ההיסטוריה של צ'ילה היא סיפור ארוך ומרתק הכולל מאבקים נגד כוחות קולוניאליים ודיקטטורות אכזריות.
כמו כל המדינות שהיו נתונות לקולוניזציה, ההיסטוריה של צ'ילה היא סיפור ארוך של מאבקים עקובים מדם. החל מהתקופה הפרה-קולומביאנית, דרך התקופה הקולוניאלית, ועד לעידן המהפכות והלאה אל המאות ה-20 וה-21, צ'ילה נאבקה למען שגשוג.
בעוד שרבים יכולים לראות בצ'ילה של היום מודל להצלחה, צ'ילה משמשת גם כשיעור בתהפוכות הגורל המשתנה ובברבריות שבני אנוש מסוגלים לשקוע בה.
צ׳ילה הפרה-קולומביאנית
לפני הגעת הספרדים, צ'ילה הייתה ביתם של כחצי מיליון בני אדם. אנשים אלה חיו בשבטים קטנים ומפוזרים והם לא התאחדו תחת ישות מדינית. הישרדותם התבססה בעיקר על ציד ודיג, עם כמות נאה של חקלאות. בדרום, הקבוצות נטו להיות נוודים יותר.
סכסוכים באותה תקופה לא היה נדיר. האנשים ממערב הרי האנדים הדרומיים נלחמו נגד הצ'ינצ'ה (Chincha) ולאחר מכן נגד הקצ'ואה (Quechua), שהיוו חלק מאימפריית האינקה, ישות שהתרחבה אך סבלה מטלטלה בדמות מלחמת אזרחים בערך בזמן הגעת הספרדים.
בסוף המאה ה-15, אימפריית האינקה כבשה את מה שהוא כיום צפון צ'ילה, אך נעצרה על ידי בני המאפוצ'ה (Mapuche), שחיו דרומה יותר. אימפריית האינקה סבלה לאחר מכן מההשפעות ההרסניות של מלחמת אזרחים, זמן קצר לפני שהגיעו הספרדים ושמו קץ לאורח החיים הילידי.
הכיבוש הספרדי
בשנת 1526 הגיעו הספרדים ושינו את הדינמיקה של דרום אמריקה לנצח. אימפריית האינקה נפלה במהירות בשנת 1533 לידי הקונקיסטדורים (הכובשים) בפיקודו של פרנסיסקו פיזארו. לאחר מכן הפנו הספרדים את תשומת ליבם דרומה וניסו להשתלט על רצועת האדמה הארוכה שבין האוקיינוס השקט לגבולה המערבי של האנדים.
תחת פיקודו של הקונקיסטדור פדרו דה ואלדיביה (Pedro de Valdivia), החל הכיבוש בכוח של מה שהיא כיום צ'ילה. בשנת 1541 הוא ייסד את העיר סנטיאגו, שהיא כיום בירת צ'ילה והעיר הגדולה ביותר שלה. השטח שבשליטת ספרד התרחב צפונה ודרומה ונודע בשם אקסטרמדורה החדשה (New Extremadura). כאשר הספרדים דחפו דרומה, גברה ההתנגדות הילידית, שנודעה בשם מלחמת אראוקו (Arauco War).
בשנת 1553, בני המאפוצ'ה, בהנהגתו של צ'יף בשם לאוטרו (Lautaro), פתחו במרד, לכדו והרגו את ואלדיביה. עד סוף שנות ה-50 של המאה ה-16, הארץ שמדרום לסנטיאגו אוחדה תחת הנהגתו של המושל דון גרסיה הורטדו דה מנדוסה (Don García Hurtado de Mendoza). עם זאת, בני האראוקו עדיין הצליחו לנהל מלחמת גרילה בעצימות נמוכה נגד הספרדים עד שנות ה-80 של המאה ה-19.
תחילת העידן הקולוניאלי
צ'ילה לא הייתה עשירה במחצבים, אבל היו בה קרקעות פוריות והתקופה הקולוניאלית החלה במאמצים נרחבים בחקלאות. עם זאת, התפוקה לא הספיקה כדי לכסות את עלויות ההתיישבות בה, ובשלב זה הייתה המושבה פחות אטרקטיבית עבור אלו שחיפשו את מזלם. עד סוף המאה ה-16, היו רק כמה אלפי מתיישבים ספרדים ומעט מאוד עבדים אפריקאים. בנוסף לקשיים, הילידים התגלו כמקור לא אמין לכוח עבודה. מסיבות אלו, צ'ילה לא הייתה רווחית עבור הכתר הספרדי, והיה צורך לסבסד אותה כדי שתישאר חלק מהאימפריה. הביטחון היה נושא עצום, והיה צורך להשקיע סכומי כסף עצומים כדי לשמור על הרכוש הספרדי מפני מיליטנטים ילידים.
גבולה של צ'ילה, שתוחם על ידי האוקיינוס השקט במערב והרים בלתי עבירים במזרח, היה מבודד וקשה להגעה. כתוצאה מכך, היא יצרה אופי ייחודי שהיה שונה באופן ניכר מזה של מושבות דרום אמריקאיות רבות אחרות. דוגמה אחת להבדל זה הייתה המספר הנמוך של עבדים שהובאו מאפריקה והשיעור הגבוה יותר של מתיישבים אירופאים.
למרות בידודה, הקצה הצפוני של צ'ילה היה בקשר הדוק עם שטחי בוליביה ופרו. שתי המדינות החלו להתחרות על מקומן ביבשת בתקופה שבה הסנטימנט המהפכני היה גבוה באופן משמעותי. צ'ילה נמשכה אפוא לאותו מחזור של מהפכה נגד השליטה הספרדית.
הדרך לעצמאות
הניצוץ הראשון לעצמאות הגיע במהלך המלחמות הנפוליאוניות. ספרד לא יכלה לנהל את המושבות שלה, במיוחד לאחר שצרפת פלשה אליה. צ'ילה, כמו מושבות דרום אמריקאיות אחרות, נאלצה לשרוד בכוחות עצמה, וכתוצאה מכך, מושבות אלו פיתחו סנטימנט גדול יותר לאוטונומיה. צ'ילה לא הייתה יוצאת דופן.
ב-1810, הופעל על המושל הכללי לחץ להתפטר, ובמקומו הוקמה חונטה שתשלוט באופן זמני עד שניתן יהיה להקים ממשלה אחרת. עם זאת, ספרד לא עמדה בחיבוק ידיים וצפתה במושבה שלה מכריזה על עצמאות. ב-1814 שלח הכתר צבא כדי להשיב את השליטה במושבה שלו. בקרב על רנקגואה (Rancagua), הספרדים השיבו לעצמם את השליטה. בכך הסתיימה תקופה בצ'ילה הידועה בשם ״המולדת הישנה״ (la patria vieja).
מ-1814 עד 1817, ספרד השתלטה באופן מלא על צ'ילה בתקופה הידועה בשם הרקונקיסטה (Reconquista – הכיבוש מחדש). במהלך תקופה זו, נאמני הכתר דיכאו את מובילי המרד. עם זאת, מאמצים אלה רק דחפו יותר אנשים לתמוך בהתקוממות בצ'ילה, והרקונקיסטה הגיעה לסיומה בקרב צ'אקאבוקו (Chacabuco) ב-12 בפברואר 1817. מנהיג העצמאות הצ'יליאני ברנרדו או'היגינס (Bernardo O’Higgins) הצטרף לצבאותיו של המנהיג הארגנטינאי חוסה דה סן מרטין (José de San Martín), שעזר למדינות דרום אמריקאיות רבות להשיג עצמאות.
מאבקים חדשים
כך החלו שש השנים הידועות בשם ״המולדת החדשה״ (Patria Nueva), שבמהלכן הפך מנהיג העצמאות ברנרדו או'היגינס למנהיג צ'ילה, כשהוא מכריז על עצמאותה ב-1818. לאחר שהצבאות הספרדיים טופלו, עלו מאבקים חדשים כאשר ליברלים ושמרנים התחרו על השלטון במדינה.
הרפורמות הליברליות של או'היגינס הכעיסו את האליטות השמרניות בצ'ילה והוא אולץ להתפטר ב-1823. המדינה שקעה במלחמת אזרחים, שנמשכה עד 1830 והסתיימה בניצחון השמרנים.
בהמשך אותו עשור, הסכסוך הגיע לשיאו עם ברית בוליביאנית-פרואנית שאיימה על השליטה הצ'יליאנית באוקיינוס השקט. צ'ילה הכריזה מלחמה על יריבותיה וזכתה בניצחון בקרב יונגאי (Yungay) ב-1839. הגנרל מנואל בולנס (Manuel Bulnes), שפיקד על הכוחות הצ'יליאנים, הפך לנשיא. השלטון בצ'ילה נותר שמרני, וכוחות ליברליים המשיכו להפעיל לחץ על הממשלה לשינוי.
מלחמה והתרחבות נוספת
סכסוך חדש פרץ עם מלחמת האזרחים הצ'יליאנית של 1851, שבה הובסו שוב הליברלים. עם זאת, היה ברור כי נדרשת ליברליזציה של החברה הצ'יליאנית. היא הפכה למדורגת מאוד והייתה כר פורה לסכסוכים נוספים. הנשיא מנואל מונט (Manuel Montt) טיפל בנושא על ידי הפחתת כוחם של בעלי הקרקעות והכנסייה כאשר עשה ליברליזציה לחוקה.
למרות שהביסה את בוליביה ופרו ב-1839, המדינות עדיין היו במצב של מתיחות גבוהה בשל רצונן להשיג שליטה על משאבים חיוניים. ב-1879 יצאה צ'ילה שוב למלחמה נגד בוליביה ופרו. הפעם, צ'ילה לא רק ניצחה אלא גם סיפחה שטחים חיוניים עשירים במשאבים מפרו ומבוליביה ובכך חסמה את גישתה של בוליביה לים.
בינתיים, בני האראוקו הילידים בדרום הוכנעו, ובסוף המאה ה-19 השתרעה צ'ילה על פני 2,500 מייל מצפון לדרום. ההגירה לדרום גברה, ומשאבים חיוניים נוצלו. צ'ילה הפכה ליצרנית מובילה של ניטראט, פחם ונחושת.
ב-1891 פרצה מלחמת אזרחים נוספת, הפעם בין הממשלה, שרצתה לשמר את סמכות הנשיא, לבין חונטה של הקונגרס, שביקשה להגביל את סמכויות הנשיא. לאחר שמונה חודשים ניצחו כוחות הקונגרס, ובכך החלה התקופה הפרלמנטרית של צ'ילה. למרות השינויים, נמשך שלטון האוליגרכיה, ומעמד פועלים הולך וגדל נותר מחוץ לכוח הפוליטי.
אל תוך המאה ה-20
התקופה הפרלמנטרית הגיעה לסיומה ב-1925 כאשר הפיכה בהנהגת מעמד הפועלים תפסה את השלטון והקימה חונטה. אומצה חוקה חדשה, שהגנה על מעמד הפועלים והפרידה בין דת למדינה.
ב-1927 תפס הגנרל קרלוס איבנייס דל קמפו (Carlos Ibáñez del Campo) את השלטון ושלט עד 1931. השנים הראשונות לשלטונו היו מוצלחות והמדינה שגשגה בזכות כסף שהושאל מבנקים אמריקאים. עם זאת, קריסת וול סטריט ב-1929 גבתה את מחירה גם בצ'ילה, ודל קמפו איבד פופולריות בקרב ציבור בוחרים שרצה יותר ויותר שינוי חברתי.
הדמוקרטיה חזרה ב-1932, והפוליטיקה התפתחה בדומה לאופן שבו התפתחה במדינות רבות אחרות באמריקה הלטינית. המפלגות הקימו קואליציות סביב שלושה מחנות פוליטיים: שמאל, מרכז וימין. דפוס זה נודע (ונודע עד היום) בשם "שלושת השלישים" (tres tercios). מ-1938 עד 1946 עברה המדינה שינוי מסיבי כאשר קואליציית שמאל ביצעה רפורמה במדינה על בסיס ה"ניו דיל" בארצות הברית שיושם על ידי פרנקלין ד. רוזוולט.
הדמוקרטיה שגשגה במשך כמה עשורים בזכות מערכת דינמית שבה המפלגות יכלו להחליף בריתות ולהקים ממשלות. בנוסף, מערכת חזקה אפשרה ניהול קל של פשרות פוליטיות. מערכת זו עבדה היטב עד לבחירתו של סלבדור איינדה (Salvador Allende) ב-1970, כאשר התמודד כמועמד סוציאליסטי מטעם ברית "האחדות העממית". איינדה זכה לרוב יחסי אך לא לרוב מוחלט. זו לא הייתה אמורה להיות בעיה, אלמלא איינדה היה מרקסיסט גלוי. עמדתו הפוליטית הייתה משהו שהמערב חש צורך להתמודד איתו, וארצות הברית הייתה מעורבת בערעור ממשלתו של איינדה.
הדיקטטורה של פינושה
ב-11 בספטמבר 1973, אופי הממשל של צ'ילה שונה באלימות קשה כאשר בוצעה הפיכה צבאית שהפילה את הנשיא הסוציאליסט סלבדור איינדה. בראש ההפיכה עמד אוגוסטו פינושה (Augusto Pinochet), ששלט עד 1990, אז אולץ לפרוש מתפקידו כראש הממשלה. במהלך תקופה זו, הממשל הצ'יליאני אופיין באידיאולוגיה אנטי-מרקסיסטית קשוחה, ואלפי חשודים כאנשי שמאל עונו ואולצו לעבוד במחנות עבודה, בעוד שציד מכשפות ברחבי המדינה הוביל לרצח של אלפים אחרים.
על רקע גל הסנטימנט האנטי-מרקסיסטי, פינושה יזם את מבצע קונדור (Operation Condor), רשת של סוכנויות ביון ברחבי דרום אמריקה שרדפה אנשים בעלי נטיות שמאלניות. צ'ילה, בוליביה, פרגוואי, אורוגוואי, ארגנטינה, ברזיל, פרו ואקוודור שיתפו פעולה בחיסול סוציאליסטים, קומוניסטים ואנשי שמאל אחרים ברחבי היבשת. כל זה קרה בתמיכת ה-CIA ובתמיכה שבשתיקה של כמה מדינות מערביות שהיו מעורבות אף הן במאבק נגד השפעת ברית המועצות.
שלטונו של פינושה נראה כה בטוח עד שהוא אִפשר משאל עם ב-1988 בשאלה אם יקבל כהונה נוספת של שמונה שנים. התוצאות הפתיעו אותו. הוא גרף רק 44% מהקולות ואולץ לקיים בחירות ולפרוש מתפקידו כמנהיגהּ של צ'ילה.
פינושה שמר על תפקידו כסנאטור לכל החיים, אך תפקיד זה בוטל מאוחר יותר כשהתגלו חקירות על פשעיו. הוא מת ב-2006 לפני שיכול היה לעמוד למשפט. ההערכה היא שעד 3,200 בני אדם נרצחו בצ'ילה, בעוד ש-80,000 בני אדם נכלאו, ועשרות אלפים עונו תחת משטרו האכזרי של פינושה.
חזרה לדמוקרטיה
ב-2006, באותה שנה שבה מת פינושה, מישל בצ'לט (Michelle Bachelet) הפכה לנשיאה הראשונה של צ'ילה והכניסה עידן של שינוי חברתי. היא היתה קול מוביל למען שוויון וזכויות אדם, ונבחרה מחדש ב-2013.
במאה ה-21, צ'ילה עברה תנודות בכוח הפוליטי ממרכז-שמאל למרכז-ימין ושוב חזרה. ב-2020, על רקע הפגנות נרחבות, נערך משאל עם לשינוי החוקה שנוצרה על ידי משטר פינושה ואשר נחקקה ב-1980.
תוצאת משאל העם הייתה ניצחון סוחף ליצירת חוקה חדשה ולכינון המדינה בדרך מתקדמת יותר לעתיד, דרך שבה ניתן יהיה, בתקווה, לטפל בפער בין העשירים לעניים. מאז, שתי טיוטות חדשות של החוקה נוסחו ולאחר מכן נדחו על ידי המצביעים והתהליך הוקפא.
לצ'ילה יש היסטוריה ייחודית וסוערת המאופיינת בסכסוכים תכופים ובתשוקה לשינוי. במהלך מאות השנים, דינמיקות חברתיות לא שוויוניות באופן קיצוני הולידו תנועות עממיות שביקשו לתקן את הבעיות הטבועות במדינה מראשיתה. בעוד שהדמוקרטיה נראית מושרשת היטב כעת, היא עדיין נתונה לתנועות המאיימות לשנות את המשטר. סיפורה של צ'ילה טרם הסתיים, אך המדינה שורדת כאומה חזקה, עצמאית, עם אידיאלים מוצקים וציבור בוחרים נלהב.
