היא עלתה לכס הקיסרות משרשרת אירועים אקראיים, שהביאה לאחת התקופות המדהימות ביותר בהיסטוריה הרוסית. כמו אלה שהביאו את יקתרינה השנייה לכס המלכות: אחרי הכל, זה קרה בעקבות החלטת הקיסרית יליזבטה פטרובנה שהייתה חשוכת ילדים והכריזה על הדוכס קארל פטר אולריך ליורשה ולכן אילצה אותו לשאת את הנסיכה הגרמנייה סופיה אוגוסטה פרדריקה
כך, בשנת 1742, הקיסרית חסרת הילדים יליזבטה פטרובנה החליטה בסוגיית הירושה של כס הקיסרות הרוסי. בחירתה נפלה על אחיינה, נכדו הטבעי של פיוטר הראשון, דוכס שלזוויג-הולשטיין קארל פטר אולריך, בנה של בתו השנייה של פיוטר אנה פטרובנה (1708–1728). הילד, שהיה כבר בן 14, הועבר לרוסיה ושמו שונה לפיוטר פיודורוביץ'. בשנת 1745 הוא היה אמור להתחתן. כמובן שהחיפוש אחר כלה מתאימה ליורש העצר העתידי היה עניין פוליטי והתבצע ללא השתתפות היורש עצמו…
נישואיו הכושלים של "האחיין הארור"
מי שהחליט, שוב, הייתה הקיסרית עצמה: אשתו של היורש תהיה נסיכה גרמנית בת שש עשרה למשפחה די מרושעת: סופיה אוגוסטה פרדריקה מאנהלט-זרבסט. היא נלקחה מיד לרוסיה והוטבלה על פי כללי הטקס של הכנסייה האורתודוקסית והוענק לה השם יקטרינה אלכסייבנה. באוגוסט של אותה שנה הם התחתנו. אבל הנישואים לא הביאו אושר לזוג הצעיר.
בריאותו של פיוטר פיודורוביץ' הייתה גרועה, לא היו לו כישרונות מיוחדים והוא לא אהב ללמוד. סלידתו מלטינית הייתה כה גדולה, שהוא אסר על הכנסת ספרים בלטינית לספרייתו. הוא גם לא יכול היה להתפאר בחינוך טוב: לפי זיכרונותיהם של בני דורו, פיוטר היה "חם מזג, אהב להתרברב ולמד לשקר".
החתונה לא תיקנה את מנהגיו של הצעיר. להיפך, לאחר נישואיו הוא ראה עצמו מבוגר וסירב בתוקף ללמוד. הוא בילה את זמנו ללא מטרה: ארגן מופעים לחיילי הצעצוע האהובים עליו, אסף את משרתי ארמון ועשה מהם חיילים, פעם אחת אפילו ניסה ודן לתלייה… חולדה ש"פגעה" בו.
פיוטר פיודורוביץ' לא הראה שמץ של כבוד לאשתו והעיר לה על שלא הולידה לו ילדים, אם כי רוב ההיסטוריונים המודרניים מסכימים שבני הזוג נותרו חשוכי ילדים דווקא בגלל בעיות הבריאות של פיוטר. אבל אפילו הולדתו של פאבל פטרוביץ' — שיהיה לפאבל הראשון — ב־1754 לא תרמה לשיפור חיי המשפחה.
וכך, רבים ממעשיו של פיוטר פיודורוביץ' אינם יכולים להיקרא שום דבר מלבד ילדותיות: הוא הוציא את לשונו כלפי הנשים הממתינות והקניט כמרים במהלך תפילות הכנסייה. הוא התייחס לרוסיה ולכל דבר רוסי בבוז בלתי מוסתר. ביומנה מציינת יקתרינה את דבריו של בעלה שהוא "לא נולד לרוסיה, שהוא לא מתאים לרוסים והרוסים לא מתאימים לו…" אפילו יליזבטה פטרובנה עצמה לא הייתה מרוצה מהיורש הנבחר שלה לכתר הרוסי: היא כינתה אותו לעתים קרובות טיפש, כסיל או אפילו "אחיין ארור".
אבל אשתו הצעירה הגיעה מזן אחר לגמרי. עם הגיעה לרוסיה, היא הבינה שהדרך היחידה שלה לצאת היא "להיות יותר רוסית מהרוסים עצמם". ישנה אנקדוטה המעבירה את יחסה של יקתרינה לעמדה זו. היא חלתה, והרופא ערך לה פרוצדורה רפואית מוכרת לאותם ימים של הקזת הדם. כשנשאלה לבריאותה, ענתה שעכשיו הכל יהיה בסדר, מאחר שהדם הגרמני האחרון נוקז ממנה ונותרו בה רק טיפות דם רוסית.
יקתרינה למדה בשקידה את השפה הרוסית, את המנהגים הרוסיים והייתה קנאית במיוחד בלימוד כללי הכנסייה האורתודוקסית. היא התנהגה בצורה שווה ורגועה ביחסיה עם בעלה ועם דודתו הבררנית.
עת לפעול
בשל יחסו כלפיה, בעלה השאיר אותה לבדה ימים שלמים ויליזבטה לקחה את הילד אליה מיד עם הלידה: יקתריןנה קראה הרבה. בעיקר רומנים, ולאחר מכן התעניינה בפילוסופים המטריאליסטים הצרפתיים שהפכו לאופנה: בעיקר וולטייר ומונטסקייה, יצירות היסטוריות ותיאורי מסע.
אין זה מפתיע שאנשי חצר רוסים רבים ראו בה מועמדת הרבה יותר מתאימה לכס הקיסרות ומותה של יליזבטה פטרובנה ב-25 בדצמבר 1761 דחף אותם לפעולה נחרצת.
לאחר שהוכתר לקיסר האימפריה הרוסית, פיוטר עדיין לא אימץ את הלך הרוח רוסי. במעשיו הראשונים, הוא הפנה כמעט את כל המדינה נגד עצמו. הוא הפסיק את המלחמה עם פרוסיה, שנחשבה למוצלחת עבור רוסיה, הורה למסור את כל החנויות הרוסיות (מחסני מזון, מדים וכלי נשק), והחזיר לפרוסים את כל האדמות שנכבשו על ידי חיילים רוסיים. בנוסף, הוא ביקש לשחרר את מולדתו שלזוויג מהכניעה לדנמרק והתכוון לפתוח נגדה במלחמה בקיץ 1762. אפילו הצו הקיסרי מפברואר 1762, שהעניק "חירות" לאצילים והתיר להם לעזוב את שירות המדינה כרצונם או אפילו לשרת בחוץ לארץ, לא הביא לו פופולריות בקרב האוכלוסיה.
הוא גם לא אהב את אורח החיים האורתודוקסי: הוא אסר על כנסיות, שנמצאו אז לא רק באחוזות אצילים, אלא גם בחצרות ובערים ודרש מהסינוד להרוס אייקונות בכנסיות, לא לאפשר לכמרים ללבוש שמלות חילוניות, לבטל את חובת הצום ולא לגנות חטאים נגד הדיבר השביעי (ניאוף).
הקיסר החדש הותיר סיבות אחרות לאי שביעות רצון מתפקודו. לעתים קרובות, יומו של פיוטר הסתיים במסיבת שתייה רועשת ומגונה, שעליה דיווחו שגרירים זרים ברוסיה לממונים עליהם.
על רקע זה גברה השנאה ההדדית שלו לאשתו. פעם הוא אפילו רצה לשלוח אותה לכלא. במהלך ארוחת הערב החגיגית, נערך משתה למשפחה הקיסרית. יקתרינה שתתה את הכוס שלה בישיבה. פיוטר שאל מדוע היא לא קמה והיא השיבה שאינה רואה בכך צורך, מכיוון שהיא עצמה שייכת למשפחה הקיסרית. פיוטר החל לנזוף בה בפומבי והקיסרית החלה לבכות. עוד באותו ערב, פיוטר הורה לעצור את אשתו ושינה את החלטתו רק בכך שנכנע לשכנוע קרוביו.
אבל יותר מכל, יקתרינה נפגעה ממערכת היחסים הפתוחה של פיוטר עם יליזבטה רומנובנה וורונצובה. בסופו של דבר, יקתרינה החליטה לנצל את הטעויות של בעלה כדי להפוך את החסרונות שבמעמדה ליתרונות. היא הובילה שמטרתה הפיכה נגד בעלה.
מזימה מוצלחת
ליבת הקושרים היו האחים אורלוב גריגורי, אלכסיי, פיודור ולדימיר, הנסיכה יקטרינה רומנובנה דשקובה וכמה קצינים מגדודי פראובראז'נסקי ואיזמאילובסקי, שהיו נאמנים בזמנו לפיוטר הגדול. בסך הכל היו לצדם כארבעים קצינים ועשרת אלפים חיילים.
ב-29 ביוני היו אמורים לציין את חג פיוטר. יקתרינה ציפתה בצדק שביום הזה בעלה ינסה להיפטר ממנה. אבל ב-27 ביוני קרה הבלתי צפוי: אחד החיילים חשף את הסוד והחלו מעצרים בקרב הקושרים. מוקדם בבוקר של 28 ביוני בפטרהוף, אלכסיי אורלוב העיר את יקתרינה הידיעות על חשיפת המזימה. היו צורך לפעול בנחישות ובמהירות.
בערך בשבע בבוקר ביקרה יקתרינה במחנה האימונים של גדוד איזמאילובסקי, שם התקבלה בתשואה חסרת תקדים. אותה קבלת פנים חיכתה לה גם בצריפים של גדודי סמיונובסקי ופריאובראז'נסקי. מוקפת בחיילים ובאנשים שתמכו בה, הגיעה יקתרינה לקתדרלת קאזאן, שם הכריז עליה הארכיבישוף דימיטרי מנובגורוד (1708–1767) כקיסרית השליטה על רוסיה כולה, ועל בנה פאבל פטרוביץ' כיורש העצר.
מהקתדרלה פנתה הקיסרית שאך זה הוכתרה לארמון החורף החדש שנבנה, שם כבר חיכו לה הסנאט והסינוד לטקס ההשבעה. זה מוזר שבדיוק שמונה עשרה שנים קודם לכן, ב-28 ביוני 1744, כשהיא עדיין נסיכה גרמניה, היא המירה דתה לנצרות אורתודוקסית.
כל הגישות לארמון היו מוגנות בארטילריה ויחידות זקיפים. שליחים מיהרו לכל המחוזות עם המסר על השינוי בהנהגת המדינה. בשלב זה, פיוטר בדיוק הגיע לפיטרהוף כדי לגלות שאשתו כבר לא שם. כמו תמיד, פיוטר היסס וגילה חוסר החלטיות. לאחר ששלח כמה נכבדים קשישים לסנט פטרסבורג כדי לברר מה קרה, הוא מבלה את כל היום על שפת הים. עד שעת הצהריים, על פי כמה דיווחים, פיוטר הבין שהוא הודח, אך לא עשה דבר ורק בערב נסע לבסוף לקרונשטאדט. אבל זה כבר היה מאוחר מדי: המבצר הימי נכבש על ידי אחד מתומכיה של יקתרינה, האדמירל איוואן לוקיאנוביץ' טאליזין.
פיוטר יכול היה לברוח לרוול ומשם לגרמניה, אבל הוא לא עשה גם את זה. הוא נשאר באחוזה שבאורניינבאום כדי לחכות לאשתו הקיסרית. לא היה צורך לחכות זמן רב: בבוקר ה-29 ביוני היא כבר הייתה שם מלווה בחיילים.
פיוטר נפל בשבי והוא חתם בצייתנות על כתב ההתפטרות מהכס. מאוחר יותר, אלילו פרידריך השני, בשיחה עם השליח הצרפתי בסנט פטרבורג, יאמר: "חוסר האומץ של פיוטר השלישי הרס אותו: הוא הרשה לעצמו להיות מודח מכס הקיסרות כמו ילד שנשלח לישון."
תחת חסותו של אלכסיי אורלוב, פיוטר הוכנס לאחוזת רופשה. הקיסר לשעבר ביקש שיתנו לו רק ארבעה דברים: כינור, כלבו האהוב, בלאקמור ו… יליזבטה וורונצובה. שלושת הראשונים לא נמנעו ממנו, אבל יליזבטה נשלחה למוסקבה להינשא לאציל.
במשך 186 ימים בלבד, האיש המוזר, הלא חכם והאומלל הזה, היה על כס הקיסרות הרוסי, בלי יכולת למצוא את עצמו במדינה זרה.
"אי אפשר לומר שהוא היה מרושע לחלוטין, אבל לחולשות פיזיות, חוסר השכלה ונטיות טבעיות לכל דבר וולגרי ומלוכלך, אילו היה ממשיך למלוך, היו יכולים להיות תוצאות הרות אסון עבור עמו לא פחות מסגנונו חסר המעצורים. ” — הנסיכה דשקובה
ב-6 ביולי, כאשר סנט פטרסבורג הקריאו את המניפסט על עלייתה של יקתרינה לכס השלטון, הגיעה הודעה מאחוזת רופשה על מותו של פיוטר.
אלכסיי אורלוב כתב: "אם, גברת יקרה. איך אני יכול להסביר, לתאר מה קרה? לא תאמיני לעבדך עד שאגיד לך את האמת בפני אלוהים. אמא! אני מוכן ללכת למוות. אבל אני לא יודע איך האסון הזה קרה. אמא, הוא כבר לא בעולם. אבל אף אחד לא חשב על זה, ואיך יכולנו בכלל לחשוב להרים את ידנו כנגד הריבון שלנו! קיסרית, קרה אסון: הוא הסתבך בשולחן עם הנסיך בריאטינסקי ולפני שהספקנו להפריד ביניהם, הוא כבר לא היה שם. אנחנו לא זוכרים מה עשינו, אבל כולנו אשמים ומגיעה לנו הוצאה להורג. רחמי עליי לפחות, על אחי! הבאתי לך וידוי ואין מה לחקור. הם האירו אותך והשמידו אותך לנצח!"
הנסיבות האמיתיות של מותו של פיוטר נותרו בגדר תעלומה עד היום. הוכרז רשמית כי פיוטר מת מ"מחלת טחורים". יש גם השערות שהוא מת משבץ מוחי שנגרם מהלם. בתחילה נקבר פיוטר פיודורוביץ' בקתדרלת אלכסנדר נייבסקי, אך בשנת 1796, בפקודת פאבל הראשון, הועברה גופתו לקתדרלת פטר ופול.
כך, כמעט ללא דם, התרחשה "מהפכת הנשים" הזו. אם משהו זרם במהלך ההפיכה, זה היה יין. כל מפעלי השתייה היו פתוחים בפני החיילים, אותם ניצלו בכל ליבם.
כך עלתה יקתרינה לשלטון והייתה ליקתרינה השנייה, היא יקתרינה הגדולה. שלטונה הארוך ויוצא הדופן, אפיין עידן שלם בהיסטוריה של רוסיה. כזה ששינה הרבה בתחום החקיקה, במבנה המדינה, במדיניות הפנים והחוץ של רוסיה. תחת יקתרינה נעו גבולות האימפריה עוד יותר מערבה, לדרום ולמזרח, האוניברסיטה הרוסית הראשונה החלה לפעול ובשל הופעתן של מנזרים שונים, נשבר המונופול של הסינוד בתחום הדתי. היא תשלוט במשך 34 שנים שלנצח הותירו חותם בהיסטוריה של המדינה, אבל זה כבר סיפור אחר.
חומר מעשיר לקריאה
הספר המומלץ ביותר בנושא הוא כנראה היחיד בשפה העברית: הביוגרפיה מאת אנרי טרויה, קתרינה הגדולה. שיצא לאור בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן, בשנת 2000 ותורגם על-ידי חיים קדמן.
חומר מעשיר לצפייה
כמי שהותירה חותם בהיסטוריה הרוסית, דמותה הופיעה במגוון הפקות קולנוע וטלוויזיה. המומלצות שבהן הן סדרת הטלוויזיה הרוסית משנת 2014: "יקתרינה" (שיצאו לה ארבעת עונות: "יקתרינה" ועוד 3 עונות תחת השמות העלייה, המתחזים והמועדפים).
ב-2019 נוצרה סדרת טלוויזיה של Hulu, שלוקחת כיוון הומוריסטי יותר ופחות נאמן לארועים ההיסטוריים: ״The great".
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
