ססיליה גרירסון לא רק הפכה לרופאה הארגנטינאית הראשונה בתקופה שבה כמעט כל הרופאים היו גברים. בסוף המאה ה-19 היא הייתה גם חלוצה פמיניסטית נלהבת ומגינה עיקשת על מערכת הבריאות. היא סייעה להנחיל את מקצוע הסיעוד באמריקה הלטינית ושילבה את הכתב הברייל במערכת החינוך הארגנטינאית.
"מה שמרשים אותי ביותר הוא הקלות שבה נשים מדברות בציבור, הן מתווכחות 'כמו גברים' — כפי שאנו אומרים בבית — והן עושות זאת בכישרון אמיתי," כתבה פעם גרירסון.
ססיליה גרירסון הייתה רופאה, מחנכת סיעוד ופמיניסטית ארגנטינה, שזכורה בתור האישה הראשונה שקיבלה תואר רפואה בארגנטינה. היא נולדה בבואנוס איירס ב-22 בנובמבר 1859 לג'יין דאפי, אישה אירית קתולית, ולג'ון פאריש רוברטסון גרירסון, סקוטי-ארגנטינאי פרוטסטנטי. סבה מצד אביה, ויליאם גרירסון, יליד מוסוולד שבדאמפרישהיר, היה בין 220 המתיישבים הסקוטים שהגיעו לארגנטינה באוגוסט 1825 להתיישב במונטה גרנדה.
היא בילתה את ילדותה המוקדמת באחוזת המשפחה בפרובינציית אנטר ריוס, שם המשפחה ניהלה משק חקלאי מצליחה. בגיל שש נשלחה ללמוד בבתי ספר אנגליים וצרפתיים בבואנוס איירס, אך נאלצה לשוב הביתה בעקבות מות אביה. היא סייעה לאמה בניהול בית ספר כפרי ולבסוף גם לימדה שם. בגיל חמש עשרה חזרה לבואנוס איירס ונרשמה לבית הספר לנערות מס' 1, שם סיימה את לימודיה כמורה בשנת 1878. דומינגו פאוסטינו סרמיינטו, מנהל בתי הספר והנשיא העתידי של ארגנטינה, מינה אותה למורה בבית ספר לבנים. לאחר שאיבדה חברה יקרה, החליטה ללמוד רפואה.
כצפוי, היא נתקלה בהתנגדות עיקשת מצד הממסד הגברי להירשם לבית הספר לרפואה בשנת 1883, כולל דרישה ללימוד לטינית, שנלמדה רק בבתי ספר לבנים ונדרשה לספק נימוקים כתובים למניעיה להפוך לרופאה. אישה אחרת, אלידה פסו, נרשמה לפקולטה לרפואה כדי ללמוד רוקחות והייתה לאישה הראשונה בארגנטינה שקיבלה תעודת אוניברסיטה בשנת 1885, אך חלתה בשנתה החמישית ומתה בשנת 1893 ללא תואר רפואי.
נשים הוסרו מהפקולטות לרפואה בארבע האוניברסיטאות הפעילות באותה תקופה; למעשה, מעט נשים במאה ה-19 בארגנטינה השתתפו בחינוך תיכוני רשמי. ססיליה הייתה תלמידה יוצאת דופן, התנדבה כעוזרת ללא שכר במעבדה האוניברסיטאית וב-1885 החלה את ההתמחות שלה תחת מחלקת הבריאות הציבורית. היא ארגנה שירות אמבולנסים והכניסה את השימוש בפעמוני אזעקה – חידוש שהיה שמור עד אז לשירותי כיבוי אש בלבד. עבודתה במהלך מגפת הכולרה בשנת 1886 זיכתה אותה בהכרה רחבה על טיפול יעיל בחולים בבית הבידוד (כיום בית החולים מונייז, Muñiz).
ססיליה הייתה חלוצה בקינסיולוגיה (חקר תנועת גוף האדם ובעלי חיים). היא ייסדה קורס בטיפול במגע בפקולטה לרפואה וכתבה ספר לימוד בשם עיסוי מעשי, ששיחק תפקיד מרכזי בהתפתחות הקינסיולוגיה המודרנית בארגנטינה. ב-1888 הצטרפה לצוות בית החולים ריבדביה, וב-1889 סיימה את לימודיה לאחר שהגנה בהצלחה על תזת הגינקולוגיה שלה: Histero-ovariotomías efectuadas en el Hospital de Mujeres desde 1883 a 1889 (ניתוחים להסרת שחלות בבית החולים לנשים, 1883–1889). בכך הפכה לאישה הראשונה בארגנטינה שקיבלה תואר רפואה.
לאחר סיום לימודיה הצטרפה לצוות הרפואי בבית החולים סן רוקה (כיום Ramos Mejía). היא העבירה שיעורים באנטומיה באקדמיה לאומנויות יפות וסיפקה ייעוץ חינמי פסיכולוגי וחינוכי לילדים עם צרכים מיוחדים, במיוחד לעיוורים וחירשים. היא גם כתבה את ספרי הלימו ״חינוך העיוור״, ״טיפול בחולה״ והספר הלאומי הראשון לסיעוד.
ב-1890 הקימה את בית הספר הראשון לסיעוד בארגנטינה, בתחום בית הספר לסיעוד של בית החולים הבריטי בבואנוס איירס. האחיות הסטודנטיות למדו טיפול בילדים, עזרה ראשונה וטיפול בחולים. יוזמה זו הובילה ב-1891 להקמת בית הספר לסיעוד שאותו ניהלה עד 1913, והייתה חברה מייסדת של האגודה הרפואית הארגנטינאית. בהשראת דו״חות הכנס הבינלאומי השלישי של הצלב האדום על הכשרת עזרה ראשונה, הקימה את החברה הארגנטינאית לעזרה ראשונה ב-1892 ופרסמה ספר על טיפול בנפגעי תאונות.
גרירסון השתתפה ב-1892 בניתוח הקיסרי הראשון שבוצע בארגנטינה, ייסדה את האגודה הלאומית למיילדות ב-1901 ואת כתב העת שלה Revista Obstétrica. היא העבירה שיעורי התעמלות בפקולטה לרפואה וליוותה את מעט הסטודנטיות האחרות שנרשמו, ביניהן ארמנדינה פוגטי, שהפכה ב-1902 לאישה הראשונה בארגנטינה שקיבלה תואר ברוקחות. ב-1902 ייסדה את החברה לכלכלת הבית, שמאוחר יותר הפכה לבית הספר הטכני לניהול משק, הראשון מסוגו במדינה, וב-1907 הקימה את קורס מדעי הבית בבית הספר התיכון לבנות בבואנוס איירס – הקורס הראשון בארגנטינה בתחום. בעקבות דו״ח שפרסמה ב-1909 על חינוך, רמת חיים וזמינות בתי ספר מקצועיים באירופה, האישור לתוכנית לימודים מקצועית התקבל על ידי המועצה הלאומית לחינוך. גרירסון גם פרסמה את Educación técnica de la mujer (חינוך טכני לנשים), שכלל לימוד חינוך יומי בבתי הספר המקצועיים. היא לימדה גם בבית הספר לאומנויות יפות ובבית הספר התיכון הלאומי לבנות, שם לימדה מאז הקמתו ב-1907. לבסוף, הממשלה הארגנטינאית מינתה אותה כנציגה בכנס האוגניקה הבינלאומי הראשון בלונדון ב-1912 ושמה הלך לפניה.
מפעילות פמיניסטית לפרישה
ההטרדות שגרירסון חוותה כסטודנטית לרפואה והלאה הפכו אותה לפעילה להוטה למען זכויות הנשים בארגנטינה. היא הצטרפה למפלגה הסוציאליסטית שאך זה הוקמה והייתה בין מספר קטן של נשים ארגנטינאיות באקדמיה או מהחברה הגבוהה שתמכו בפמיניזם ובתנועת שחרור הנשים שהתפתחה בארצות הברית ובממלכה המאוחדת.
גרירסון נבחרה לסגנית נשיאת הארגון הסופרגיסטי, המועצה הבינלאומית לנשים (ICW), בלונדון ב-1889. היא ייסדה את מועצת הנשים הארגנטינאית (CNM) בשנת 1900. ב-1906 הציגה יחד עם אלווירה ראוסון דה דלפיאנה הצעת חוק ליצירת קרנות לרווחה סוציאלית וחופשת לידה לנשים עובדות, אך למרבה הצער החוק לא אושר. גם יוזמה נוספת שלה לאיסור סחר בנשים לא אושרה.
מתחים פנימיים בתוך מועצצת הנשים CNM הובילו לכך שגרירסון ובעלות בריתה, שנמנו על נשים רבות מהאקדמיה, נפרדו מהקו הקתולי השמרני וייסדו את אגודת הנשים הארגנטינאיות הסטודנטיות (AMUA) ב-1904, שהיה לארגון הסטודנטיות הראשון במדינה. האגודה עסקה בבעיות נשים ממעמד הפועלים ומוסדות חינוכיים לנשים בוגרות, קידמה זכויות אזרחיות ופוליטיות, רווחת ילדים, גירושין חוקיים, ומאבק באלכוהוליזם, זנות והימורים. גרירסון נשאה בתפקיד הנשיאה בכנס הבינלאומי הראשון של נשים.
היא תמכה גם באגודת החושבים החופשיים הארגנטינאית (AALP), קידמה רציונליזם, התנגדות לכנסיה, גישה מדעית לחיים ושוויון מלא לנשים. דחייתה ב-CNM בעקבות ההשקפות נגד הכנסייה הובילה אותה להצטרף למרכז הנשים הסוציאליסטי. ב-1910 היא ייסדה את הכנס הפמיניסטי הבינלאומי הראשון בארגנטינה, שעורר את עזיבתה את CNM לאחר ארגון הקונגרס הפטריוטי הימני. היא פרסמה חיבור בשם Decadencia del Consejo Nacional de Mujeres de la República Argentina (“דעיכת מועצת הנשים הארצית של ארגנטינה”) בו הביעה התנגדות לנטיית הימין של הפמיניסטיות.
גרירסון זכתה להוקרה פומבית ב-1914, ביום חגיגת 25 שנות סיום לימודיה, ואותה הוקרה חזרה ב-1916, כשפרשה מהאקדמיה. היא חיה בפרובינציית קורדובה, בעיירה לוס קוקוס, בה עסקה ברפואה משפחתית על בסיס התנדבותי והמשיכה ללמד. היא פתחה בית ספר בעיירה, וכן מגורים למורים ואמנים. עם פרישתה קיבלה הערכה רק על מספר שנות שירות מוגבל וקצבה צנועה; היא הצטערה כי מעולם לא הוצעה לה משרת כראש הפקולטה לרפואה של בית הספר שבו למדה, מצב שייחסה למיזוגניה עקב היותה רווקה.
גרירסון נפטרה בבואנוס איירס ב-1934 בגיל 74 ונקברה בבית הקברות הבריטי בעיר. הוא מעולם לא נישאה ולא הולידה ילדים. כיום היא מופיעה כאחת משתי הדמויות על שטר של 2000 פזו ארגנטינאי, והחיסון הארגנטינאי הראשון נגד קורונה נושא את שמה: חיסון גרירסון.
חומר מעשיר לקריאה
הספר El viaje de Cecilia Grierson ("מסעה של סיסיליה גרייסון") מאת מריה אנג'ליקה להביאנו — מייסדת שותפה של קרן סיסיליה גרייסון, מאיר באור חדש מכתבים ששלחה גרייסון הביתה במהלך מסעותיה. הספר כולל התמקדויות בצד אינטימי יותר של חייה כמו המסעות שלה באירופה, השתתפות בקונגרס הנשים הבינלאומי בלונדון בשנת 1899, מכתבים ששלחה הביתה ותמונות נדירות שצולמו באותן שנים. היא תיארה את התרשמותה ממנהגים ותרבויות שלא היו מוכרים עדיין בארגנטינה, ובכך מספקת הצצה נדירה לחיים שלה מחוץ לעולם הרפואה.
