תאמל״ק לי
שורשי השחמט נעוצים בעת העתיקה. המשחק השתנה מאוד בהשוואה לאבותיו ההודיים, והחוקים המודרניים הפכו לנפוצים רק במאה ה-16. מה גם, שבמשחק לא היו שעונים או מראה סטנדרטי לכלי המשחק עד למאה ה-19…
רק מהמחצית השנייה של המאה ה-19 החלו להיערך באופן סדיר תחרויות של בכירי השחמטאים והחל להיות משוחק התואר "אלוף העולם", אז גם הופיעו סגנונות משחק שונים. המדריך הראשון לפתיחות שחמט יצא לאור בשנת 1843, אך תיאוריית השחמט קיבלה את צורתה המודרנית רק לקראת אמצע המאה ה-20. בסוף המאה ה-20 השפיעו תוכנות המחשב ומאגרי הנתונים השפעה עצומה על השחמט.
מקור השחמט
אומנם נוטים לראות באיראנים את ממציאי המשחק, אך דווקא הודו נחשבת למולדת השחמט, ובה, לכל המאוחר בסוף המאה הששית לספירה, היה מוכר המשחק צָ'טוּרַנְגָה (בסנסקריט: चतुरङ्ग) — שככל הנראה היה הגלגול הראשון של משחק השחמט. בצ'טורנגה שיחקו על לוח של 8×8 עם מערכת כלים דומים לאלו של השחמט, ומטרת המשחק הייתה להנחית מט על המלך של היריב. קיימים ניסיונות, המבוססים על ראיות ארכיאולוגיות וכתובות, לקשור את הופעת השחמט בתקופה מוקדמת יותר לסין או לפרס הסאסאנית, אך ראיות אלו מוכרות כבלתי מספיקות.
הטקסט הראשון שבו מוזכרת בוודאות הצ'טורנגה נחשב לרומן ההיסטורי בסנסקריט "הארצ'אצ'אריטה", שנכתב על ידי משורר החצר של המלך הארשה, באנה (אמצע המאה ה-7). בו באנה משתמש במטפורה: "[בתקופת שלטונו של הארשה] רק דבורים התחרו על צוף (שוחד), רק בשירים נקטעו רגליים (משקלים שיריים) ורק האשטפאדות [לוחות המשחק] לימדו את עמדות הצ'טורנגה", כלומר לא נוהלו מלחמות אמיתיות. חיבור שנכתב בשפה הפרסית האמצעית, "צ'אטראנג-נאמאק" ("חיבור על השחמט"), מספר כיצד השחמט (צ'אטראנג) ניתן במתנה על ידי שליט הודי לשאהנשאה חוסרו הראשון (531–579); מסורת זו נחשבת כבעלת בסיס היסטורי המקבעת את היכרותם של הפרסים עם הצ'טורנגה בתקופת שלטונו של חוסרו הראשון. המקורות הערביים מסכימים באופן כללי שהשחמט נוצר בהודו, ומשם נודע לפרסים, אם כי בתיאור ההיסטוריונים הערבים קשה לעקוב אחר פרטים היסטוריים כלשהם. שורה של היסטוריונים ערבים מפרטת במידה זו או אחרת של פירוט את האגדה על ממציא השחמט, שדרש מהמונרך כגמול כמות גרגירים שתתקבל אם על כל משבצת באה בלוח השחמט מספר הגרגירים יוכפל. מהר מאוד הבין המונרך שאין כמות כזו של גרעינים בכל כדור הארץ (היא שווה ל-264 − 1 = 18 446 744 073 709 551 615 ≈1,845×1019). אצל מספר מחברים, יוצר השחמט נושא את השם סאסא או סיסא. אגדה זו מופיעה אצל אל-עדלי, אל-יעקובי, אל-בירוני ובחיבורים מאוחרים יותר.
על חלק ממהלכי הכלים בצ'טורנגה ידוע מהחיבור של המשורר מהמאה ה-9 רודראטה, "קאביאלאנקארה", שבו מתוארות משימות לעבור את כל משבצות הלוח של הצ'טורנגה באמצעות מהלך פרש, מהלך מרכבה (צריח) ומהלך פיל. מהלכי הצריח והפרש היו זהים לאלו של כלי השחמט המודרניים המקבילים, והפיל, ככל הנראה, נע משבצת אחת באלכסון לכל כיוון ומשבצת אחת קדימה. עם זאת, הכללים המלאים של הצ'טורנגה אינם ידועים בוודאות.
מוכר היטב התיאור של צ'טורנגה לארבעה שחקנים, שנעשה על ידי בירוני בחיבורו על הודו (סביב שנת 1030). לפי בירוני, על לוח רגיל של 8×8 הוצבו ארבע מערכות כלים, שהורכבו ממלך, פיל, פרש, צריח וארבעה רגלים. הטלת קוביית משחק קבעה באיזה כלי על השחקן לבצע את המהלך הבא, ועבור כל כלי של היריב שנאכל קיבל השחקן מספר מסוים של חלקים מההימור. החוקר הבריטי מהמאה ה-18 היירם קוקס העלה השערה שהשחמט התפתח מווריאציה זו של צ'טורנגה, כלומר המשחק לארבעה שחקנים היה הקודם למשחק לשניים. בסדרת מאמרים ובספר "היסטוריה של השחמט" (1860) פיתח דאנקן פורבס את ההשערה. לפי תיאוריה זו, השחמט הגיע לצורתו המודרנית עקב איסור דתי על משחק בקוביות וכתוצאה מארגון מחדש של מערכות הכלים. הארולד מארי, ב"היסטוריה של השחמט" שלו (1913), קבע כי שום מקור אינו מאשר את עדיפות המשחק לארבעה משתתפים, והשערת קוקס-פורבס, שאף הקדימה את הצ'טורנגה בכמה אלפי שנים, מבוססת על תירוך שגוי של טקסטים הודיים. כיום היא נדחתה לחלוטין על ידי היסטוריונים, אם כי הסיפור על כך שהקודם לשחמט היה משחק לארבעה שחקנים עדיין נפוץ לעיתים קרובות בספרות הפופולרית.
שטראנג'
ככל הנראה בסוף המאה ה-6 נודעה הצ'טורנגה לפרסים: תחת השם צ'אטראנג המשחק מוזכר ב"ספר המעשים של ארדשיר בן פאפאק" (סביב שנת 600) שנכתב בשפה הפרסית האמצעית. לאחר כיבוש פרס על ידי הערבים (אמצע המאה ה-7), אלו האחרונים הכירו את הצ'אטראנג; בשפה הערבית שם המשחק החל להישמע כשטראנג'.
מהספרות הערבית ידועים בפירוט כללי השטראנג': הניצחון הושג על ידי מט, פט או השמדת כל כלי היריב, וההבדלים המרכזיים מהמהלכים המודרניים של הכלים היו מהלכי הפרז (המלכה דאז, רק משבצת אחת באלכסון לכל כיוון, זה היה הכלי החלש ביותר) והפיל (דילוג מעל משבצת אחת באלכסון לכל כיוון) והיעדר ההצרחה. הרגלים שיחקו תפקיד משמעותי בהתקפות, במיוחד באגפים. הם נעו משבצת אחת קדימה, ובהגיעם לשורה האחרונה, הפכו רק לפרזים. השטראנג' היה משחק איטי, שהניח תמרון עמדתי ממושך; אסטרטגיות טיפוסיות היו הנעת שרשראות רגלים או שליטה במשבצות חלשות על ידי הפרז והפיל בצבע המתאים. בתחילת המשחק, שחקן השטראנג' שיחזר בדרך כלל את אחת העמדות הטיפוסיות (טאביות, הקודמות לפתיחות המודרניות), שאופיינה בראש ובראשונה בתצורת הרגלים, ולאחר מכן נכנס למגע עם היריב.
התאמת משחק השחמט לשריעה לא הייתה מובנת מאליה מההתחלה: השחמט אינו מוזכר בקוראן במפורש, בעוד שהספר הקדוש הכיל איסור חד-משמעי על משחקי מזל (תחת משחקי מזל הובנו משחקים על כסף או משחקים שתוצאתם נקבעת על ידי המקרה, למשל, הטלת קובייה). התאולוג המשפיע מהמאה ה-8 אבו חניפה החשיב את השחמט כבילוי מותר אך מגונה (מקרוה), בן זמנו מאלכ אבן אנס החשיבו כפעולה אסורה בהחלט (חראם), ואילו התאולוג והמשפטן א-שאפעי שיחק בעצמו שחמט והסביר שכאשר זה נעשה למטרות שכלול אינטלקטואלי (למשל, כאשר מצביא משחק שחמט), שום ציווי אינו מופר. כך או אחרת, עם עליית שושלת עבאס (שנת 750) השטראנג' היה נפוץ מאוד בעולם האסלאמי. היסטוריון מזכיר שהח'ליף העבאסי הראשון ששיחק שחמט היה הארון א-רשיד (786–809), הוא נטה חסד לשחקנים חזקים ותגמל אותם. בנו הח'ליף אל-מאמון צפה בשנת 819 בדרכו מח'וראסאן לבגדאד בדו-קרבות בין השחמטאים החזקים ביותר של זמנו, ככל הנראה. בחצר הח'ליפים הופיעו חיבורי שחמט: הביבליוגרף אבן א-נדים מונה את עבודותיהם של אל-עדלי, א-ראזי (שניהם מהמאה ה-9), א-סולי, אל-לאג'לאג' ואבן אליקלידיסי (כולם מהמאה ה-10). על אל-עדלי ידוע שנחשב לשחקן החזק ביותר בזמנו, עד שהובס בדו-קרב נגד א-ראזי. מארי מביא תיאור של שש-עשרה טאביות מכתבי יד ערביים. בנוסף, ידועות כ-550 בעיות שחמט (מנסובות).
שחמט במזרח אסיה
שיאנצ'י (שחמט סיני)
השינויים הגדולים ביותר שעברה הצ'טורנגה היו בהתפשטותה מהודו מזרחה, שם כתוצאה מכך נוצרו כמה משחקים שנבדלו מאוד הן זה מזה והן מהשחמט המודרני. נתיבי המסחר דרך לה, קשמיר ומעבר קראקורום קישרו מאז ימי קדם את הודו וסין, מה שמסביר את היכרותה המוקדמת של סין עם המשחק. השחמט הסיני שיאנצ'י מוזכר לראשונה אצל ניו סנז'ו באוסף "שיואן גואי לו" (המחצית הראשונה של המאה ה-9, שושלת טאנג). בשיאנצ'י הכלים נעים לא על המשבצות אלא על הקווים ומוצבים בנקודות המפגש של הקווים ("צמתים"); בסך הכל הלוח המורכב מ-9 קווים אנכיים ו-10 אופקיים מכיל 90 צמתים. גם מהלכי הכלים שונים; בשיאנצ'י קיים גם כלי נוסף "תותח", שנע כמו צריח אך יכול להכות כלי יריב רק אם בין התותח לבינו עומד כלי נוסף שמעליו התותח "קופץ". את מרכז הלוח חוצה "נהר", המשפיע על מהלכי חלק מהכלים. מארי עוקב אחר המאפיינים האופייניים לשיאנצ'י כבר לקראת סוף המאה ה-13. משיאנצ'י, בתורו, התפתח המשחק הקוריאני צ'אנגי, שפרטיו העיקריים חופפים לשיאנצ'י (אחד ההבדלים, למשל — היעדר ה"נהר" המפריד).
מקרוק (שחמט תאילנדי)
מספר רב של מאפייני צ'טורנגה נשמר בשחמט התאילנדי (מקרוק): הלוח, מערכת הכלים ומהלכיהם הם אותם המוכרים מצ'טורנגה ושטראנג' (הפיל נע משבצת אחת קדימה או באלכסון), בסידור ההתחלתי הרגלים של כל שחקן מוצבים בשורה השלישית, והמלכים עומדים בצורה לא סימטרית (מול המלכות). בהגעה לשורה השישית הרגלי הופך למלכה. ידוע גם השחמט הבורמזי סיטויין (שם זה חוזר ישירות למילה "צ'טורנגה"), שבו כל שחקן מסדר את הכלים מאחורי שורת הרגלים בחצי הלוח שלו בכל דרך אפשרית, והמשחק לפי הכללים הרגילים מתחיל רק לאחר שמישהו מהשחקנים מניע את הרגלים. מהלכי הכלים במקרוק ובסיטויין חופפים.
שוגי (שחמט יפני)
היסטוריית ההתפתחות של השחמט היפני שוגי אינה ברורה עד הסוף. הטקסט הראשון המזכיר אותם נחשב לעבודה של פוג'יווארה יוקינארי (סביב שנת 1000), אך זה יכול היה להיות תוצאה של תוספת מאוחרת יותר. מסורתית נחשב שהשוגי הגיע ליפן מהיבשת, מסין. אך לשוגי אין שום מאפיינים ספציפיים של שיאנצ'י, בפרט תנועת הכלים על הקווים, ויש לו הבדלים רבים. מארי העלה השערה ששוגי ושיאנצ'י מודרני הם תוצאה של התפתחות צורה עתיקה של שיאנצ'י בשני כיוונים שונים. השערה אחרת היא ששוגי יכול היה להיות תוצאה של היכרותם של יורדי ים יפנים עם משחקים מאזור דרום-מזרח אסיה, למשל מקרוק או סיטויין: אליהם השוגי מקורב בכלי ההכתרה או, למשל, מהלך "גנרל הכסף", הדומה למהלך הפיל במשחקים אלו. בשוגי משחקים על לוח מאורך אנכית של 9×9 משבצות עם כלים שטוחים בצבע אחיד בצורת מחומש; השתייכותם לשחקן נקבעת לפי הכיוון שאליו מופנה חוד הכלי. הכתרה (קידום) אפשרית לכל כלי: על גבו מצוין דרגת הכלי לאחר ההכתרה. לאחר אכילת כלי של היריב, השחקן יכול להציב אותו על הלוח כחלק ממערכת הכלים שלו ("הצנחה").
הגרסה הבוריאטית-מונגולית של השטראנג' נקראה שאטאר (השם, מן הסתם, חוזר ל"שטראנג'"). שיאנצ'י, שוגי ומקרוק פופולריים מאוד עד היום במדינות המתאימות: לפי אחת המדידות, בתאילנד כ-2 מיליון איש משחקים מקרוק ורק 5,000 — בשחמט "אירופאי".
חדירת השחמט לאירופה
השחמט נודע באירופה בזכות המגעים עם העולם הערבי בחצי האי האיברי ובסיציליה, שהיו בתקופות שונות תחת שלטון ערבי. ג' מארי עוקב אחר התפתחות המילה הערבית "שאה" (שם, בניגוד לשפה הפרסית, המילה שימשה רק לסימון מלך השחמט) בשפות האירופיות: היא הושאלה לשפה הלטינית כסימון לדמות המלך בצורה scac (scacus), שממנה נוצרו לאחר מכן המילים הלטיניות scac(c)i ו-ludus scacorum ("שחמט") ושם המשחק ברוב השפות הרומאניות והגרמניות; יוצא דופן בולט הוא ה-ajedrez הספרדי וה-xadrez הפורטוגזי, החוזרים למילה "שטראנג'". מארי מסיק שהמילה הגיעה לשפה הלטינית לכל המאוחר במאה התשיעית.
במקורות אירופיים כתובים מערכות שחמט מוזכרות לראשונה במאה ה-11, בצוואות של רוזן אורז'ל ארמנגול הראשון (974–1010) והרוזנת ארמסינדה מקרקסון. החל מהמאה ה-12 המקורות במערב אירופה שופעים באזכורים למשחק. מארי מבחין בשתי מסורות בשחמט האירופי המוקדם: אחת, החוזרת לספרד המושפעת מהערבים ופופולרית בצרפת ובזכות הכיבוש הנורמני באנגליה, והשנייה, שהתגבשה באיטליה ומאוחר יותר בגרמניה ובסקנדינביה. למסורת הראשונה היה אופייני שימור המורשת הערבית של המשחק, מה שבא לידי ביטוי בטרמינולוגיה: לכלי שעמד ליד המלך קראו "פרז" (מהמילה הערבית farz), והפיל בצרפתית עתיקה נקרא aufin (שיבוש של המילה הערבית al-fil). במסורת היבשתית השחמט נתפס כמשחק המלמד מוסר, שחזור של המדינה בזעיר אנפין, וכלים אלו קיבלו שמות חדשים: בהתאמה, "מלכה" ו"בישופ" ("חכם" ועוד). עם הזמן ה"מלכה" דחקה לחלוטין את ה"פרז", מה שהוליד סדרה של תהיות, בפרט השאלה האם הופעת מלכה חדשה על הלוח בעת הכתרת רגלי אינה סותרת את סדר העולם הקיים. במדינות שונות זה נפתר על ידי איסור על הכתרה אם המלכה הראשונה עדיין על הלוח, או על ידי שינוי שם הכלי.
בשנת 1061 הקרדינל-בישוף פטרוס דמיאני במכתב לאפיפיור אלכסנדר השני גינה בישוף מפירנצה ששיחק שחמט, שכן מנקודת מבטו לא היה הבדל בין שחמט למשחק קוביות. מארי משער שדמיאני הכיר את השחמט עם קוביות, שעליו האיסור חל ללא ספק. ניסיונות לאסור את השחמט בין שאר הבילויים ומשחקי המזל נעשו על ידי מונרכים אירופיים ואנשי דת שוב ושוב. ברנאר מקלרבו כלל את האיסור בתקנון מסדר הטמפלרים (1128), הבישוף של פריז אודו דה סולי אסר על אנשי הדת "לגעת בשחמט ולהחזיקם בבית", ובמאה ה-13 גינו את השחמט מלך צרפת לואי התשיעי ומלך אנגליה הנרי השלישי. עם זאת, ניסיונות אלו לא נחלו הצלחה, והמשחק בשחמט המשיך להיות בילוי פופולרי בקרב השכבות המשכילות.
השחמט היה פופולרי בקרב הוויקינגים, ששיחקו תפקיד חשוב בהפצתו ברחבי אירופה עד לאיסלנד. שחמט מוזכר לעיתים קרובות בסאגות. עם הוויקינגים קשורה, ככל הנראה, מערכת השחמט המפורסמת ביותר של ימי הביניים — כלי השחמט מאי לואיס, שהתגלו בשנת 1831 (האיים ההברידיים, סקוטלנד). המקום והזמן המדויק של יצירת 78 הכלים המגולפים מחט של ניבתן ושן של לווייתן אינם ידועים, אך לפי ההשערה הנפוצה ביותר הם יכלו להיות מיוצרים בטרונדהיים במחצית השנייה של המאה ה-12.
באימפריה הביזנטית השחמט היה מוכר תחת השם "זטריקיון" (ביוונית: Ζατρίκιον). היסטוריונים ערבים מזכירים שבביזנטיון שיחקו שחמט על לוחות עגולים. לאחר נפילת קונסטנטינופול (1453) הזטריקיון הביזנטי נעלם; ביוונית מודרנית המשחק נקרא Skaki.
במקורות רוסיים המילה "שחמט" מופיעה לראשונה במאה ה-13, אם כי ידועים ממצאים של כלי שחמט מהמאות 11–12. השטראנג' יכול היה להגיע לרוסיה ישירות מפרס דרך הקווקז או מעמי מרכז אסיה. בפרט, על השאילה מהמזרח מעידים השמות "סלון" (פיל) — תרגום ישיר מערבית או פרסית — ו"פרז". היעדר אזכורי שחמט בכרוניקות ובמקורות רוסיים אחרים של ימי הביניים המוקדמים קשור למסורת הגינוי של השחמט על ידי הכנסייה האורתודוקסית כמשחק מזל. במאה ה-16 גינו את השחמט המטרופוליט של מוסקבה דניאל וה"דומוסטרוי". האיסור הקנוני השתקף גם בהחלטת "מועצת מאה הפרקים" (Stoglavy Sobor). הכנסייה האורתודוקסית הרוסית דה-יורה לא ביטלה את האיסור, אך הוא זכה להתעלמות כבר בזמן קבלתו. על תפוצתו הרחבה של השחמט בממלכת רוסיה כתבו נוסעים שונים. לפי דיווחו של ג'רום הורסי, הצאר איוואן האיום מת או נרצח מעל לוח השחמט.
מקור בעל ערך רב להיסטוריה של השחמט האירופי עד המאה ה-15 נחשב לכתב היד משנת 1283 שנערך תחת המלך אלפונסו העשירי, המוכר כ"ספר המשחקים" (Libro de los juegos). כללי השחמט המתוארים בו יורשים באופן כללי את השטראנג', אך מכילים גם כמה חידושים, בפרט המלכה והרגלי במהלך הראשון יכולים לבצע "קפיצה" לשתי משבצות; עבור הרגלי אפשרות זו נשמרה עד ימינו. השינוי האירופי היחיד המוכר של ימי הביניים היה עם הוספת כלים נוספים במה שנקרא ״שחמט שליחים״ (Courier Chess). ללוח בגודל 12×8 נוספו עבור כל צבע ארבעה כלים חדשים. ה"שליח", כמו הרץ המודרני, נע באלכסון על כל מספר של משבצות.
הופעת השחמט המודרני (מאות 15–17)
השחמט קיבל את מראהו המודרני בזכות שני שינויים בכללים, המתוארכים לסביבות שנת 1475: המלכה, שקודם לכן נעה רק משבצת אחת באלכסון, קיבלה את האפשרות לנוע לכל מספר של משבצות בכל כיוון והפכה לכלי החזק ביותר, ו"קפיצת" הפיל (הרדז) הוחלפה בתנועה באלכסון לכל מספר של משבצות (הרץ המודרני). חידושים אלו שינו באופן רדיקלי את המשחק: מהירותו גדלה, ומשחק לא מדויק כבר במהלכים הראשונים יכול היה להוביל להתקפה מהירה ולהפסד, מה שנתן תמריץ ללימוד פתיחות.
מקום הולדתו של השחמט המודרני נותר נושא לוויכוח בין איטליה לספרד. היסטוריונים ספרדים מצביעים על הפואמה "Scachs d'amor" (שחמט של אהבה) המתארת משחק לפי הכללים המודרניים. בשנת 1512 יצא ברומא מדריך השחמט האיטלקי הראשון מאת פדרו דמיאנו. בתחילת המאה ה-16 השחמט לפי הכללים החדשים דחק את המשחק הישן בספרד ובאיטליה, ובאמצע המאה הוא התפשט ברוב חלקי אירופה.
הכללים באירופה לא היו אחידים; לכל אזור במאות 16–17 היו מאפיינים משלו. באיטליה ההצרחה בצורתה המודרנית נודעה לקראת סוף המאה ה-16, אך במשך זמן רב התקיימה במקביל ל"הצרחה חופשית". ברוסיה עוד במאה ה-19 היו מוכרות פרקטיקות של התחלת המשחק לא במהלך אחד אלא בכמה מהלכים, או מתן מהלך פרש למלכה בנוסף למהלכיה הרגילים.
בשנת 1561 יצא בספרד ספר לימוד מאת רואי לופז דה סגורה שם מתוארת לראשונה פתיחת הגמביט המלכותי ובפירוט — הפתיחה הספרדית. לופז הכניס לשימוש את המילה "גמביט" כתיאור למלכודת בפתיחה עם הקרבה. בשנים 1574–1575, בחצרו של מלך ספרד פיליפ השני, שיחקו רואי לופז ואחרים סדרת משחקים נגד שחמטאים איטלקים חזקים, והניצחון נותר בידי האיטלקים. בתקופה זו חסות על שחמטאים מצד מונרכים ואריסטוקרטיה הייתה נפוצה. במחצית הראשונה של המאה ה-17 התפרסם השחמטאי הנודד ג'ואקינו גרקו, שפרסם כתבי יד רבים עם משחקיו המסתיימים בשילובים (קומבינציות) מרהיבים.
באנגליה ובצרפת של סוף המאה ה-16 והמאה ה-17 השחמט היה פופולרי בחצרות המלוכה, אך רמת המיומנות הייתה נמוכה יותר מאשר באיטליה וספרד. בסוף המאה ה-17 ההיסטוריון הבריטי תומאס הייד העלה את ההשערה על המקורות ההודיים של השחמט.
השחמט במאה ה-18
בתחילת המאה ה-18 בלונדון ובפריז צבר פופולריות המשחק בבתי קפה. בפריז זכה לפרסום כלל-אירופי בית הקפה "קפה דה לה רז'אנס", שבו ביקרו שחמטאים ובכירים רוחניים כמו וולטר ודידרו. בשנת 1737 פרסם פיליפ סטאמה בצרפת ספר שבו השתמש לראשונה ברישום שחמט אלגברי ולא תיאורי, המהווה עד היום את הסטנדרט הבינלאומי. במחצית השנייה של המאה התגבש במודינה שבאיטליה חוג מאסטרים (לולי, דל ריו ופונציאני) שדגלו בפיתוח מהיר של הכלים והכנת התקפה על המלך. עקרונות אלו יהוו את הבסיס למה שנקרא "אסכולת השחמט האיטלקית".
השחמטאי הראשון של אירופה במשך כמה עשורים היה פרנסואה-אנדרה פילידור, שהיה בו-זמנית השחקן הפרקטי החזק בזמנו ותיאורטיקן ששינה משמעותית את תפיסת המשחק. בשנת 1749 פרסם את החיבור "ניתוח משחק השחמט", שהיה מהפכני לזמנו. פילידור תיאר טכניקות בסיסיות של משחק עמדתי: חסימה, מניעה והקרבה עמדתית. הוא התפרסם בזכות ההכרה בחשיבות הרגלים ובאמרה: "הרגלים הם נשמת השחמט". פילידור נחשב גם לאחד מגדולי מלחיני האופרה של זמנו והצטיין במשחק "עיוור" (מבלי להביט בלוח).
בשנת 1770 הציג וולפגנג פון קמפלן בווינה את "האוטומט השחמט" — דמות של טורקי ששיחק שחמט כביכול ללא עזרה אנושית (למעשה בתוך המכשיר ישב שחקן חי שניהל אותו). ה"טורקי" הופיע בהצלחה באירופה ובארה"ב עד שנות ה-1830.
בשנת 1795 יצא בווינה ספר הלימוד של יוהאן אלגייר, שהפך למדריך השחמט העיקרי בשפה הגרמנית למשך כמעט חמישים שנה. בשנת 1763 נכתבה על ידי המשורר ויליאם ג'ונס הפואמה "קאיסה", המציבה את יצירת השחמט בהקשר של המיתולוגיה העתיקה ומתארת את הנימפה קאיסה, שהפכה עם הזמן להיחשב לפטרונית או לאלת השחמט.
התפתחות השחמט במאה ה-19
עד אמצע המאה ה-18 התפתחה תיאוריית השחמט בקצב צב. ב-1749 פרסם האמן הצרפתי פרנסואה-אנדרה פילידור את ספרו "ניתוח משחק השחמט", שבו נכללו כמה רעיונות חדשים לפתיחות, כולל הגנה שעד היום נקראת על שם מגלהּ, וכן תוכנית הגנה בסיומי צריח ללא כלי רגלי. באותו ספר יצא לאור גם הפתגם המפורסם של פילידור: "הרגלי הוא נשמת השחמט".
השחמט הפך לפופולרי יותר ויותר, ובאמצע המאה ה-19 החלה האחדה של כלי השחמט. בעבר שיחקו שחמט עם כלים במגוון רחב של צורות. ב-1849, חברת ג'ון ג'אקה (Jaques of London), שייצרה ציוד משחקים בלונדון, הוציאה מערכת כלים מדגם חדש, שעוצבה על ידי נתנאל קוק ונתמכה על ידי השחמטאי החזק ביותר באותה תקופה, הווארד סטאונטון. סגנון הכלים החדש, הידוע כ"סטאונטון", זכה מיד להכרה והחל לשמש במועדונים ובתחרויות בכל העולם. מערכות סטאונטון, עם שינויים קלים, נחשבות עד היום לסטנדרט של כלי השחמט.
במאה ה-19 הופיעו גם שעוני שחמט לתחרויות. לפני שהם הפכו לנפוצים לכל, משחקים יכלו להימשך 14 שעות! עם תקן קבוע לכלי השחמט והופעת השעונים, הושלמה יצירת ציוד השחמט המוכר לנו מהתחרויות המודרניות. במאה ה-19 התפתח באינטנסיביות גם השחמט עצמו. המשחקים המפורסמים ביותר מאותה תקופה היו התקפות נועזות, כשתפיסות הגנה חזקות טרם הומצאו אז. משחק שבו השחמטאי לא הקריב כלים ימינה ושמאלה בנסיון להנחית מט על היריב, לא נחשב למעניין מספיק ובעידן זה של שחמט התקפי פרח כישרונו של האמן האמריקאי פול מורפי.
מורפי גילם את הסגנון הרומנטי וההתקפי בשחמט. במהלך מסעו באירופה ניצח מורפי את כל בכירי השחמטאים בעולם, למעט סטאונטון שדחה את האתגר ושהקריירה שלו הייתה בדעיכה. הוא הביס את אדולף אנדרסן, לואי פאולסן, דניאל הארוויץ ושחמטאים רבים אחרים.
"משחק האופרה", ששיחק מורפי ב-1858 נגד קרל השני דוכס ברונסוויק והרוזן איזואר, נחשב לאחד הטובים בהיסטוריה של השחמט. מורפי הקריב ליריביו כמעט את כל מערכת הכלים כדי להכריז מט עם הכלים שנותרו. המשחק היפה ביותר בכל הזמנים!
אלופי העולם הראשונים ומשחק עמדתי
וילהלם שטייניץ מעולם לא נפגש על הלוח עם מורפי, שסיים את הקריירה שלו לפני שאלוף העולם הראשון התפרסם. התיאוריה של שטייניץ, ששללה משחק אגרסיבי מדי, מונחת בבסיס השחמט המודרני. הוא אהב לקבל גמביטים, לסגור את העמדה ולחזק בהדרגה את מצבו תוך מימוש יתרון חומרי. בשנותיו הטובות ביותר שטייניץ היה ללא מתחרים במשחק העמדתי, ובשנת 1886 הפך לאלוף העולם הרשמי הראשון.
שטייניץ נשאר אלוף העולם עד 1894, אז הובס על ידי עמנואל לסקר (10-5). משחק הגומלין, שהתקיים שלוש שנים מאוחר יותר, הסתיים בצורה משכנעת עוד יותר בתוצאה 10-2. לסקר נשאר אלוף עולם במשך 27 שנים, יותר מכל אדם אחר בהיסטוריית השחמט. השחמט העמדתי של שטייניץ ולסקר צבר פופולריות רבה יותר ויותר. עד שנות ה-20 של המאה ה-20 שלטה הדעה שבתחילת המשחק היריבים חייבים להיאבק על השליטה במרכז באמצעות רגלים. הפתיחות הנפוצות ביותר באותה תקופה היו הפתיחה הספרדית, גמביט המלכה, ההגנה הצרפתית ופתיחת ארבעת הפרשים. בפתיחות אלו המשחק מתפתח בדרך כלל ברוגע, והיריבים עסוקים בצבירת יתרונות עמדתיים קטנים: כיבוש שטח, משבצות מפתח, אלכסונים וטורים.
חוסה ראול קפבלנקה ניצח את לסקר ב-1921 והפך לאלוף העולם השלישי. סגנונו של קפבלנקה נחשב עד היום להתגלמות של מיומנות עמדתית ברורה ותמציתית ככל האפשר. הוא שאף להימנע מעמדות מסובכות טקטית, וחתר להשגת יתרון קטן שאותו הביא לידי ניצחון בסיום. הוא הצטיין במיומנות חסרת תקדים בניהול סיומים. תוכנות המחשב החזקות ביותר כיום מוצאות מעט מאוד טעויות בטכניקת הסיום שלו. קפבלנקה היה אלוף עולם במשך שש שנים בלבד, אך גם היום הוא נחשב לאחד השחמטאים החזקים ביותר בכל הזמנים.
בשנות ה-20 קם זרם חדש של מחשבת שחמט — היפרמודרניזם. התגלית העיקרית של ההיפרמודרניסטים הייתה שניתן לשלוט במרכז באמצעות כלים מבלי לאכלס אותו ברגלים. רעיון זה בא לידי ביטוי במשחקים ובממצאי הפתיחות של שחמטאי הדור החדש: אהרון נימצוביץ', אפיים בוגוליובוב, ריכרד רטי וארנסט גרינפלד. בזמן זה נוצרו פתיחות ותוכניות פיתוח חדשות: פתיחת רטי, הגנת נימצוביץ', הגנת גרינפלד והגנת בנוני.
נראה שהדוגמה המובהקת ביותר להיפרמודרניזם היא הגנת אלכין, הקרויה על שם ממציאה, אלוף העולם הרביעי אלכסנדר אלכין. הרעיון של הגנה זו הוא לגרות את הלבן להניע קדימה את רגלי המרכז, ואז לתקוף את מרכז הרגלים הבלתי יציב. כיום זוכרים את אלכין לא כהיפרמודרניסט, אלא כשחמטאי הראשון של הסגנון הדינמי — הוא יכול היה לשחק הן בצורה טקטית ואגרסיבית והן בצורה רגועה ועמדתית. אלכין היה אלוף עולם מ-1927 עד 1935, אז הפסיד בדו-קרב למקס אויבה. אלכין ניצח את אויבה בדו-קרב חוזר ב-1937 ונשאר אלוף עד מותו ב-1946. הוא אלוף העולם היחיד שהלך לעולמו מבלי שהובס.
אסכולת השחמט הסובייטית
מ-1927 עד 2006 תואר אלוף העולם היה שייך לשחמטאים מרוסיה ומברית המועצות (למעט שני יוצאי דופן). אלכין, מיכאל בוטביניק, וסילי סמיסלוב, מיכאל טל, טיגראן פטרוסיאן, בוריס ספאסקי, אנטולי קרפוב, גארי קספרוב וולדימיר קרמניק הפכו בזה אחר זה לאלופי עולם עד תחילת המאה ה-21. סגנונם של שחמטאים אלה היה מגוון מאוד: מהמשחק העמדתי של קרפוב, פטרוסיאן, סמיסלוב וקרמניק ועד להתקפות הזועמות של טל והקונספטים הדינמיים של אלכין וקספרוב — כל אחד יכול למצוא ביצירתם משהו לטעמו.
מיכאל בוטביניק הפך לאלוף העולם השישי לאחר שניצח בטורניר לאליפות העולם ב-1948. לראשונה, המשחקים על התואר נערכו בחסות FIDE, פדרציית השחמט הבינלאומית. כמו כן, בפעם הראשונה והאחרונה בהיסטוריה, אלוף העולם נקבע לא בדו-קרב כי אם בטורניר בהשתתפות חמישה שחמטאים (בהיעדר אלוף מכהן). בוטביניק נשאר אלוף עולם מ-1948 עד 1963 (פעמיים במהלך תקופה זו נפרד מהתואר למשך שנה).
בוטביניק היה ידוע בלוגיקה של ברזל וביכולתו לשנות את סגנונו כזיקית בנסותו למצוא חולשות במשחק של יריבו. הוא הפסיד בדו-קרב לוסילי סמיסלוב ב-1957, אך לפי הכללים שהיו נהוגים אז, כעבור שנה נערך דו-קרב חוזר שבו הצליח בוטביניק להחזיר לעצמו את התואר. ב-1960 הפסיד בוטביניק למיכאל טל, ושוב ניצח כעבור שנה בדו-קרב החוזר. תקופת בוטביניק הסתיימה רק ב-1963, כשניצח אותו טיגראן פטרוסיאן, ופיד"ה ביטלה את הזכות לדו-קרב חוזר. בוטביניק מוכר כמאמן הבולט ביותר בכל הזמנים, שתרם לעיצובם של שלושה אלופי עולם לעתיד: קרפוב, קספרוב וקרמניק — הישג חסר תקדים! הוא נחשב גם לחלוץ בפיתוח תוכנות שחמט ולאבי השחמט הממוחשב.
פטרוסיאן שיחק בסגנון הגנתי, אך המהלך האהוב עליו היה הקרבת איכות עמדתית. ב-1966 הוא הגן על התואר בדו-קרב נגד בוריס ספאסקי, אך כעבור שלוש שנים ספאסקי שוב הפך למועמד, ניצח את פטרוסיאן ועלה לכס השחמט. כעבור שלוש שנים נוספות הפסיד ספאסקי בדו-קרב המפורסם לרוברט פישר.
רוברט (בובי) פישר היה אחד השחמטאים המסתוריים ביותר בכל הזמנים, היחיד שבמחצית השנייה של המאה ה-20 הצליח לגבור על השחמטאים הסובייטים. מ-1970 עד 1972 לא היה לו מתחרה. ב-1971 הוא ניצח את מארק טיימנוב בדו-קרב רבע הגמר של המועמדים, כשניצח שישה משחקים ללא הפסד או תיקו. כעבור חודשים אחדים גורל דומה המתין גם לבנט לארסן. איש לא לפניו ולא אחריו הביס את בני דורו בסגנון כזה. ב-1972 הדו-קרב בין פישר לספאסקי משך את תשומת לבו של העולם כולו, כולל אלו שלא ידעו דבר על שחמט. הדו-קרב לא היה רק תחרות השחמט המדוברת ביותר בהיסטוריה, אלא גם חלק מהעימות הגיאופוליטי בין ארה"ב לברית המועצות: לא רק במלחמה הקרה, אלא גם על לוחות השחמט.
פישר גרם לאוהדיו להיות מתוחים: הוא ביצע שגיאה גסה ("זיווג") במשחק הראשון כשדלק אחרי רגלי בעמדה פשוטה, ואז סירב לשחק את המשחק השני בגלל הפרעות באולם המשחקים. בשל כך, בתחילת הדו-קרב ספאסקי קיבל יתרון של שתי נקודות (מתוך 24 משחקים), אך פישר מהר מאוד לא רק הדביק אלא גם עקף את יריבו, וסיים את המאבק בתוצאה 12.5-8.5. בדו-קרב שוחקו משחקים זכורים רבים, אך המשחק השישי בולט במיוחד. אפילו ספאסקי הצטרף למחיאות הכפיים שהרעימו באולם הצופים.
למרבה הצער של כל חובבי השחמט, כעבור שלוש שנים פישר סירב להגן על תוארו כיוון שפיד"ה לא הסכימה לדרישותיו הבלתי אפשריות מראש. פישר איבד את תוארו וסיים את קריירת השחמט שלו, וחזר לשבת ליד הלוח רק ב-1992 ב"דו-קרב חוזר" עם יריבו הוותיק ספאסקי. לאחר שניצח גם בדו-קרב זה, פישר נעלם שוב מזירת השחמט, כשהוא מותיר אחריו יותר שאלות מכל אלוף עולם אחר.
קרפוב, קספרוב, מחשבים וקארלסן
אנטולי קרפוב הפך לאלוף העולם ה-12 ב-1975. הוא שיחק בסגנון עמדתי מוצק, כשהוא בעל טכניקה עילאית וחשיבה מניעתית (פרופילקטית). וישוואנתן אנאנד אמר ש"קרפוב מתעניין לא כל כך בתוכנית שלו עצמו, אלא בסיכול התוכנית של יריבו". קרפוב היה אלוף עולם במשך עשר שנים והשתתף באופן פעיל בתחרויות עד סוף שנות ה-90, ומאוחר יותר התמקד בפעילות ציבורית ופוליטית.
קרפוב שלט בשחמט של שנות ה-70 וה-80, עד שהוחלף על הכס על ידי שחמטאי אגדי אחר, גארי קספרוב. היריבים ההיסטוריים שיחקו 144 משחקים בחמישה דו-קרבות על אליפות העולם בין 1984 ל-1990: 104 משחקים הסתיימו בתיקו, 21 ניצח קספרוב ו-19 ניצח קרפוב. למעט הדו-קרב הראשון שבוטל ללא קביעת מנצח, ולמרות תוצאות כמעט שוות, קספרוב תמיד הוכח כחזק יותר. קספרוב שמר על תואר אלוף העולם במשך 15 שנים, בתקופה של צמיחה והתפתחות מואצת של השחמט, והפסיד את תוארו רק לולדימיר קרמניק בשנת 2000. קספרוב נשאר השחמטאי בעל מד-הכושר הגבוה בעולם עד 2005. כמו כן, הוא היה השחמטאי הראשון שמד-הכושר שלו חצה את רף 2800 נקודות האלו (Elo).
קספרוב היה השחמטאי הראשון שהשתמש במחשבים באופן שיטתי לצורך הכנה. הוא ניצח לא פעם את תוכנות השחמט החזקות ביותר בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. לבסוף, ב-1997, הוא הפסיד בדו-קרב למחשב-העל Deep Blue. לאחר שסיים את הקריירה הספורטיבית, קספרוב כתב כמה ספרים על שחמט (כולל הסדרה רבת הכרכים "קודמיי הגדולים") וכן עסק רבות בפוליטיקה.
לקראת שנת 2005 אחרוני הספקנים הבינו שמחשבי-על עולים בהרבה על בני האדם בכוח המשחק שלהם. בשנה זו מחשב-העל Hydra ניצח בקלות את מייקל אדאמס (אז השחמטאי השביעי בעולם עם מד-כושר 2737), כשהוא צובר 5.5 נקודות בדו-קרב של 6 משחקים. הצמיחה בכוחן של תוכנות המחשב לא נעצרה כאן. מד-הכושר של המנוע החזק ביותר בקוד פתוח, Stockfish, עומד על כ-3400. בשנת 2017 עולם השחמט הופתע מהישגי הרשת העצבית AlphaZero, שניצחה את Stockfish בדו-קרב של 100 משחקים. בתחילת 2018 AlphaZero ניצחה שוב את Stockfish — הפעם בדו-קרב של 1,000 משחקים. גם בני האדם הופכים לחזקים יותר בעזרת שימוש במחשבים למחקר, ניתוח ולימוד תיאוריית הפתיחות. כיום הכנה מקצועית לתחרויות שחמט אינה אפשרית ללא עזרת מחשבים.
אלוף העולם מגנוס קארלסן ניצח את וישוואנתן אנאנד ב-2013 והוא נשאר השחמטאי החזק בעולם עד 2023, כשבשנת 2019 לבדה זכה בכמה מקומות ראשונים בתחרויות היוקרתיות ביותר. בשנת 2014 הוא הגיע לשיא מד-הכושר האנושי בשחמט קלאסי עם 2876 נקודות ורבים מחשיבים את קארלסן לשחמטאי החזק ביותר בכל הזמנים.
