שארל הששי – המלך האהוב שהפך למשוגע

שארל השישי, מלך צרפת, נכנס להיסטוריה בכינוי 'המלך המשוגע'. חייו הטראגיים, מאבקו במרידות פנימיות והידרדרותו הנפשית חותמים את אחת התקופות הסוערות בממלכה הצרפתית של ימי הביניים.

שארל השישי נולד ב־3 בדצמבר 1368 בארמון סן פול (Hôtel Saint-Pol) שבפריז, כבנו הבכור של שארל החמישי ("החכם") ויולאנה מבית בורבון. האב, מלך נבון ואסטרטגי, הצליח להחזיר חלק גדול מהטריטוריה שאיבדה צרפת למלך אנגליה, אך לא הספיק להשיג שלום יציב לפני מותו ב־16 בספטמבר 1380. עם מותו של שארל החמישי, הוטל על דודיו של הילד הצעיר – דוכסי בורגונדי, אנז'ו, ברי ובורבון – למלא את תפקיד העוצר עד ששארל יגיע לבגרות. הכתרתו של שארל הצעיר נערכה ב־4 בנובמבר 1380 בקתדרלת ריימס. הילד, כפי שמתארת ההיסטוריונית ברברה טוכמן, היה "יפה תואר, בעל מבנה גוף מרשים… עם פנים חסרות הבעה, מראה של נפש שטחית." לצד הילד ישבו דודיו, שבאופן מובהק ניהלו את ענייני הממלכה לפי טובתם האישית ולא לפי טובת הצעיר או הממלכה.

דודיו ניצלו את מעמדם במועצת העוצרים כדי להעשיר את עצמם ולחלוב את אוצרות הממלכה, תוך שהם מתעלמים מיועציו המנוסים של המלך המנוח. הם מינו תומכים לשלטון והחמירו מדיניות מיסוי לא פופולרית, שהובילה למרידות כמו התסיסה ברואן של 1382 ומרידות דומות בפריז. הדמות הבולטת ביותר במועצה הייתה פיליפ השני, דוכס בורגונדי – פיליפ הדורס – אשר חיזק את כוחו והשפעתו בפרובינציה העשירה ביותר באירופה, פלנדריה.

שארל הופך לשליט

ביום הולדתו ה־14, החוק קבע כי שארל הגיע לבגרות, אך דודיו סירבו להחזיר לו את השלטון. רק ב־1388, כשהיה בן 20, נאלצו להחזיר את הממלכה לידי נכדם. בתקופה זו, בתקווה לתקן את נזקי העוצרים, מינה שארל את יועציו הישנים של אביו, קבוצה מוכשרת שבעזרתם, החלה מצבה של צרפת החל להשתפר והציבור כינה את שארל "האהוב".

באפריל 1392, במהלך מסע לאמיאן, נפגע שארל מחולי חמור – ככל הנראה טיפוס – ממנו התאושש רק לאחר חודש. אף על פי כן, הרופאים שלו נותרו מודאגים ממצבו הפיזי הרופף. זמן קצר לאחר מכן, קונסטאבל צרפת, אוליבייה דה קליסון, הותקף בדרכו חזרה מארוחת ערב עם המלך. למרות שהותקף מספר פעמים, הצליח קליסון לזהות את התוקף – פייר דה קראון, לשעבר משרת המלך, שחש כעס על אובדן מעמדו. שארל זעם על המעשה והחליט לאסוף את צבאו ולפלוש לבריטני ולמצוא את האשם. למרות התנגדות רופאיו, צעד המלך בראש הצבא. בעת התקדמותם אל מערב צרפת, החלו מלוויו לשים לב להתנהגותו המוזרה – דיבורים בלתי מובנים ומחוות לא הולמות למעמדו. הצבא הקים מחנה בלה מאנס, ושארל שלח שליחים לדרוש את הסגרתו של קראון. כשהדוכס של בריטני השיב כי אין לו מושג על מקום הימצאו, רוב האבירים היו מוכנים לשוב, אך שארל לא האמין לדוכס. בבוקר ה־5 באוגוסט, כשהגיעו ליער תוך מעבר ליד מחנה רפואי, אחוז במחלה, החיילים הותקפו בהיסטריה על ידי המלך שיצא במתקפה על קבוצת האבירים. כתוצאה מכך נהרגו ארבעה מהם עד שאחד מחבריו הצליח להרגיעו. שארל הובהל חזרה ללה מאנס, שם שקע בתרדמת למשך ארבעה ימים, עד שהחלים והביע חרטה על מעשיו.

בינואר 1393, המלכה איזבו מבוואריה, שהתחתנה עם שארל ב־1385, ארגנה נשף מסכות לכבוד נישואי המשרתת שלה. שארל השתתף באירוע כשהוא מחופש כאחד מששת הגברים, כשהוא חבוש במסכה ובבגדים מצופי שעווה. במהלך הנשף, אחיו הצעיר, הדוכס לואי מאורליאן, אחוז מסיכה ומחזיק לפיד, קרב את האש אל שארל. בגדייו של המלך נדלקו באש, אך דוכסית ברי הצליחה לכסות עליו ולמנוע אסון אישי. ארבעת הרקדנים האחרים לא הצליחו לשרוד את השריפה. אירוע זה – שזכה לשם ״נשף הגברים הבוערים״ (Bal des Ardents) – החריף את מצבו הנפשי של המלך. מסע האירועים טראומטי זה הוביל להתגברות פרקי פסיכוזה, שהפכו תכופים יותר בשנים הבאות.

לאחר נשף הגברים הבוערים, שארל השישי סבל מהתקפי פסיכוזה תכופים יותר. הוא איבד את זהותו, לא הכיר את עצמו או את אשתו, ולעיתים פחד ממנה ואף ברח ממנה בבכי. המלך לא הכיר את סמלי המלוכה והכוח; כל ניסיון להיזכר במעמדו עורר בו זעם ופחד. הוא מצא ניחום רק אצל גיסתו, הדוכסית מאורליאן, אותה כינה "אחותי היקרה מאוד". בשנים הבאות, התקפיו של שארל הלכו והחמירו. בשנת 1399 סבל משישה התקפים שונים – חלקם ארוכים וחלקם קצרים – אך כולם פגעו ביכולתו לשלוט כראוי. המלכה איזבו, שבעצמה הפכה לדמות המנהיגה בפועל, החלה למלא את תפקיד העוצרת, תוך תחרות מתמדת בין אחיו הצעיר של המלך, לואי מאורליאן, לבין פיליפ הצעיר, דוכס בורגונדי, יורש אביו.

המאבק בין האחים הגיע לשיאו ב־23 בנובמבר 1407, כאשר לואי מאורליאן נרצח על ידי חמישה-עשר פרים ברחובות פריז בדרכו לפגוש את המלכה. רבים האמינו שדוכס בורגונדי, עומד מאחורי החיסול. במקום להכחיש, דוכס בורגונדי אף מינה חיבור שקרה לרצח – אירוע שהצית מלחמת אזרחים.

אתגרים

שארל השישי, שמצבו הנפשי הלך והחמיר בעקבות מותו של אחיו האהוב, הפך לחסר אונים אל מול האירועים. הוא נסוג אל חיק אהובתו, אודט דה שמפדיברס, בעוד שהמורדים שופכים דם ברחבי הממלכה. המלחמה הפנימית הפכה את צרפת לפגיעה במיוחד למתקפה חיצונית והחורף היה רק ההקדמה לפלישה האנגלית הצפויה. בשנת 1415, המלך האנגלי הנרי החמישי חצה את התעלה עם צבא עצום והחל לכבוש ערים בצפון צרפת. לאחר כיבוש הרפלור, התקרב אל הכפר אז'נקור, שם חיכה לו הצבא הצרפתי הגדול. למרות היתרון המספרי, הצרפתים הובסו, בעיקר בשל יכולתם העליונה של הקשתים האנגלים ומצב השטח הצר שהאט את התקדמות האבירים עטויי השריון הכבד. התבוסה היתה הרסנית: כ־7,000 חיילים צרפתיים נהרגו, כולל 433 אצילים. שארל השישי, ששהה אז ברואן, נאלץ להתמודד עם הידיעה המרה על האסון. למרות שהדאגות הופנו לאיומים הפנימיים בשל התסיסה הפנימית, צבא אנגליה המשיך להתקדם ולכבוש שטחים נוספים בצפון.

לאחר אז'נקור, הפוליטיקה הפנימית בצרפת המשיכה להיות מורכבת ומסוכנת. ב־1416, לאחר גילוי מזימה בורגונדית לחטוף פקידים מרכזיים, נאלץ דוכס בורגונדי, להישבע שבועת שלום ונאמנות למלך. שבועות אלו נשברו במהרה – ב־1418 הוא כבש את פריז והכריז על עצמו כמגן המלך. יורש העצר הצעיר, שארל השביעי, נמלט לרואן, בעוד האנגלים המשיכו בכיבושים בצפון. ב־10 בספטמבר 1419, במהלך פגישה עם יורש העצר על גשר במונטרו, דוכס בורגונדי נרצח על ידי אחד מאנשיו של שארל השביעי – אירוע שהוסיף לעימותים הפנימיים והעמיק את כישלון השלטון.

ב־21 במאי 1420, שארל השישי והנרי החמישי חתמו על הסכם טרואה. לפי ההסכם, בתו של שארל, קתרין, נישאה להנרי ושארל הכיר בו בתור היורש החוקי של המלוכה הצרפתית, תוך שהוא מחסל את זכויות בנו, שארל השביעי. המהלך עורר התנגדות רבה בקרב האצולה הצרפתית, אך זכה לתמיכה בורגונדית. ההסכם היה עשוי לסיים את מלחמת מאה השנים בניצחון אנגלי, ולמזג את שתי הממלכות בידיו של הנרי החמישי. הסכם טרואה הכתיב את עתיד צרפת, אך גורלו של המלך האנגלי היה שונה מהצפוי. ב־31 באוגוסט 1422, הנרי מת מהמחלה לפני שהספיק לרשת את הכתר הצרפתי, מה שנתן לשארל השישי חלון הזדמנויות חיוני וקצר כדי להמשיך את שושלתו.

מותו

בסופו של דבר, שארל עצמו מת ב־21 באוקטובר 1422, בגיל 53, כשהממלכה עדיין שקועה במלחמות פנימיות ובמצוקה כלכלית. מותו הותיר את בנו, שארל השביעי, כיורש החוקי, על אף שחייו היו תחת איומים פנימיים וחיצוניים כאחד. שארל השביעי, בתמיכת ז'אן דארק, הצליח לבסס מחדש את המלוכה הצרפתית ולהשיב את השטחים שאבדו. אך זה כבר נושא לסיפור נפרד.

על כל פנים, שארל השישי, המלך המשוגע של צרפת, חווה את אחת התקופות הסוערות ביותר של המאה ה־14. בין מתקפות פסיכוזה, מאבקי כוח משפחתיים ומלחמות חיצוניות, ניהל המלך חיי מלוכה על הגבול הדק שבין אובדן שליטה להישרדות המדינה וסיפורו מדגיש את הפגיעות האנושית של שליטים ואת ההשפעה הרחבה של משברים אישיים על מהלך ההיסטוריה כולה.

חומר מעשיר לקריאה

״ראי רחוק: המאה ה-14 הרת הפורענויות״ (A Distant Mirror) הוא ספרה של ההיסטוריונית ברברה טוכמן, העוסק במספר משברים שפקדו את אירופה במאה ה-14. ההיסטוריונית המוערכת מתארת את הלכי הרוח ואת המאפיינים השונים של התקופה. הספר פורסם בשנת 1978 ותורגם לעברית ב-1995. הספר כולל תיאור עלייתו לכתר ותקופת שלטונו של שארל השישי ומציין את הידרדרותו הנפשית וסכסוכי הכוח בחצר הצרפתית. באתר World History Encyclopedia ציטטו במפורש את תיאוריה של טוכמן על שארל השישי: ״הוא היה, כפי שמתארת ההיסטוריונית ברברה טוכמן, ‘נער נאה, חסון, גבוה ובהיר שיער… בעל פנים חסרות הבעה, מראה של נשמה רדודה’.״ טוכמן התייחסה לפרק חייו של שארל השישי ובעיקר לאישיותו ולתחילת שלטונו, בתוך ההקשר הרחב של המשבר והמגלומניה של המאה ה־14.

שארל השישי אצל שייקספיר במחזה ״הנרי החמישי״, בו שארל השישי מופיע כמלך צרפת אף ששמו אינו מוזכר במפורש. לעיתים נדמה שהוא מסוגל לקבל החלטות בעצמו, נראה כי למעשה הוא נתון לחלוטין לשליטת אציליו (ובעיקר בנו, הדופין). לאחר קרב אז'נקור, הוא מסכים לחתום על חוזה טרואה עם האנגלים. במציאות, ההסכם נחתם רק חמש שנים אחרי אז'נקור, וסביר להניח ששארל לא מילא בו תפקיד ממשי, בשל חומרת מחלתו הנפשית. ייתכן שהתנהגותו ההססנית של המלך במחזה היא דרכו של שייקספיר לרמוז למחלתו הנפשית המתפרצת והדועכת – אף שהמחזה עצמו אינו מזכיר זאת במפורש.

חומר מעשיר לצפייה

הסרט ״הדו-קרב האחרון״ מתרחש בתקופת שלטונו של שארל והוא מתבסס על מקרה אמיתי של דו-קרב שנערך בצרפת. את שארל גילם השחקן האנגלי אלכס לות'ר.

ואומנם הסרט ״המלך״ מגולל את סיפורו שלך המלך הנרי החמישי, שארל מופיע בהופעת קמע קצרה והוא מגולם על ידי השחקן הצרפתי טִיבּוֹ דֶה מוֹנְטַלַאמְבֵּר.