מאז השנים הראשונות של המאה העשרים, סין נמצאת בעיצומה של מהפכה שבה היא נאבקת על שני דברים: להשתחרר משליטה זרה ולבנות אומה חזקה ומודרנית עם ממשלה המייצגת את העם. סון יאט-סן, המנהיג הגדול של המהפכה, מת ב-1925, כאשר התנועה לדמוקרטיה בסין רחוקה מהשגת מטרותיה, אז, איך היא התחילה?

התוצאה העיקרית של השפעת המערב על סין הייתה החלשתה ודחיית היום שבו תוכל להקים ממשלה חדשה וחזקה שתחליף את שושלת מנצ'ו המתנודדת. אולם בדרכים אחרות, המערב עזר לחולל את המהפכה הסינית. סינים שיצאו את המדינה ללמוד או שבאו במגע עם חינוך מערבי בסין, הבינו עד מהרה שסין חייבת לפתח ממשלה חזקה על פי קווים מערביים אם היא מתעתדת לתפוס את מקומה בעולם המודרני. כמו כן, צמיחת המסחר והתעשייה המודרניים בנמליה, היא פיתחה מעמד חדש לחלוטין בסין, מעמד ביניים של סוחרים, תעשיינים ובנקאים שעשו עסקים עם המערב וחלקו רבים מרעיונותיו. מעמד זה סיפק חלק ניכר מהמנהיגות והכסף לתנועה לאומנית שהתארגנת תחת השם של המפלגה הלאומית העממית, או, בסינית, הקואומינדאנג.

הגאון הפוליטי של המהפכה היה סון יאט-סן, רופא שלמד בהוואי ובהונג קונג. הוא בנה מפלגה מהפכנית בעלת משמעת פוליטית, חיבר תיאוריה של מטרות המהפכה הסינית ופיתח את השיטות שבהן ניתן להשיגן. בסדרת הרצאות לאלפים מחסידיו בקנטון הוא תיאר את המטרות הללו כ"שלושת העקרונות של העם", שמתורגמים בדרך כלל כ"לאומיות, דמוקרטיה ופרנסתו של העם".

המהפכה הראשונה נפטרה מהמנצ'ו

המהפכה הראשונה, בשנת 1911, נועדה לפטור את המדינה משושלת מנצ'ו ולהקים רפובליקה לפי דגם של ממשלות ארצות הברית ובריטניה. זה היה פשוט יחסית להפיל את שושלת מנצ'ו. היא נפלה כי היא היתה שושלת רקובה ומושחתת. אבל המשימה הארוכה של הקמת ממשלה חזקה וייצוגית לא הייתה כל כך פשוטה וטרם הושלמה.

בחמש עשרה השנים הראשונות שלאחר 1911 חלה התקדמות מועטה. זו הייתה התקופה של אדוני המלחמה: פוליטיקאים עם צבאות פרטיים שנלחמו, התאגרפו בצל והתמקחו ביניהם ועם או נגד השלטון המרכזי. ממשלות זרות שונות ניהלו קשרים עם אדון מלחמה כזה או אחר, בחיפוש אחר מישהו שיוכל להקים משטר חזק המוכר בינלאומית כמייצג את סין ויוכל למשכן את המינרלים ומשאבים אחרים של סין בתמורה להלוואות מערביות. יפן, לעומת זאת, נקטה במדיניות מחושבת של תמיכה ביותר מאדון מלחמה אחד, שכן יפן לא רצתה בדיקטטורה מאוחדת, או כל צורה אחרת של מדינה מאוחדת בסין.

במהלך השנים הללו תפסו הלאומנים, בפיקודו של סון יאט-סן, אט-אט תמיכה עממית, אך הבינו שהם זקוקים לעזרה זרה כדי להפיל את אדוני המלחמה ולהקים שלטון מרכזי חזק. לאחר שפנו לשווא לארצות הברית, בריטניה ויפן, הם פנו לרוסיה הסובייטית. סון יאט-סן הזמין יועצים טכניים ופוליטיים רוסים לבוא לקנטון כדי לעזור בארגון מחדש של הקואומינדאנג ובניית צבא מהפכני. המפלגה הקומוניסטית הסינית אשר אורגנה ב-1921, התקבלה כשותפה של הקואומינדאנג ועזרה לארגן עובדי בית חרושת ואיכרים כדי שיוכלו לסייע במהפכה.

המהפכה השנייה: סין המאוחדת

ב-1926 החל צבא הלאומנים, בהנהגתו של גנרל צעיר, צ'יאנג קאי-שק, לצעוד צפונה מקנטון כדי לאחד את סין כולה. לפניהם הלך צבא של תעמולנים שעורר את העם נגד אדוני המלחמה ובתמיכה באידיאלים הלאומיים. כתוצאה מכך צבאות אדוני המלחמה, שלא היו קשורים יחד לא בפטריוטיות ולא בלאומיות, היו המומים.

ההתקדמות המהירה של המשלחת הצפונית הואטה לאחר כיבוש נאנג'ינג ושנגחאי. כשהם התקדמו במעלה מסילת הברזל מנאנג'ינג לכיוון טיינצין ופקינג, כוחות הצבא היפנים במחוז שנטונג חסמו לשם ועוררו התנגשות מזוינת.

בצפון סין נשקף איום למלחמה עם יפן. היה גם איום בהתערבות של בריטניה ואמריקה, שלא רצו לראות ממשלה חדשה בסין תחת השפעה קומוניסטית או רוסית. בנסיבות אלה, צ'יאנג קאי-שק הרגיש שהוא לא יכול להרשות לעצמו להרחיק לא את בריטניה ואמריקה או את בעל הבית שלו ואת המעמד הקפיטליסטי ההולך וגדל, שנבהל מהאגף השמאלי ההולך וגדל של הקואומינדאנג: הקומוניסטים, הסטודנטים והאינטלקטואלים שרצו לבסס את כוחם על האיכרים והפועלים של סין. לכן הוא החליט להיפרד מרוסיה ולהשמיד את הקומוניסטים הסינים. היועצים הרוסיים נמלטו, אלפים רבים של קומוניסטים נהרגו והאגף הימני של הקואומינדאנג, בגיבוי הצבא, הקים ממשלה בנאנג'ינג. כך, בשנת 1928, נוסדה הממשלה הלאומית של סין שהוכרה מיד על ידי רוב המעצמות הגדולות.

המאבק בין הקומוניסטים הסינים לממשלה נמשך מדנת 1928 עד 1937, אז הוקמה חזית מאוחדת להתמודדות עם האיום הגובר של יפן.

מתכוננים לסערה

ממשלת נאנג'ינג הייתה ממשלה חד-מפלגתית, בשליטת מפלגת הקואומינדאנג או המפלגה הלאומית. בין מנהיגיה בלט אדם אחד כנציגה העליון של סין בדור הזה. האיש הזה היה צ'אנג קאי-שק, שהוכיח שהוא לא רק חייל אלא מדינאי שיכול לאזן בין כל הכוחות השונים הן בסין הישנה והן בסין החדשה, לא רק על ידי משחק זה מול זה, אלא תוך ריתוך שלהם לתוך משהו חדש.

כשצ'אנג קאי-שק עלה לשלטון בשנת 1923 הוא ידע שבמוקדם או במאוחר הוא יצטרך להילחם ביפן, וכל מה שביקש זה זמן לבנות צבא ולחזק את האומה. הוא קיבל רק שלוש שנים לפני שיפן פלשה למנצ'וריה ב-1931, ורק תשע שנים לפני שהסערה פרצה בזעם מלא בקיץ 1937.

שאיפותיה האימפריאליסטיות של יפן היו ברורות מזמן כלפי סין. במהלך מלחמת העולם הראשונה, יפן הציגה לסין את "21 הדרישות" שלה, שאם יתקבלו, היו נותנות ליפן אחיזת חנק על סין. בעוד שהתערבותן של אמריקה ובריטניה הצילה זמנית את המצב, סין מעולם לא שכחה את ההמחשה הזו של כוונותיה האמיתיות של יפן. במהלך עשר השנים הבאות, יפן עשתה כל שביכולתה כדי להפריע לתנועה הלאומנית. ביפן כוחם של המיליטריסטים הלך וגדל והכתבים וההתבטאויות הפומביות של מנהיגיהם הבהירו יותר ויותר שהם מאמינים בקנאות במשימתם הנתונה מאלה לשלוט בעולם, שהצעד הראשון אליו היה כיבוש סין.

לאחר 1928, היו לממשלה הלאומנית שני קווי מדיניות עיקריים שאותם היא דחפה בכל המהירות האפשרית: לחזק ולערוך מודרניזציה של המדינה ולהביא אותה לשליטה מינהלית של השלטון המרכזי. התקדמות גדולה נרשמה בחינוך, ברפואה ובבריאות הציבור, בבנקאות, בכרייה ובהנדסה, בתקשורת ובתעשייה. הרחבה מהירה של תקשורת כבישים ומסילות ברזל ענתה על צרכים אסטרטגיים וכלכליים כאחד. מערכת הרכבות העיקרית של סין פעלה במקביל לחוף ונבנתה בזכות הלוואות זרות ותחת שליטה זרה על מנת להגביר את הסחר בנמליה למען יזמות זרה. הממשלה החלה כעת לבנות קווים הפותחים ישירות את העורף, מרחיבה את אחיזתה על המדינה כולה, ומגדילה את המסחר מבלי להגביר את השליטה הזרה.

רשת הכבישים ומסילות הברזל הורחבה ביתר מהירות; ועוד יותר עמוק בפנים החלו קווי אוויר להגיע לנקודות שאפילו הדרכים המוטוריות טרם חדרו אליהן. בפנים הארץ הרחוקה של סין כיום יש למעשה מיליוני אנשים שראו מטוסים אך מעולם לא רכב, ורבים נוספים שראו מכוניות ומשאיות אך מעולם לא רכבת. כאשר לאזורים המרוחקים ביותר, שבהם החיים כמעט ולא השתנו במשך מאות שנים, מגיעים תחילה לפיתוחים הטכנולוגיים המתקדמות ביותר, יש השפעות מדהימות. אזורים נרחבים בסין יעברו ישירות לעידן הכוח החשמלי וידלגו כמעט לחלוטין על עידן כוח הקיטור…

באותה תקופה התרחבה התעשייה של סין במהירות חסרת תקדים. בכל מיני מפעלים שפעם התנהלו רק תחת ניהול זר, החלו הסינים להראות יותר ויותר מיומנות. ויחד עם ההתקדמות הטכנולוגית, הממשלה החדשה הרחיבה במהירות את סמכותה על צפון סין, אך כאשר מנצ'וריה הצטרפה לממשלה הלאומית היה זה אירוע פוליטי בעל חשיבות ראשונה, שכן לא רק שמנצ'וריה הייתה ידועה מזה זמן רב בבדלנות הפוליטית שלה, אלא ליפן היו אינטרסים מיוחדים על זיכיונות הפעלת מסילות ברזל וכריית משאבים.

מנצ'וריה לא הייתה אזור מפגר טכנולוגית אלא אחד מגבולות הקידמה החשובים ביותר של סין. צ'אנג צו-לין, אדון המלחמה הזקן של מנצ'וריה, ירש את בנו צ'אנג הסואה-ליאנג, "המרשל הצעיר", שהיפנים הודיעו לו בהודעה מאיימת שאין לטעות בה, לפיה זה לא יהיה דבר טוב עבור מנצ'וריה להשתתף באיחוד סין על ידי קשר כלשהו עם הממשלה החדשה בנאנג'ינג. למרות אזהרה זו, צ'אנג הסואה-ליאנג הניף את הדג הלאומני הסיני בשנת 1929 ובכך זיהה את מנצ'וריה עם שאר סין. יפן פלשה שנתיים לאחר מכן, במה שנחשב לתחילת הכיבוש היפני של מזרח אסיה, אבל זה כבר סיפור אחר.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.