מלחמות הקווקז תמיד היוו עקב אכילס של רוסיה, לא רק מאז התפרקות ברית המועצות, אלא עוד מתקופת האימפריה הרוסית. עבור הפדרציה הרוסית, המלחמות בקווקז התבטאו בעיקר בסכסוך אלים בחבל צֶ׳צְ׳ניה.

בשנים הראשונות שלה, מנהיגי הפדרציה הרוסית החדשה היו מודאגים מכך שרוסיה עלולה להתפרק  למדינות אתניות נפרדות, כפי שקרה עם רפובליקות ברית המועצות לשעבר. הרשויות הגיבו בתקיפות לרפובליקה אתנית אחת שדרשה להתנתק מרוסיה: צ'צ'ניה. אלא שהתגובה התעכבה בגלל הכאוס הכללי ששרר ברוסיה בתחילת שנות ה-90.

הצ'צ'נים היו עם מוסלמי מהרי הקווקז שבמאה ה־19 לחם מלחמה ממושכת נגד הכיבוש הרוסי באזורם, אחד ממנהיגיהם באותה עת היה השייח׳ מנצור. כמו כמה מיעוטים סובייטים אחרים הם הואשמו על ידי סטלין בשיתוף פעולה עם הנאצים וכולם גורשו לאחר מכן למרכז אסיה הסובייטית במסגרת מה שמכונה ״מבצע עדשה״.

ניקיטה חרושצ'וב התיר את חזרתם, אך כאשר ברית המועצות התמוטטה, ביקשו הצ'צ'נים להיפרד לגמרינולהקים לעצמם מדינה עצמאית. בפיקודו של דז'וחאר דודייב, גנרל חיל האוויר הסובייטי לשעבר, הכריזה צ'צ'ניה על עצמאות בשנת 1991.

נשיא רוסיה דאז, בוריס ילצין הכריז על מצב חירום בצ'צ'ניה, הוציא צו מעצרו של דודייב ושלח כוחות צבאיים לאזור. הצ'צ'נים הדפו בקלות את ההתערבות, בתחבולות יותר מאשר בכוח ותפסו מתקנים אסטרטגיים בתוך הרפובליקה שלהם. ילצין הורה על מצור כלכלי ולאחר מכן, לאור המצב הכאוטי של רוסיה באותה תקופה, התעלם בעצם מהמצב במשך שלוש השנים הבאות. היעדר כוח משטרה כלשהו הקל על הברחות ופעולות פליליות אחרות בחבל.

כך, בחיפוש אחר משאבים ובעלי ברית חיצוניים, יצרו הצ'צ'נים קשרים עם ארגוני פשע מאורגן רוסיה ועם קיצונים איסלאמיסטים מהמזרח התיכון. השחיתות התפשטה, המצב הכלכלי הלך והחמיר ודודייב הפך למנהיג רודני יותר.

לאחר שתמכה בניסיון כושל של פלג צ'צ'ני יריב לתפוס את השלטון, שלחה רוסיה שלושה גדודי שריון לתוך צ'צ'ניה ב־11 בדצמבר 1994. בית המחוקקים הרוסי, שלא קיבל הודעה על כך, מחה בקול נגד הנשיא.

מלחמת צ׳צ׳ניה הראשונה, לא עברה חלק. בתחילתה הרוסים ביצעו הסתערות נמהרת ולא מוכנה על העיר גרוזני, בירת הרפובליקה, שאותה תפסו רק לאחר הפצצה של חודש שהרגה כ־25,000 איש והותירה את העיר עיי חורבות.

דודייב ולוחמיו נסוגו אל ההרים, משם ניהלו פשיטות גרילה ממושכות. הנפגעים בקרב האזרחים היו גבוהים. המאבק משך מתנדבים איסלאמיסטים מצפון אפריקה, המזרח התיכון ואפגניסטן והסכסוך העמיק.

במרץ 1996, עם הבחירות לנשיאות ברוסיה, הציע ילצין לנהל משא ומתן עם דודייב באמצעות מתווך. אלא שטיל רוסי הרג את דודייב באפריל והקרבות התלקחו שוב ביוני, כשהצ'צ'נים כבשו מחדש חלקים משלוש ערים, כולל גרוזני.

הפסקת אש נחתמה לבסוף באוגוסט. כוחות רוסים החלו לסגת. למרות שההסכם הותיר את מעמדה הקבוע של צ'צ'ניה להכרעה עתידית, הרפובליקה המשיכה להתנהג כאילו היא מדינה עצמאית.

אסלן מסחדוב, הרמטכ"ל של הכוחות המזוינים הצ'צ'נים וקולונל לשעבר בצבא הסובייטי, נבחר לנשיא הרפובליקה בינואר 1997. אולם מסחדוב לא הצליח להשליט סדר. בהפקרות הרווחת, חטיפה למטרות רווח הפכה לנוהג נפוץ. במאמץ לעקוף את האיסלאמיסטים בקרב הפלגים, הוא כפה את החוק האסלאמי ואת בתי הדין השרעיים .

צ'צ'ניה הפכה שוב למוקד תשומת הלב בשנת 1999. שאמיל בסייב, לשעבר מפקד שטח ולזמן קצר ראש ממשלת צ׳צ׳ניה תחת מסחדוב, נפרד מהמשטר הצ'צ'ני. באפריל 1998 הוא ואיסלאמיסט יליד ירדן הקים את הקונגרס של עמי צ'צ'ניה ודאגסטן, שהציע לאחד את שתי הרפובליקות האתניות הסמוכות.

באוגוסט 1999 הם פתחו בפשיטה לתוך דאגסטן והכריזו חד צדדית שהרפובליקה פרשה מרוסיה. בחודש שלאחר מכן, סדרה של פצצות התפוצצה בבנייני דירות במוסקבה ובערים רוסיות אחרות והפיגועים יוחסו רבות לצ'צ'נים.

ב־9 באוגוסט 1999 פיטר ילצין את סרגיי סטפשין, שהיה ראש ממשלה במשך שלושה חודשים ומינה את ולדימיר פוטין במקומו. פוטין ששימש אז כמנהל שירות הביטחון הפדרלי מאז יולי 1998, היה בחירה מפתיעה. הוא עדיין לא היה מוכר לציבור כשמונה לראש ממשלה, אבל נקשר במהירות למלחמת צ'צ'ניה החדשה, שנודעה כ"מבצע למלחמה בטרור" של פוטין. סקרי דעת קהל העניקו לפוטין תמיכה של 33% באוגוסט, 52% בספטמבר ו-65% באוקטובר, במדינה שבה מעט פוליטיקאים מאוד השיגו מעל למספר חד-ספרתי של אחוזי תמיכה.

באוקטובר 1999, הועברו שוב כוחות שריון רוסיים לצ'צ'ניה, מבלי שנעשתה כל הבחנה בין ממשלת צ'צ'ניה למפקדים עריקים. הצבא פעל הפעם בצורה יעילה יותר. הערים נכבשו במהירות והוצב ממשל צ'צ'ני פרו-רוסי.

עם זאת, ההתנגדות תימשך שנה אחר שנה באזורים הכפריים ויתרחשו פיגועים באזורים אחרים ברוסיה. הכוחות הפדרליים הרוסיים היו מגיבים לפעמים באכזריות קיצונית. בניגוד למלחמה הקודמת, מלחמת צ׳צ׳ניה השנייה  התקבלה באופן הרבה יותר פופולרי ואוהד בקרב הציבור הרוסי מאשר המלחמה הקודמת.

ארבעה חודשים לפני הבחירות לפרלמנט בדצמבר 1999, ילצין יזם הקמת מפלגה חדשה מאפס, מפלגת אחדות, מפלגה שהייתה תלויה לחלוטין בקרמלין למימון וכוח אדם. פוטין נתן לזה את תמיכתו הפומבית והמפלגה הפכה למזוהה עם מאמץ המלחמה הצ'צ'ני.

אחדות זכתה ב־23% מקולות הרשימה של המפלגה וב-64 מחוזות שהותירו אותה במקום השני כשמעליה המפלגה הקומוניסטית הפכה למפלגה הגדולה ביותר. במקום השלישי הגיעה סיעת ״מולדת-רוסיה כולה״, קואליציה של מפלגות שנבנתה סביב מושלי מחוזות בולטים. לראשונה, נכנסו לפרלמנט גוש דומיננטי של מפלגות שלא היו יריבות אידיאולוגיות של הקרמלין.

ילצין, תוך שבעה חודשים מתום הקדנציה השנייה שלו בתפקיד, זכה לסקר שנראה לפתע חיובי למדי. אבל למרות הציפיות שהוא ירוץ לקדנציה נוספת, הוא זעזע את העולם בכך שהתפטר ב־31 בדצמבר 1999 והכריז על פוטין כנשיא בפועל ויורשו.

הבחירות המוקדמות לנשיאות נערכו ב־26 במרץ 2000, אליהן ניגש יורשו הנבחר של ילצין כעת עם כל היתרונות של נשיא מכהן בעל גישה למשאבים. ואכן, פוטין ניצח בסיבוב הראשון עם 52.9% מהקולות מול 10 מועמדים אחרים, למרות שהיה כמעט אלמוני באוגוסט האחרון. הוא גמל מיד לקודמו בכך שהוציא חנינה גורפת על כל מה שילצין יכול היה לעשות במהלך שנות כהונתו.

בקדנציה הראשונה שלו כנשיא, פוטין כבר לא התמסר רק לטיפול במלחמה. הוא הזניק את הרפורמה הכלכלית שהתחיל ילצין והיה נראה שהמוקד העיקרי של פוטין היה סדר, יציבות, ביטחון וחיזוק המדינה הרוסית.

רוסיה הייתה זקוקה מאוד לסדר, אלא שהרעיון של פוטין לגבש את המדינה שיקף את החינוך שחווה בברית המועצות. במקום להפוך את מוסדות המדינה ליעילים יותר, הוא עמל לקבץ את כל המוסדות הממשלתיים כך שיהיו תלויים בנשיא המדינה, אבל זה כבר סיפור אחר.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק קישור לחומר המקור.