לאחר שהפך לכוכב אמיתי של התרבות בכלל והתקופה הוויקטוריאנית בפרט, הסופר האנגלי הדגול צ׳רלס דיקנס התקשה ולא הצליח להתמודד עם התשוקות והתסביכים שלו.
צ'ארלס דיקנס היה הגיבור הראשי בעולם הספרותי של אנגליה בתקופת המלכה ויקטוריה, הוא הפך לאשף הקולמוס הראשון שחי מהכסף שהרוויח מעבודת הכתיבה. והוא התגלה בתור ידוען האנגלי הראשון במובן המודרני של המילה כי הוא הפך ל"כוכב" שהוערץ על ידי מעריצים נלהבים. ובו זמנית, דיקנס תמיד ניהל חיים כפולים כאיש ציבור ואדם רדוף תסביכים ותשוקות מייסרים.
הבמה החשוכה מוארת רק באור דל של פנס, הדומה לאלו שבקושי חודרים את הערפל ברחובותיה הקודרים של לונדון. ליד שולחן קטן בקושי ניתן להבחין בדמותו של גבר מבוגר. חולף רגע, וקללתו הגסה קורעת את דממת האולם. בתגובה נשמעת צרחת אישה קורעת לב. המריבה צוברת תאוצה עד שקולה של האישה נקטע לפתע… באולם, בקרב הקהל, ניכרת התרגשות יוצאת דופן. יבבות קולניות מתחלפות בקריאות היסטריות. מישהו מתעלף. לבסוף, הגבר מתקרב לאור הפנס ומתרומם בקושי, נשען בידיו הרועדות על השולחן.
מה זה היה? סצנת רצח ששוחקה במיומנות מתוך הרומן של צ'ארלס דיקנס, "הרפתקאותיו של אוליבר טוויסט". אמינה עד כדי חוסר סבירות. בתפקיד הראשי – של מר סייקס – המחבר המפורסם של הרומן בעצמו. זה הוא שכבר שנה שלמה מתיש את הקהל עם רציחתה של ננסי. הוא משחק כך שהצופים מאמינים עד הרגע האחרון: לנגד עיניהם מתבצע פשע אכזרי.
בסצנה זו סיים מר דיקנס את הופעתו הפומבית האחרונה. ראשו כאילו מהודק בחישוק ברזל עקב לחץ הדם הגבוה, הדופק הולם ברקותיו עד כדי אובדן תחושת המציאות. הרופא המטפל מודאג. הוא מזהיר את מר דיקנס שהוא עצמו עלול למות ממש לנגד עיני הקהל שלו.
אך אז, כאילו התעורר מהיפנוזה, הקהל פרץ בצעקות ומחיאות כפיים. אנשים צעקו ומחאו כפיים עד שהסופר פרץ בבכי…
ילדות קשה ומחלות עצבים
צ'ארלס – הבכור מבין שישה ילדים שנותרו בחיים של ג'ון ואליזבת דיקנס, נולד ליד פורטסמות', עיר נמל אנגלית, ב-7 בפברואר 1812. אביו היה פקיד בגזברות הצי. למרות מוצאו הלא-אריסטוקרטי בעליל, הוא לא היה זר לאמנות. זו האחרונה נתפסה בעיני ג'ון דיקנס כתכונה הכרחית של ג'נטלמן, שהוא השתדל בכל כוחו להציג את עצמו ככזה. אשתו, מצידה, הצטיינה בחיוניות ושנינות. המשפחה עודדה שעשועים כמו ביצוע שירים קומיים והשתתפות בהצגות ביתיות של חובבים.
האב לקח עמו לעתים קרובות את צ'ארלס לפאבים מקומיים, שם הוא שר ורקד ברצון. ההורים לקחו את הילד גם לתיאטראות – כישורי המשחק הברורים שלו החמיאו לאגו של דיקנס האב. אמנם, צ'ארלס הצטיין ברגישות מוגברת וביכולת לסבול מכל סיבה קטנה ביותר, באופן כה עמוק וכואב, שפעמים רבות זה נראה בעיני הסובבים כמשחק תיאטרלי.
הוא ניחן גם בזיכרון פנומנלי, כולל לצלילים, צורות, צבעים ואפילו ריחות. וככל הנראה, צ'ארלס לא העמיד פנים כלל כאשר שנים רבות לאחר מכן אישר לאחותו הגוססת פאני שגם הוא מריח את ריח עלי השלכת, כאשר היא, מתרוממת במיטתה, הבטיחה לו שכעת העלים הללו מכסים את רצפת חדרה, כמו באותו יער שבו נהגו לטייל ארוכות בילדותם. לא בכדי יהפוך הזיכרון למקור סבל עבור דיקנס.
הלימודים הקצרים בבית הספר והילדות השלווה הסתיימו בגיל 10. בשנת 1822 אביו הועבר ללונדון, לאדמירליות. בעיר, שהייתה ידועה כבבל, לא היה קל לשמור על אותו אורח חיים כמו בפרובינציה. בבירה המלאה בפיתויים, ג'ון ואליזבת חיו מעבר ליכולותיהם, ובמהרה מצבם הפיננסי הפך לייאוש.
הפתרון עלה במוחה של אליזבת: צ'ארלס חייב למצוא עבודה. והנה, מלוכלך כולו, הוא מדביק תוויות על בקבוקי משחת נעליים. היה נדמה לו שלעולם לא יצליח להישטף מזה. אך הדבר המשפיל ביותר עבור צ'ארלס היו עוברי האורח מחוץ לחלון, שתוך כדי עיוות פניהם, צפו בעיסוקו. אבל זו הייתה רק תחילת הסיוט.
זמן קצר לאחר תחילת עבודתו, אביו נכלא בכלא חייבים, והאם, יחד עם הילדים, עברה גם היא לדירות הכלא המיוחדות. ההורים לא רק שלא דאגו לבנם הבכור, אלא גם לא התעניינו כלל כיצד הוא חי. אמנם, יום אחד האב קרא לו אליו ואמר לו בהטפת מוסר: "אם גבר מרוויח 20 פאונד בשנה ומוציא מתוכם 19, יש לו סיכוי להישאר מאושר. אך אם יוציא בדרך לא ישרה את הפאונד האחרון, הוא עלול להרוס לעצמו את החיים".
לאחר פגישה זו, כשהילד חזר למפעל, הוא חטף התקף: במצב חצי מעולף הוא נפל על הרצפה והיה נתון במשך מספר דקות בגסיסה עוויתית. זו הייתה אחת ממתקפות החרדה הראשונות שייסרו אותו באכזריות עד סוף ימיו. למרות כל תהפוכות הגורל, צ'ארלס הצליח להחזיק מעמד ולא להפוך לאחד מהעבריינים הקטינים הרבים ששרצו בלונדון.
שלושה חודשים לאחר המעצר, האב קיבל ירושה, והמשפחה התאחדה שוב בחופשי. אך אליזבת פחדה שבעלה לא יצליח להימנע ממשחקי קלפים ושתייה, ושהכסף שוב ייגמר, וללא רחמים שלחה את בנה שוב לעבודה. דיקנס לעולם לא יסלח לה על כך.
האב היה רחום יותר והרשה לו לחזור לבית הספר, שלאחריו צ'ארלס התקבל לעבודה כפקיד במשרד עורכי דין. תמורת שוחד קטן, הוא שכנע אמרגן תיאטרון אחד לאפשר לו להופיע בתיאטראות רחוב קטנים מול הקהל הלונדוני המנוסה.
יום אחד, מורשם מכישרון ההתגלמות של השחקן הצעיר, מהבעות פניו והפנטומימה המבריקה שלו, קבע לו האמרגן פגישה בתיאטרון קובנט גארדן. אבל באותו יום סבל צ'ארלס מאחד מהתקפי הקוליק הכלייתי מהם סבל מילדותו המוקדמת, אשר נשאו בוודאות אופי עצבי.
לא ליידע, אלא לבדר
דיקנס החליט לעסוק בעיתונאות. בתוך שלושה חודשים הוא שלט בקצרנות והתקבל לאחד מהפרסומים הפוליטיים הראשונים, ה-Mirror of Parliament. זו הייתה תקופת תחילת הפריחה של העיתונות הפוליטית, והוא אכן היה כתב מלידה.
ניחן באנרגיה געשית, יכול היה צ'ארלס לשוטט בעיר ללא לאות, ללא שינה ומזון, ולא ללכת לאיבוד בשאון מחריש האוזניים של הדיונים ביציעי הפרלמנט, שם שרבט מאמרים במהירות מטורפת ממש על ברכיו. באותו זמן חיבר צ'ארלס את הסיפורים והמערכונים הראשונים שלו, שבהם הפך את חייהם של תושבי תחתית לונדון שהיו מוכרים לו היטב, לרישומים סאטיריים.
כאשר יצא לאור בשנת 1836 האוסף הראשון של סיפוריו, קיבל הסופר בן העשרים וארבע הצעה מחמיאה מבית ההוצאה "צ'פמן והול". על דיקנס היה לספק להם סדרות חודשיות של סיפורים בהמשכים. 20 אלף מילים בחודש במשך 20 חודשים, השכר – 14 גיניאות. מאז יכתוב צ'ארלס תמיד לפרסומים שהיו מוכנים ל"סריאליזציה" כזו של יצירותיו, מעין אנלוגיה ל"אופרת הסבון" המודרנית.
בהתחלה – מודעה ופרסומת, ועם כל גיליון חדש קהל הקוראים גדל והתרחב. העניין הבלתי פוסק שלו הבטיח לסופר לא רק פרסום, אלא גם הכנסות כספיות קבועות, דבר שהיה חשוב לו בצורה בלתי רגילה. ולמרות ששמו של דיקנס הפך מהר מאוד למותג של ממש, והקוראים היו מוכנים לקנות כל פרסום שבו הבטיחו להדפיס את הרומן החדש שלו – הוא עדיין לא הצליח להרגיש בטוח מבחינה כלכלית.
בפעם הראשונה "רשומות מועדון הפיקוויקים" יצאו לאור במהדורה של 400 עותקים בלבד. אך עד מהרה הם הודפסו – בחלקים ובכרכים שלמים – בתפוצה של 40 אלף עותקים. דיקנס יצר עולם שלכאורה היה מוכר לכל אנגלי, אבל קישט אותו בצורה קסומה, וגרם לקהל לצחוק מכל הלב. כובעי פיקוויק, סיגרים של פיקוויק – על שמו של גיבור הרומן החלו לקרוא מיד לשלל דברים. ודיקנס הבין: את הקהל אין צורך ליידע, אלא לבדר, לגרום לו לסירוגין לבכות ולצחוק.
"אפקט של בייקון עשוי היטב עם שכבות" – כך הוא בעצמו כינה את השילוב האמנותי של קומי וטרגי, פארסה ופאתוס באמנותו. הוא, בניגוד לרוב עמיתיו, מעולם לא חש רצון להקים לעצמו מגדל שן, שאליו יורשו להיכנס רק הנבחרים.
עניינים שבלב
…צ'ארלס עמד מתחת לחלונות חדר השינה של בת הבנקאי הצעירה מריה בידנל, שאותה פגש במקרה כמעט 4 שנים לפני כן בכניסה לתיאטרון בדרורי ליין, כשחלף שם בריצה במסגרת עבודתו ככתב. דמיונו העשיר צייר עבורו את אופייה המלאכי, רוחבה האינטלקטואלי ורגישותה של הנערה הזו, שבה, כך נראה, לא היה דבר מלבד פרצוף יפה והעוויות קוקטיות של נערה עשירה ומפונקת.
אבל מתוך סקרנות, מריה הגיעה מדי פעם לפגישות עם העלם הצעיר, קצת מוזר אבל חתיך, בעל תווי פנים מושלמים, מצח גבוה, פה חושני מעוצב יפה, ושיער שופע וסמיך. היא גם ענתה למכתביו הנלהבים והאינסופיים. צ'ארלס, לדבריו, הפך לאובססיבי כלפי מריה.
באותו לילה השחר כבר התקרב, אבל מריה לא הופיעה בחלון. אביה גילה בדרך כלשהי על פשיטת הרגל של דיקנס האב. צ'ארלס לא קיבל תשובה למכתבו האחרון: "הייתי נתון לסבל כל כך הרבה זמן, כל כך התרגלתי לחיות באומללות, שהחוויות הנוכחיות שלי הן רק חיקוי עלוב שלהן. אין בעולם אישה שקיומי יהיה תלוי בה יותר מאשר בך, הרי אפילו נשימתי מתאפשרת רק בזכותך".
משסורב, הוא חווה השפלה שניתן להשוותה רק לזו כשהעוברים והשבים צפו בו בזמן שעבד במפעל. מאז, דיקנס ידחיק את טבעו וישמור את חוויותיו האינטימיות עמוק בתוכו. להידחות שוב על ידי אישה, כעת כשהוא איש ציבור – פרספקטיבה כזו נראתה לו בלתי נסבלת, הייתה דומה לפחד למצוא את עצמו בעוני. לכן הוא ניסה במצפוניות "להשתלב" במוסר ובנימוסים של החברה באנגליה הוויקטוריאנית, עם הפולחן שלה לערכי המשפחה והאח הביתית.
קתרין הוגארת, נערה יפהפייה כהת שיער ובעלת עיניים כחולות ובהירות, הייתה בתו הבכורה של חברו של דיקנס, העיתונאי ג'ורג' הוגארת, חבר של סר וולטר סקוט. קתרין וצ'ארלס היו מאורסים במשך שנה, ובמהלך הזמן הזה הוא שכנע את עצמו שהמשפחה המלוכדת של הוגארת היא בורגנית במידה, הגונה, שניחנה בטעם לחיים ולאמנות. והדמיון כבר צייר נישואים מאושרים ונכונים עם קתרין: הם יתמכו זה בזו מוסרית ורגשית, ואהבתם תדור בכפיפה אחת עם חברות.
אי שם עמוק בנשמתו, צ'ארלס תמיד קינא באידיליה המשפחתית של הוריו קלי הדעת וחסרי האחריות, אשר במשך 40 שנה שום נסיבות חיים לא הצליחו להפר.
הם התחתנו באביב 1836. ירח הדבש של קתרין בת ה-20 וצ'ארלס בן ה-24 נמשך שבוע בלבד: בלונדון חיכו לו התחייבויות כלפי המוציאים לאור. בשנים הראשונות לנישואיהם חייתה עם הזוג דיקנס מארי, אחותה הצעירה של קתרין. דיקנס העריץ אותה, מלאת חיים, עליזה וספונטנית. היא הזכירה לצ'ארלס את אחותו פאני, שאליה היו קשורים זיכרונות הילדות היקרים ביותר. התמימות שלה גרמה לסופר לחוש את תחושת האשמה האופיינית לגברים ויקטוריאניים… אך הוא ריסן בכל דרך את הלהט הטבעי שלו.
ספק אם קתרין אהבה דו-קיום כזה, אך לא היה לה מנהג לעשות סצנות לבעלה. יום אחד הם חזרו בשלישייה מהתיאטרון, ומארי איבדה לפתע את הכרתה. מרגע זה, צ'ארלס לא שחרר את הנערה מזרועותיו, ומילותיה האחרונות יועדו רק לו. היא מתה מהתקף לב. על מצבת קברה הוא הורה לחרוט את המילים "צעירה. יפהפייה. טובה". וביקש מקרוביו לקבור גם אותו בקברה של מארי.
אולי יעניין אותך
ללא תחליף
באותן שנים צ'ארלס עדיין היה קשור לקתרין. הרכות וטוב הלב של אשתו שימשו כתמיכה אמינה במאבק המתמיד והבלתי נלאה עם החיים. את המאבק הזה דיקנס לא היה מסוגל להפסיק אפילו לשנייה. חוסר המנוחה והפחד הפנימי אילצו אותו להעביר כל הזמן את המשפחה ממקום למקום, והוא זעם כשקתרין העזה להביע את חוסר שביעות רצונה.
בבית דרש הסופר סדר יום של ברזל. כשהוא עבד – כולם הלכו על קצות האצבעות. כשרצה ליהנות – הופיעו בבית מספר עצום של אורחים, וקתרין נאלצה לקחת חלק בכל הבידורים. מהר מאוד תפקידיהם חולקו באופן ברור: צ'ארלס היה עריץ, רודן ביתי, והאישה הייתה צריכה להישאר עליזה ובריאה, למרות ההריונות הרבים. אך קתרין מעולם לא הצליחה למלא את הריק שנותר לאחר מותה של מארי.
לקראת גיל 30 הפך בעלה לכוכב של ממש, שתהילתו והפופולריות שלו בהחלט ניתנים להשוואה לפופולריות של כוכבי קולנוע מודרניים. היורשת העשירה ביותר באנגליה, אנג'לה בורדט-קוטס, בחרה דווקא בדיקנס כמיופה הכוח שלה במשימות צדקה.
בתי יתומים, בתי ספר לעניים, מקלטים מיוחדים לפרוצות שחזרו בתשובה היו תחת חסותו של דיקנס. הכרותו עם הביבים של לונדון וחוסר הלאות שלו, בשילוב עם הכסף של העלמה קוטס, הניבו תוצאות לא רעות. באחד המקלטים הללו טיפל דיקנס אישית. הוא שכר בית, בחר ריהוט, פיקח על התקנת צינורות ביוב ואפילו המציא מדים שהיו אמורים להיות מחולקים לנשים שהגיעו למוסד.
בארוחות ערב חגיגיות ובפגישות עם קוראים, אלפי אנשים קיבלו את פניו בעמידה – דיקנס אהב מסעות פרסום כאלה. במהלך סיבוב ההופעות האמריקאי הראשון שלו בן ששת החודשים בשנת 1842, גילה הסופר כמה גדולה הפופולריות שלו גם מעברו השני של האוקיינוס האטלנטי. אמרו שאפילו בוקרים קראו את הרומנים שלו בשקיקה, כשהם מתאספים סביב מדורת הלילה. לדוגמה, בדיוק כמו תושבי אנגליה, הם התאבלו על מותה של יקירתם נל הקטנה מתוך "בית ממכר עתיקות" והזדעמו על כך שהמחבר יכול היה להחליט לרצוח אותה.
"היית צריך לראות איך אלפי פקידים, כמרים ועורכי דין מילאו את הרחובות, לא נתנו לעבור ובירכו את 'הבלתי ניתן לחיקוי'", כתב דיקנס לג'ון פורסטר מאמריקה. מאז, הכינוי המבודח שהסופר העניק לעצמו, יהפוך לכינוי קבוע.
והנה יום אחד, מעריציו קרעו את מעילו של 'הבלתי ניתן לחיקוי' לגזרים. למה? כמובן, כדי לקחת חתיכת בד למזכרת. כבר אז ידעו באמריקה להטריד מפורסמים… כדי לפטור את עצמו מפגישות כאלה, דיקנס עזב לעתים קרובות מוסדות שונים דרך הדלת האחורית או נעל את עצמו מפני מעריצים במפתח.
הפרסום, כמובן, חימם. ומה יכול להיות מתוק יותר מתהילה? ודיקנס המשיך לתחזק את הדימוי שלו, עד שעשה טעות והרשה לעצמו להתרעם בציבור. קרה שבעיתונים פורסמו ללא ידיעתו – ומבלי לשלם לו את השכר המגיע לו – קטעים מנאום של הסופר שהוקדש לבעיות של זכויות יוצרים. הקהל התפוצץ: הוא מיד הועמד ל"מלקות" פומביות, 'הבלתי ניתן לחיקוי' כונה "קוקני תאב בצע וחסר תרבות", והואשם ב"צרות אופקים אנגלית טיפוסית ובחוסר יכולת להתנהג בחברה מנומסת".
טיפול במשבר
בחיי המשפחה הכל התנהל אחרת. קתרין הייתה אישה עמידה מאוד, מעולם לא התלוננה בפני בעלה, לא העבירה אליו דאגות משפחתיות, אך הדיכאונות שלאחר הלידה וכאבי הראש שלה עצבנו יותר ויותר את צ'ארלס, שלא רצה להכיר בהצדקת סבלה של אשתו. אידיליית הבית, שנולדה בדמיונו, לא תאמה את המציאות. השאיפה להפוך לאיש משפחה הגון עמדה בסתירה לטבעו. היה צורך להדחיק דברים רבים בתוכו, מה שרק החמיר את תחושת חוסר הסיפוק.
עם ילדיו צ'ארלס גם הפגין דואליות שאפיינה את טבעו. הוא היה עדין ואדיב, בידר ועודד, התעמק בכל הבעיות, ואז לפתע התקרר. במיוחד כשהם הגיעו לגיל שבו הסתיימה ילדותו השלווה שלו.
הוא הרגיש צורך מתמיד לדאוג קודם כל לכך שילדיו לעולם לא יחוו את ההשפלות שהיו מנת חלקו. אך באותו זמן, דאגה זו הכבידה עליו מדי והפריעה לו להמשיך להיות אב נלהב ועדין.
בשנת 1843 כתב דיקנס את היצירה הראשונה מתוך סדרת "סיפורי חג המולד". ל"מזמור חג המולד" הייתה הצלחה כה רבה בקרב הקהל, שהוצאה לאור אחת הדפיסה אותה באופן פיראטי. צ'ארלס תבע, זכה בתיק, אך הוצאות המשפט התבררו כגבוהות בהרבה משציפה. הסופר לעולם לא יגן שוב על זכויות היוצרים שלו בבית המשפט. הכל הסתיים בכך שהפחד מהעוני הוביל אותו לקדחת עצבים. שוב, מבלי אפילו להתייעץ עם אשתו, הוא ארז את חפציו לדרך, כשהחליט לעבור זמנית לאירופה.
לפאלאצו ישן וקר בגנואה הביא דיקנס לא רק את משפחתו, אלא גם את ג'ורג'ינה, עוד אחות צעירה של אשתו, ומינה אותה לאומנת של ילדיו. ג'ורג'ינה הייתה קצת דומה למארי, אבל דיקנס סירב להודות בהתאהבות שלו – הוא השתדל בכל כוחו לעמוד בפני הנערה הצעירה והיפהפייה.
לאחר 7 שנות נישואים, דיקנס החל יותר ויותר לפלרטט עם נשים. המרד הגלוי הראשון של קתרין בנושא זה הדהים אותו עד עמקי נשמתו. משמינה, עם עיניים דהויות, כשרק התאוששה מלידה נוספת, היא ייבבה חרישית ודרשה שיפסיק מיד את ביקוריו אצל "האישה האחרת".
השערורייה פרצה בגלל ידידותו של דיקנס בגנואה עם האנגלייה אוגוסטה דה לה רוא. אוגוסטה סבלה ממחלת עצבים שפרויד, ככל הנראה, היה מגדיר כהיסטריה. דיקנס הציע לה את שירותיו כ"רופא". במהלך ביקוריו בצרפת הוא התלהב ממסמריזם – התורה האופנתית של הרופא אנטון מסמר. לא פלא שבהיותו בעל אנרגיה עוצמתית, גילה הסופר בעצמו את הכישרון לדכא אנרגיה של אחרים. על ידי שליחת "נוזלים אנרגטיים", הוא הכניס את אוגוסטה למצב של "שינה קסומה" ו, כל עוד היא הייתה תחת היפנוזה, שאל אותה שאלות. היא הודתה שמבקר אותה "פנטום" מסוים המאיים עליה.
דיקנס היה בטוח שהפנטום הוא רק סימן להפרעה נפשית, וניסה לחשוף את מקורו. ייתכן שהפסיכואנליזה, שלמעשה דיקנס החל ליישם, הייתה עוזרת ל"מטופלת" שלו, אילו לא נכנע לדרישותיה של אשתו להפסיק את היחסים ה"טיפוליים" האלה עם אוגוסטה.
לא בכדי קתרין השמיעה אזעקה – הקשר של בעלה עם בת ארצו המושכת היה אפלטוני, אך יחד עם זאת אינטימי הרבה יותר אפילו מקרבה פיזית… דיקנס נכנע לדרישות אשתו, אך היחסים ה"טיפוליים" הללו העידו לא רק על הרצון לספק סקרנות בנוגע לכל מיני פתולוגיות וסטיות נפשיות…
באותו יום שבו דיקנס הרהר בייסורים על גורל אשתו של דייוויד קופרפילד, דורה, ולבסוף המית אותה, אשתו שלו ילדה את ילדם התשיעי – ילדה. צ'ארלס קרא לה דורה, מציית לאיזה דחף בלתי נשלט. כעבור 8 חודשים הילדה מתה. דיקנס היה מותש מתחושת אשמה – הוא לא יכול היה שלא להודות שבתת המודע הוא ייחל גם למותה, משום שלידתה הכבידה עליו.
כעת דיקנס היה באמת עשיר ומצליח, הכתיב את תנאיו למוציאים לאור, בהניחו בצדק שהם תלויים בו יותר מאשר הוא בהם. הוא הגשים חלום "ילדות" – וקנה את אחוזת גדסהיל פלייס בקנט. את הטירה העתיקה הזו (בה התרחשה אחת הסצנות בהשתתפותו של פלסטף מ"הנרי הרביעי" של שייקספיר) הראה לו פעם אביו במהלך טיול כשהיה ילד ואמר שאם הבן יתנהג נכון, אזי יום אחד יוכל להפוך לבעליה.
…יחד עם הסופר אדוארד בולוור-ליטון (מחבר "ימיה האחרונים של פומפיי") הקים דיקנס את גילדת הספרות והאמנות כדי לתמוך באנשים שהקריירה האמנותית שלהם לא צלחה במיוחד. הם החליטו לגייס כסף באמצעות העלאת מופעי תיאטרון.
להצגה על פי המחזה של וילקי קולינס "התהום הקפואה" הוא הזמין את האישיות החשובה ביותר באנגליה – המלכה ויקטוריה. לאחר מכן, ההמונים נהרו לתיאטרון. במלודרמה זו שיחק הסופר את התפקיד הראשי, ובסופה מת בזרועותיה של אישה שאהב בעבר אך דחתה אותו, מבלי שמצא לעצמו בת זוג ראויה.
ואז הציגו לדיקנס את משפחת השחקנים טרנן – האם פרנסס, בנותיה פאני, מארי והצעירה אלן בת השמונה עשרה. ביום השלישי להופעות הודה דיקנס מאחורי הקלעים לחברו וילקי קולינס שהוא "השתגע" על אלן. כשחזר מסיבוב ההופעות, הוא סידר לה תפקיד בתיאטרון היימרקט בלונדון, אך הם לא הפכו למאהבים מיד. האישה החדשה בחייו דרשה יחס מכבד וחיזורים, לא היה ניתן להציב לה דרישות כמו לאישה, ואת חוסר הסיפוק שלו נאלץ להסתיר. כתוצאה מכך, הזעם והעלבון נשפכו על זו שכבר לא עוררה תשוקה, אלא רק עצבנות.
בבית הוא הורה למשרתת של אשתו לחלק את חדר השינה שלהם עם מחיצה, כדי לא לחלוק איתה עוד מיטה. הוא הציע לקתרין לנסוע לצרפת ולהשאיר אותו עם הילדים וג'ורג'ינה. בתגובה, האשימה גברת דיקנס את בעלה ברצון להיפטר ממנה כדי להישאר לבד עם אחותה. אך נקודת השיא של הדרמה המשפחתית הייתה סצנת קנאה בנאלית לחלוטין.
כשראתה צמיד שנקנה על ידי צ'ארלס עבור אלן, עשתה קתרין היסטריה ועזבה יחד עם בנה הבכור להוריה. הבעל לא איפשר לה לקחת את שאר הילדים ולא הרשה להם לראותה. רק הבנות הגדולות ביקרו מדי פעם את אמן. אחת מהן – קייט, מיהרה להתחתן ללא אהבה עם אדם מבוגר ממנה בהרבה. דיקנס ניסה להפריע ובכה בחדרה של בתו ביום חתונתה. השנייה – מארי (מיימי) לא התחתנה כלל.
אף אחד מילדיו לא ירש את הכישרונות או את האנרגיה של אביו. אווירת האומללות והצרות המשפחתיות, שינויי מצב הרוח שלו, הפרידה של ההורים, עול ההשלכות של הפופולריות והתהילה של האב – כל זה לא יכול היה שלא להשפיע על חייהם.
ג'ורג'ינה הפכה לבעלת הבית – לא היה לה קל, אך ההרגל להשתחוות בפני דיקנס גרם לנערה להתעלם מצערה של אחותה ומזעמם של הוריה. הוא כמעט הצליח להסכים עם קתרין על מגורים נפרדים ותשלום של 600 פאונד לשנה עבורה. אך משפחת הוגארת החלה להפיץ שמועות על קשר של חתנם עם בתם הצעירה, כנראה בתקווה לפקוח את עיניה של אלן. דיקנס הביא את ג'ורג'ינה לרופא, וזה אישר את בתוליה. יצא שדיקנס הואשם לשווא, בדיוק כשלראשונה בחייו העז להביע את רגשותיו כלפי אישה צעירה ותמימה. זעמו מהאירוע התבטא בהתקפים שהבנות כינו "מטורפים".
מאותו רגע הוא הרגיש כקורבן של משפחת הוגארת והפסיק לעצור את עצמו, כשהוא מפיל את עצמו לשערורייה ציבורית גרנדיוזית. הסופר פרסם בשבועון שלו "קריאה ביתית" מכתב שזכה לכינוי ה"זועם".
עד אז הציבור לא חשד בדבר על האירועים בחייו האישיים של הסופר, וכעת הוא סיפר הכל בעצמו. התזות העיקריות של מסר זה היו: קתרין עצמה אשמה בפרידה שלהם, היא זו שהתבררה כלא מותאמת לחיי משפחה איתו, לתפקיד של רעיה ואם. ג'ורג'ינה – היא זו שהחזיקה אותו מפרידה. היא גם זו שחינכה את הילדים, שכן קתרין, לפי גרסת הבעל, הייתה אם גרועה ("הבנות הפכו בנוכחותה לאבנים").
דיקנס לא שיקר – רגשותיו כלפי נשים התאפיינו תמיד בעוצמה מיוחדת, בין אם שלילית או חיובית. כל מעשיהן, אותם ביצעו מאותו רגע שהעניק להן "דימוי" שלילי, רק אישרו בתודעתו את צדקתו שלו. כך היה עם אמו, וכעת – עם קתרין. חלק ניכר מהמכתב הוקדש לג'ורג'ינה ולתמימותה. הוא גם הודה בקיומה של אישה שכלפיה הוא "חש רגש חזק".
בוידוי הפומבי שלו, שהפך לאקסטרמלי בצורתו ובתוכנו לאחר הרגל ארוך של שמירת סודותיו הנפשיים, הוא כאילו ניצח עוד "קרב עם החיים". הוא כבש את הזכות להתנתק מהעבר. כמעט כל חבריו הפנו עורף לסופר ונעמדו לצידה של קתרין. על כך הוא לא סלח להם עד סוף חייו. באותו זמן הוא חיבר מכתב נוסף כדי להפריך את סערת הרכילויות והשמועות שהתעוררה. אך רוב העיתונים והמגזינים סירבו לפרסם אותו…
הופעה קטלנית
באותו זמן עלה במוחו הרעיון להופיע בהקראה פומבית של הרומנים שלו. זו הייתה דרך להרוויח כסף ובמקביל לבדוק את היחס אליו מצד הקוראים, אנשים שעדיין לא בגדו בו מעולם.
הוא החל להקריא את יצירותיו מזמן, בחוג חברים צר. אז איש לא נשאר אדיש לקריאה זו, אך יעצו לו לא להפיל את כבודו על ידי הופעה מול קהל רחב. עכשיו החברה, שאליה לא הצליח מעולם "להשתלב", יכלה לגנות אותו כמה שתרצה, אך הקהל קיבל אותו במחיאות כפיים. אנשים תפסו תור מהערב כדי לקנות כרטיס, והשוטרים יצרו שרשרת אבטחה כדי למנוע דוחק.
דיקנס היה יוצא לבמה עם פרח טרי בדש המעיל ומחכה שההמולה תשקוט. והתחיל לקרוא – לכאורה מציץ בספר. אומרים שהוא זכר את כל הרומנים שלו בעל פה, ובאופן קסום הפך לגיבוריהם. בין המחבר לבין היושבים באולם נוצר קשר שהיה דומה למיסטי. נפוצו שמועות שדיקנס הכניס את הקהל למצב של טראנס.
החל משנת 1857 החל צ'ארלס לחיות חיים כפולים – איש ציבור ומאהב סודי. הוא שיכן את אלן יחד עם אמה בבית נפרד וערך לה ביקורות חשאיים. לבמה היא לא חזרה עוד. אך גם ברומן זה, שנמשך 14 שנים, דיקנס לא מצא שלווה ולא סיפוק.
אלן לא רצתה להחמיץ את ההזדמנות שלה להתחתן מתישהו. בחיים הסודיים של דיקנס, למרות האכזבה, נשמר לפחות הדרמטיות, עוצמת התשוקות. הוא חי כל הזמן כאילו בקרון רכבת, נע מהמערכת לביתו, מהבית – לאלן, משם – לחו"ל, וסייר כל הזמן בין הערים בהן הופיע על הבמה.
אך לעיתים קרובות, למרות המגורים הנפרדים, התעורר בו העריץ, פגישותיהם הפכו לשערוריות של נאהבים, שאחד מהם לא רק שהיה מבוגר בהרבה, אלא גם זה שתלויים בו, ומשמעות הדבר היא – שברגעים כאלה – שונאים אותו עוד יותר. אלן (למרות שאין לכך הוכחות חותכות) ילדה בחו"ל ילד, שמת בינקותו.
דיקנס לא רצה להודות בפני עצמו עד יומו האחרון שאלן לא פייסה אותו עם המציאות ולא עשתה אותו מאושר. להודות בכך משמעותו הייתה לחוות השפלה, שממנה פחד יותר מכל דבר בעולם.
יום אחד צ'ארלס, בנו הבכור של דיקנס, שמע צרחות קורעות לב מהגן. גבר ואישה התווכחו בזעם, ברוע ובגסות. מיהר לגן, ראה צ'ארלס המבוהל את אביו שם. דיקנס, שבאותו זמן בקושי היה מסוגל לזוז, ואי אפשר היה לספור את הדופק שלו, עד כדי כך רעדו ידיו, עשה חזרה על סצנת הרצח של ננסי מתוך הרומן "הרפתקאותיו של אוליבר טוויסט", שנכתב על ידו 30 שנה לפני כן.
הרופא המטפל הזהיר ש"ניסוי" כזה יקרב את מותו שלו. אך לא היה אדם שהיה מסוגל להפריע לדיקנס. הוא כלל את הסצנה הזו בסיבוב ההופעות האחרון שלו, שתחילתו חפפה לנקודת תפנית ביחסיו עם אלן. היא, באישור אמה ואחותה הגדולה שנישאה בהצלחה לאחד מחבריו של דיקנס, הגבילה את הקשר שלה איתו, כשהיא משאירה לסופר בנדיבות את תפקיד נותן החסות והמנטור.
באחד המכתבים מאותה תקופה התוודתה אלן בפני המוודה שלה, ש"תמיד הייתה שנואה עליה אפילו המחשבה על קרבה עם דיקנס". כשרצח על הבמה את האישה הצעירה שנוצרה על ידי דמיונו שלו, חווה דיקנס הדחוי הקלה עצומה. ברצחו את עצמו, הוא שם סוף לאותה מציאות שאותה מעולם לא הצליח לשנות בכוח גאונותו…
ב-8 ביוני 1870, בסביבות הצהריים, הוא נסע לבקר את אלן – היא קיבלה מדי פעם את ביקוריו וכספים למשק הבית. שם הוא איבד את הכרתו. אלן הזמינה כרכרה ובעזרת המשרת שלה העבירה לתוכה את דיקנס. במצב זה היא גם הביאה אותו לגדסהיל פלייס. יחד עם ג'ורג'ינה היא השכיבה את הסופר על הספה, שם הוא מת, מבלי לחזור להכרתו, כיממה לאחר מכן, ב-9 ביוני.
דקה לפני מותו, דמעה התגלגלה לאט על לחיו. שתי הנשים הסכימו לא לפרסם את העובדה שדיקנס היה אצל אלן ערב מותו ושרק לה יועדו מילותיו האחרונות, סוד שאותו מעולם לא חשפה.
ב-14 ביוני נקבר צ'ארלס דיקנס במנזר וסטמינסטר. למרות שבצוואתו ביקש אחרת… אולם איש ציבור בסדר גודל כזה נאלץ גם לאחר מותו להיכנע לרצונות החברה. לא קתרין דיקנס ולא אלן טרנן נכחו בטקס הצנוע אך החגיגי. לעומת זאת, אלפי אנגלים באו לקוד קידה לסופר האהוב עליהם, שנקבר מתחת לפלטת שיש כבדה וקודרת בין כותלי המנזר המפורסם.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
