונסטנטינוס הגדול, השליט הנוצרי הראשון של האימפריה הרומית, העביר את בירתו לביזנטיון בשנת 330 ושינה את שמה של העיר לקונסטנטינופול. המדינה בה שלט הייתה ביזנטית, אך האזרחים קראו לעצמם Rhomaioi (רומאים).

האימפריה הביזנטית הייתה יורשת האימפריה הרומית. עם חלוף הזמן, הציוויליזציה הביזנטית התבדלה, כאשר ההשפעה היוונית גברה והיא צברה השפעות תרבותיות מאירופה, אסיה ולאחר המאה השביעית, בעיקר מהאיסלאם.

במהלך ימי הביניים, כאשר התפתח המושג אירופה, ביזנטיון הייתה בדעיכה ומבודדת מהמערב. כך נוצרה אירופה ללא ביזנטיון, היורשת של האימפריה הרומית. בזמן שאירופה הפכה למושג של ממש, ביזנטיון כבר לא הייתה אלא שריד של האימפריה הרומית וקונסטנטינופול הייתה לחלק מהאימפריה העות'מאנית.

רקע היסטורי

קונסטנטינוס הקים את קונסטנטינופול כבירת רומא, כך שנפילתה של רומא בידי הגותים לא סיימה את האימפריה, היא רק העבירה את המרכז שלה.

התרבות הביזנטית הייתה המשך של יוון ורומא הקלאסית, אך הייתה ייחודית באופן שבו סינתזה את ההשפעות הללו עם ההשפעות האירופיות והאסלאמיות.

התקופה הביזנטית המוקדמת התאפיינה בהחלפת האלים העתיקים באל אחד ובדת הנוצרית והתבססות החוק הרומי והתרבות היוונית והרומית. תור הזהב נמשך עד הפלישות הערביות והפרסיות במאה השביעית והמאה השמינית. הקיסרים הביזנטים הנהיגו רפורמות מנהליות ופיננסיות.

תוך התחמקות מהגישה המערבית של שכירת חיילים זרים והיעדר בסיס המס של המערב, הקיסרים בקונסטנטינופול שמרו על צבא קטן. למרות שבאזור המערבי לא היה קיסר שולט לאחר שנת 476, הקיסרים הביזנטיים טענו שהם השליטים של כל האימפריה הרומית הישנה, למרות שהצבא של ביזנטיון לא הספיק כדי לכבוש מחדש שטחים במערב היבשת.

עבור רוב הקיסרים הביזנטים הספיקה המחויבות הרטורית לכבוש מחדש את רומא. יוסטיניאנוס הראשון (527–565) ערך משלחות עם הצלחה מסוימת תוך כיבוש צפון אפריקה ואיטליה, אך מלחמותיו של יוסטיניאנוס נגד האוסטרוגותים הרסו את איטליה מבחינה כלכלית והרסו את התרבות העירונית שלה.

בנוסף, מלחמותיו היוו נטל גדול על אוצר המדינה. יורשיו של יוסטיניאנוס נאלצו להתמקד בשיקום  כספים הביזנטיים שבוזבזו על ידי יוסטיניאנוס. הם נאלצו להתמודד גם עם הפרסים במזרח וגרמאנים, סלאבים ומונגולים במערב.

הרקליוס הראשון (610–641) יישב הונים בבלקן כדי לסכל את האיום המערבי. ואז הוא ניצח את הפרסים והביא לסיום האימפריה הפרסית. בסוף תקופת שלטונו של הרקליוס, האיום המוסלמי בסוריה ובפרס ייאלץ להפנות את תשומת הלב הביזנטית הרחק מהמערב לכיוון מזרח ודרום.

לאחר ההצלחות המוסלמיות הראשוניות בסוריה ובמצרים, כבשו המוסלמים את פרס ולחצו לביזנטיון מספר פעמים במאות השביעית והשמינית. ליאו האיזאורי (717–741) הביס את המאמץ המוסלמי האחרון לכבוש את ביזנטיון והאימפריה התייצבה. תוך ניצול התנאים המעורערים בח'ליפות המוסלמית, האימפריה כבשה מחדש את רוב שטחי סוריה והתבססה מחדש עד המאה ה־11.

לאחר שניצחו את הביזנטים במנצ'יקרט בשנת 1071, שלטו הטורקים הסלג'וקים בשטחה המזרחי של ביזנטיון. ביזנטיון קראה למודיקניו באירופה לעזרה נגד הטורקים, והציתה בכך את מסעות הצלב, שהניבו ממלכות אירופאיות בסוריה ובארץ הקודש, ששיאן בכיבוש קונסטנטינופול בשנת 1204.

ביזנטיון המשיכה ביוון מחדש וקיבלה לידיה מחדש את קונסטנטינופול בשנת 1261, אך הממלכה שהוקמה שוב הייתה קטנה יותר, ישות במרכז העיר, שהטורקים העות'מאנים בלעו אותה ב־1453 ושינו את שמה לאיסטנבול.

האימפריה הייתה נוצרית אך הנצרות שלה היתה שונה מזו של המערב. האפיפיורים הלטיניים זכו לשלוט באירופה ללא שליט חילוני ריכוזי, אך בביזנטיון הקיסר שמר על תפקיד רב עוצמה בכנסייה. השמירה הביזנטית על התפיסה הרומית לפיה הקיסר היה כמעט אלוהי תגרום לפיצול עם המערב, במיוחד באמצעות המחלוקת האיקונוקלסטית.

המחלוקת האיקונוקלסטית

במהלך המאה הרביעית באימפריה הרומית, הצורות הקלאסיות דעכו וההשפעות המזרחיות היו לחשובות יותר. קונסטנטינופול הפכה למרכז חדש לאמנים בחלק המזרחי של האימפריה, בעיקר לנוצרים. מרכזים אחרים כללו את אלכסנדריה, אנטיוכיה ורומא. כאשר שני הראשונים נפלו בידי הערבים ורומא בידי הגותים, קונסטנטינופול נותרה מפלט בודד עבור האמנים.

העידן הגדול הראשון הגיע בתקופת שלטונו של יוסטיניאנוס הראשון (483–565). הוא קבע קודקס חוקים שכפה את דתו על נתיניו והכין את הבמה לאבסולוטיזם. הוא בנה את מקדש איה סופיה ואת כנסיית השליחים הקדושים בקונסטנטינופול ואת בזיליקת סן ויטאלה ברוונה (באיטליה). לאחר יוסטיניאנוס ירדה האימפריה מכוחה, כשכיבושיו של יוסטיניאנוס אבדו והאווארים, הסלאבים והערבים מאיימים על ריבונותה. גם הסכסוך הדתי והפוליטי הפריע לבירה.

בשנת 730 בא ליאו השלישי האיזאורי במגע עם אמונות אסלאמיות במהלך מלחמותיו המוצלחות נגד המוסלמים. הוא אימץ את הטוהר של הדחייה המוסלמית של אלילים ודימויים, אסר על תמונות של ישו, מריה ותלמידיו.

ֶתקופה זו כונתה התקופה האיקונוקלסטית ונמשכה עד שנת 843. תיאולוגים איקונוקלסטיים התייחסו לסגידה לאיקונות או לדימויים כאלילי שקר. הפולחן היה שמור למושיע ולאל, לא לתוצר של ידיים אנושיות, במהלך המחלוקת האיקונוקלסטית.

המחלוקת האיקונוקלסטית הובילה לחוסר אוריינטציה של הכנסייה הביזנטית. התרבות הדתית הביזנטית והחיים האינטלקטואליים, שנודעו בעבר בחדשנות ובספקולציות, עמדו בקיפאון מאותה נקודה. התרחש הרס סיטונאי של אמנות שמראה דמויות לא הולמות. קצת כפי שהטליבאן פוצץ פסלים בודהיסטיים באפגניסטן וכשאנשי דאעש פוצצו את קברו של יונה הנביא.

הוטלו הגבלות על תוכן ועיצובי נוי וסמלים כמו הצלב היו על גבול הביטוי. ללא דמויות אנושיות, פסיפסים שאלו עיצובים פרסיים וערבים, כגון פרחים והאמנויות המינוריות נותרו תוססות.

האפיפיורות דחתה בתוקף את האיקונוקלאזם כאיום על סמכות האפיפיור. בנו של ליאו, קונסטנטין החמישי (740–775), היה יותר איקונוקלסטי מאביו. למרות שביזנטיון נטשה את האיקונוקלאזם במאה התשיעית, השפעתה נמשכה.

סוף האיקונוקלאזם הביא את הרנסאנס המקדוני, החל תחת בזיליוס הראשון, המקדוני, בשנת 867.

המאות התשיעית והעשירית היו זמנים של שיפור בנסיבות הצבאיות והאמנות והאדריכלות התאוששו. סגנון הפסיפס הביזנטי הפך לסטנדרט, עם עניין מחודש בנושאים קלאסיים וטכניקות מתוחכמות יותר בעיצוב דמויות אנושיות.

לאחר שהמחלוקת האיקונוקלסטית פתרה את עצמה לטובת שימוש באיקונות, האימפריה שגשגה משנת 843 עד 1261. בתקופה זו שגשגו האמנויות, השפה הרשמית הייתה יוונית והנצרות חיזקה את אחיזתה מהבירה דרך הארצות הסלאביות הצפוניות.

לאחר המקדונים הגיעה השושלת הקומננית, שהחלה ב־1081 עם אלכסיוס הראשון קומננוס. שושלת זו קבעה מחדש את היציבות לאחר העקירות הגדולות של מנצ'יקרט, שעלו לביזנטיון בשליטה על אסיה הקטנה. בין 1081 ל־1185 בני קומננוס עודדו את האמנויות והיתה זו תקופה של הומניזם ורגש מוגבר. דוגמאות לכך הן התאוטוקוס של ולדימיר וציורי הקיר בנרזי. בנוסף לאיקונות אלה, בתקופה זו נראו דוגמאות פסיפס וקרמיקה ולראשונה הצורה האיקונית הפכה פופולרית בשטחי האימפריה.

עבודה ביזנטית מצוינת מתקופה זו נמצאו גם בקייב, ונציה, פאלרמו ובמקומות נוספים מחוץ לאימפריה. בזיליקת סנט מרקו של ונציה, שבנייתה החלה בשנת 1063, עוצבה על פי דגם כנסיית השליחים הקדושים שנהרסה בקונסטנטינופול. מסעות הצלב, במיוחד הטבח בקונסטנטינופול ב־1204, סיימו שמונה מאות שנים של תרבות ביזנטית. נוסעי הצלב הפרנקים של מסע הצלב הרביעי בזזו את קונסטנטינופול ויצרו חורבן גדול אפילו יותר של האמנות הביזנטית מכפי שהיה בתקופה האיקונוקלסטית.

התחייה הפליאולוגית

המדינה שהוקמה מחדש ב־1261 כללה רק את חצי האי היווני והאיי האגאי. לאחר התקופה הצלבנית (1204–1261), לביזנטיון היה גל סופי עד הכיבוש העות'מאני. הפריחה האחרונה של האמנות הביזנטית, המנייריזם הפליאולוגי, התרחשה תחת השושלת הפליאולוגית, שנוסדה על ידי מיכאל השמיני פלאולוגוס ב־1259.

עידן זה ראה חילוף מוגבר בין אמנים ביזנטיים ואיטלקיים, עניין חדש בפסטורליות ובנופים, והחלפת עבודת פסיפס מופתית כמו כנסיית צ'ורה בקושטא בציורי פרסקאות סיפוריים.

התרבות הביזנטית כללה נשים וגברים כאחד, בניגוד לנהוג ביוון הקלאסית וברומא או באירופה של ימי הביניים.

נשים לא יכלו ללמוד בבית הספר, אבל נשות אצולה קיבלו שיעורים בהיסטוריה, ספרות, פילוסופיה ולחן. הסופרת הביזנטית הגדולה ביותר הייתה ההיסטוריונית אנה קומננוס, שהביוגרפיה שלה על אביה, הקיסר אלכסיוס, הוא מהמיטב בתולדות ימי הביניים.

האמנות הביזנטית התבססה על האמנות של יוון העתיקה, ולפחות עד 1453 היא נשארה קלאסית במובהק אך ייחודית. הבדל אחד היה שהאתיקה ההומניסטית היוונית העתיקה פינתה את מקומה למוסר הנוצרי. משמעות הדבר היא שהאדרת האדם הקלאסית הפכה להאדרת האל, במיוחד האדרת ישוע הנוצרי.

האמנות הביזנטית החליפה את העירום הקלאסי בדמויות של האל, האב, המושיע  מנצרת, מריה הבתולה והקדושים. האמנות הביזנטית הדגישה מאוד את האייקון, דימוי של ישו, מריה, או מדונה והילד המשמשיםמושא הערצה בכנסייה או בבית.

מיניאטורות ביזנטיות הראו הן השפעות הלניסטיות והן השפעות אסיאתיות. האדריכלות הביזנטית נשענה על התפתחויות טכניות רומיות. הקרבה למזרח גרמה לכך שהארכיטקטורה של קונסטנטינופול הושפעה מאוד מהמזרח. כך, בזיליקת יוחנן הקדוש מהסטודיון, מהמאה החמישית, מדגימה את השימוש הביזנטי במודלים רומיים. עם זאת, יש המבקרים את האמנות הביזנטית כחסרה בתיאורים ריאליסטיים של בני אדם.

האמנות הביזנטית חסרה חלק מהנטורליזם של האמנות היוונית העתיקה. במיוחד בפיסול, המומחיות הטכנית ירדה כאשר הדגש עבר לנושאים נוצריים. עם זאת, לאמנות הביזנטית היתה תחייה טכנית תקופתית והיא שמרה מספיק על ההשפעה הקלאסית היוונית כדי לאפשר לרנסאנס לקרות.

אמנים ביזנטיים דחו עונג חושני, אלילים פגאניים והבלים אישיים ופעלו לשרת את הנצרות על ידי הצגת לא האלמנט הפנימי והרוחנית ולא הצורה האנושית המושלמת החיצונית וייצוגים מסוגננים ומפושטים התאימו למטרה זו.

טכניקות חדשות ורמות חדשות של הישגים אפיינו צורפות כסף וצורפות ביזנטית, אמייל, תכשיטים וטקסטיל. פסיפסים ואייקונים ביזנטיים הראו רמות גבוהות של מקוריות. האדריכלות מצאה את הביטוי הגבוה ביותר שלה באיה סופיה, עדיפה בקנה מידה ובהדר מכל דבר שנבנה בעולם העתיק.

למרות שרמות המיומנות השתנו עם הזמן, ברוב צורות האמנות הביזנטית שימושים מסוימים, דפוסים ופרקטיקות נשארו קבועים. פסיפסים שימשו כאמנות הדקורטיבית השלטת עבור הכיפות בכנסיות הביזנטיות.

הציור הביזנטי התרכז במידה רבה על לוחות. האייקונים היו חיוניים לחיים הדתיים והחילוניים כאחד. האייקונים חסרו אינדיבידואליות, יעילותם נשענת על נאמנות לאב טיפוס. הציור הביזנטי כלל גם הארה של כתבי יד.

האמנות הביזנטית ממשיכה בהיבטים מסוימים באמנות של יוון, רוסיה ומדינות המזרח האורתודוכסיות המודרניות. אריחי אמייל, שנהב ומתכת ולוחות קודש זכו להערכה רבה במהלך ימי הביניים במערב. משי ביזנטי היה מונופול ממלכתי ומותרות יקרות מאוד.

באיטליה האמנות הביזנטית הייתה תורם מרכזי לסגנון הרומנסקי במאות ה־10 וה־11. באימפריה הרומית הקדושה היו לקארל הגדול קשרים הדוקים עם ביזנטיון; הוא וקיסרים פרנקים אחרים העבירו את ההשפעה הביזנטית דרך התחומים שלהם.

סופהּ הרשמי של ביזנטיון הגיע עם נפילת קונסטנטינופול בידי התורכים העות'מאנים ב־1453, אך בינתיים התפזרה התרבות עם הנצרות האורתודוקסית לבולגריה, רומניה, סרביה, ובעיקר, רוסיה, שלקחה את המעטפת מקונסטנטינופול לאחר 1453.

חשוב מכך, התרבות והדת הביזנטית השפיעו מאוד על הסלאבים, במיוחד על הרוסים. בסביבות 988 ולדימיר הראשון הביא את הנצרות לרוּס. כאשר ביזנטיון קרסה בשנת 1453, שליטי רוסיה קיבלו את התואר "קיסר" (צאר), זה של הקיסרים הביזנטים. הצאר הרוסי הכריז על מוסקבה כ"רומא השלישית", אחרי רומא וביזנטיון.

הביזנטים גם שימרו את התרבות, רדפו אחר מדע, פילוסופיה ולימודים קלאסיים. הלימוד היה כרוך בשליטה בספרות היוונית הקלאסית, כולל יצירותיו של הומרוס, שלא היה ידוע ברובו במערב. חוקרים ביזנטיים חקרו ושימרו את יצירותיהם של אפלטון ואריסטו והפכו אותם לזמינים תחילה לעולם המוסלמי ולאחר מכן למערב אירופה.

חומר מעשיר לקריאה

• Kelly Rodgers, The Byzantine Empire: A .Society That Shaped the World
• Lars Brownworth, Lost to the West: The Forgotten Byzantine Empire That Rescued Western Civilization
• משה הדס, רומא הקיסרית, הוצאת ספרית מעריב.
• איריס שגריר, ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.