כריסטיאן השני. המלך הדני שטבח במתנגדיו, הודח ונכלא עד מותו

כריסטיאן השני (1481—1559) היה אחד המלכים הדנים הלא פופולריים ולבסוף הודח ונכלא עד למותו. מדוע כונה "העריץ" וכיצד הודח מהשלטון?

כריסטיאן השני נולד בטירת ניבורג בשנת 1481 והיה בנם של המלך הנס והמלכה כריסטינה מסקסוניה. כריסטיאן השני היה מלך דנמרק ונורבגיה משנת 1513. הוא ישלוט בשתי המדינות הללו עד להדחתו בשנת 1523. הוא גם שלט לזמן קצר בשוודיה בשנים 1520—1521.

בשנת 1507, כריסטיאן השני פגש בנורווגיה את דיווקה סיגבריטסדאטר (Dyveke Sigbritsdatter), בת לסוחרים הולנדיים, התאהב בה ולקח אותה בחזרה לקופנהגן בתור המאהבת שלו. בשנת 1515 הוא התחתן עם איזבלה מאוסטריה, אחותו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה קרל החמישי. אלא שכריסטיאן השני לא ויתר על דיווקה כמאהבת שלו גם כאשר נדרש לעשות זאת מקרל בשנת 1516. ברם, בשנה שלאחר מכן מת דיווקה לאחר שאכלה דובדבנים מורעלים.

האשמה במותה של דיווקה נפלה על אציל פופולרי בשם טורבן אוקס. אף על פי שהמועצה המלכותית (Rigsråd), מצאה אותו חף מפשע, כריסטיאן השני הורה להוציאו להורג. המעשה הרחיק ממנו את המועצה והאצילים בממלכה וכך גם מינויה של אמה של דיווקה לשרת האוצר יחד עם מועצה חשאית.

בשנת 1520 פלש כריסטיאן השני לשוודיה והביס והרג את יריבו המושבע סטן סטורה הצעיר בקרב בוגסונד. אלמנתו של סטן סטורה, כריסטינה יילנסטירנה, החזיקה מעמד בשטוקהולם כמה חודשים לפני שנכנעה גם היא לכריסטיאן השני. בנובמבר הוכתר כריסטיאן השני למלך שוודיה בשטוקהולם. עם זאת, לאחר מכן הוא שלח את כריסטינה למאסר בטירת קופנהגן והורה להוציא את גופתו של סטן סטורה מהקבר כדי לשרוף אותה עם ילדו הקטן. כריסטיאן השני הורה אז על טבח 82 אצילים ובישופים שוודים, במסגרת טבח שכונה "מרחץ הדמים של שטוקהולם" (אירוע שגם הוסרט לסרט קולנוע בשם Stockholm Bloodbath).

ארועי הטבח הם שהעניקו לכריסטיאן השני את הכינוי "העריץ". ב-1521 שוודיה התוקממה נגדו ועד 1523, עייפה מהמיסוי המופרז שלו, גם יוטלנד. ההתקוממות אילצה את כריסטיאן השני לברוח להולנד וחי שם בגלות עד שניסה להחזיר לעצמו את כס המלוכה שוב בשנת 1531. הוא הובס ובילה את שארית חייו בשבי, תחילה בטירת סונדבורג ולבסוף בטירת קלונדבורג. כריסטיאן השני נקבר באודנס, בקתדרלת סנט קנוטה.

כיצד הודח העריץ?

זה היה בנובמבר 1520, כשכריסטיאן השני הוכתר למלך שוודיה. גם נורבגיה הייתה בשליטתו והוא היה למעשה המלך של כל העולם הסקנדינבי. הוא הגיע לנקודה הגבוהה ביותר בקריירה שלו, אבל כל כך גדולות היו האכזריות והבוגדנות שלו כלפי עמו עד שכולם פחדו ואף אדם לא בטח בו. הוא ענד את כתרי שלושת הממלכות אך נשלח לבלות שנים בין חומותיו הצרות של צינוק, מבלי שאף אחד ירחם עליו בסבלו,.

כה פתאומי ומוצלח היה המרד של השוודים תחת גוסטבוס ואסה, שבקיץ בשנה שלאחר הטבח בכיכר הגדולה של שטוקהולם, הדנים החזיקו רק בעיר זו ועוד כמה מעוזים בשוודיה. בזה אחר זה נפלו אלה, קלמר ושטוקהולם בשנת 1523, וביוני אותה שנה נבחר גוסטבוס למלך שוודיה. צעיר עדיין, הוא היה בתחילתה של מלכות גדולה ומפוארת.

לפני שנהפך למלך, כריסטיאן, אויבו הגדול, כבר חדל למלוך. הוא הראה את אותה רוח בלתי אנושית בדנמרק ובנורווגיה כמו בשוודיה ויצר לעצמו אויבים רבים. כך נוצרו התנאים לנפילתו. בשנת 1522 הוא הוציא קודקס חוקים לדנמרק בעל אופי נבון ומתקדם, במיוחד בשחרור האיכרים מהמצב הסלבי שבו הוחזקו עד אז. כריסטיאן הכריז שכל אדם צריך להיות אדון לעצמו ונקט בצעדים להגביל את כוחם ועושרם של אנשי הכמורה ולשיפור המסחר של הממלכה.

שינויים אלה, אף שהיו חכמים וחשובים, היו קשים. הצעדים הללו הובילו להתלהמות העם בשל העלייה הגדולה בגובה המסים שלהם. איש לא בטח במלך; כולם שנאו ופחדו ממנו. אפילו מלכים של מדינות אחרות תיעבו אותו ולא סייעו לו בקיצוניותו. הפרטים על מרחץ הדמים בשטוקהולם הגיעו לאוזניו של האפיפיור וזה שלח נציג לחקור את הזוועות שבוצעו במסגרת הסנקציה המשתמעת של הכנסייה. כיוון שאסור היה להסתיר אותם, כריסטיאן ניסה לתרץ את מעשיו ובעקבותיו האשים את אחד מאנשיו, דידריק סלגהוק, כמי שחולל את הטבח. סלגהוק אך זה מונה לארכיבישוף של לונד, אך הובא לקופנהגן, עבר עינויים, נידון למוות ונישא אל הגרדום ומשם לערימת העצים שעליה נשרף בחיים, כריסטיאן עזב את העיירה כדי לא לצפות במותו האכזרי של מי שהיה מחביבי אנשיו.

ההקרבה הפחדנית הזו של ידידו ומשרתו המסור, במקום לזכות בחסד העם, הכפילה את התיעוב מהצורר צמא הדם. זמן קצר לאחר מכן פלשו הלובקרים לממלכה וכריסטיאן, שלא בטח באנשיו, קרא לחיילים זרים להדוף אותם. כשהוא זקוק לכסף עבור שכרם, הוא קרא למועצה המייעצת להיפגש ב-10 בדצמבר 1522. מעטים השתתפו בה ובכעס הוא כינס פגישה חדשה לינואר 1523.

בטרם הגיע התאריך עלו שמועות כי בכוונתו לשחוט את האצילים הדנים כפי שעשה עם אלו של שוודיה, נטען כי הוזמנו שרשראות חדשות וכי הוא היה מסווה תליין בין שומריו; כמו כן היו צריכים להטיל מסים חדשים וכבדים יותר על האיכרים. שמועות אלו, שנפוצו בהרחבה, הסעירו והפחידו את האצולה שמיהרה לערוך פגישה של אצילי יוטלנד בה נקבע לוותר על הנאמנות לכריסטיאן ולהציע את הכתר לדודו, פרידריך, דוכס הולשטיין.

הנזיר מגנוס, אחד מהאדונים הללו, נבחר למסור את החלטתם לכריסטיאן. אבל מגנוס היה רחוק מלהציע למלך כריסטיאן מסמך כזה בגלוי והעמיד פנים שהוא עורך ביקור ידידותי, משוחח ושותה עם המלך עד שעה מאוחרת של הלילה. כשקם לפרוש, הוא תחב לתוך כפפתו של כריסטיאן, שהושארה על השולחן, את מכתב הוויתור של אצילי יוטלנד.

במקום ללכת לישון, מיהר מגנוס אל הספינה שבה הגיעה והפליג להולשטיין, שם הציע לפרידריך את הצעת הכתר. כפי שניתן לדמיין, האחרון מעט היסס לקבל זאת. למחרת בבוקר המלך מצא את הנייר בכפפה שעל השולחן. בקריאת המכתב שמצא בו התמלא העריץ פחד וזעם, כאחד. הוא שלח שומרים לתפוס את מגנוס, אך כאשר נאמר לו כי לא ניתן למצוא אותו, אימתו גברה. הוא לא ידע לאן לפנות וגם לא מה לעשות. הוּא אולי היה אוסף צבא של האיכרים, שזה עתה העניק להם חופש, כדי להילחם באצילים, אבל במקום זאת הוא החליט לכתוב לאדונים, מודה בעוולה בטעויותיו ומבטיח לפעול אחרת בעתיד. ואז מיהר העריץ המבועת לקופנהגן ורכב מסביב ברחובות, הפציר באזרחים בדמעות לסייע לו, מתוודה על שגיאותיו ונשבע לשנות את דרכיו. רבים מהאנשים, שלא נהגו לראות את המלך בדמעות, התרגשו מהעתירות שלו, אך איש מהם לא בטח בו, מעטים הגיעו לעזרתו וההמרדה צברה כוח במהירות.

לבסוף הוא עשה צעד נואש. בנמל שכבו 20 אוניות מלחמה גדולות, שאולי השתמש בהן להגנה, אבל באימתו חשב רק על הימלטות. כל האוצר שהיה יכול להניח עליו יד נישא אל האוניות הללו, אפילו הכדורים המוזהבים על גבי צריחי הכנסייה נלקחו. זיגבריט, חביבה מתועבת, שנתנה לו הרבה עצות מרושעות ולא העזה להראות את עצמה בפני האנשים הזועמים, נישאה על הסיפון בתיבה והונחה בין חפצי הערך שלו. הוא, אשתו וילדיו וכמה משרתים נאמנים, הלכו בעקבותיו וב-20 באפריל, 1523, הוא הפליג ממולדתו ביגון וייאוש. סערה עזה פיזרה את ספינותיו, אך זו שנשאה אותו הביאה אותו לאנטוורפן בבטחה. זיגבריט, שהתגנבה אליו, ביקשה לנחם אותו באומרה שאם לא יוכל להיות עוד מלך דנמרק הוא עשוי לפחות להפוך לראש העיר של אמסטרדם.

כך איבד הפחדן האכזרי והבזוי הזה, שפחות משלוש שנים קודם לכן היה שליט בלתי מעורער של סקנדינביה כולה, את הכתר שהוא כל כך לא היה ראוי לענוד, ווהגיע לעיר הולנדית, עם רק קומץ תומכים. נפילתו הייתה ראויה לחלוטין, שכן זו הייתה תוצאה מיידית של התיעוב שעורר מעשה הדם שלו בשטוקהולם ובאירופה לא היה אדם שירחם עליו בהשפלתו.

זה היה דבר עצוב שהחוקים המסייעים שהוא פרסם בשנה האחרונה לשלטונו הגיעו ממקור כל כך רע. פרידריך אולץ על ידי האצילים לתת להם חזרה את שנלקח מהם. קודקס החוקים נשרף כ"ספר מסוכן המנוגד למוסר הטוב". האיכרים חזרו למצבם הקודם של עבדות למחצה ובמשך מאות שנים לאחר מכן לא הצליחו ליהנות מהחופש שניתן לאחיהם בנורווגיה ושוודיה.

בשנים שלאחר מכן עבר המלך המודח מחצר לחצר של הנסיכים הגרמנים, כשהוא מבקש עזרה להשיב אותו לכס מלכותו, אך נתקל בבוז מצד אחדים מהם וסירוב מצד כולם. הוא עדיין שמר הרבה מהעושר שגזל מקופנהגן, ועתה, מיואש מהשגת סיוע, הוא לקח לשירותו מספר חיילים, שכירי חרב, שנים-עשר אלף במספר ויצא איתם למסע ביזה נרחב. כך, הכעיס עליו גם את ההולנדים.

או-אז היו לו תומכים לא מעטים בשוודיה, שהיו מוכנים לסייע לו בפלישה, בייחוד אנשי הדת והאצולה של נורבגיה, שלא היו מרוצים משלטונו של פרידריך. הם רשמו סכומי כסף גדולים לעזרתו. לבסוף, מחוזק ומעודד, הפליג כריסטיאן לארץ הצפונית עם 25 ספינות וצבא של 8,000 לוחמים. לרוע מזלו, הגורמים הוכיחו את עצמם שליליים, סערה אלימה פיזרה את הצי ושלחה כמעט מחצית מאנשיו לקרקעית. נותרו לו רק 15 ספינות ומספר מצומצם של אנשים כאשר, בנובמבר 1531, הוא הגיע לאוסלו, נורבגיה.

האצילים והעם, לעומת זאת, היו מרוצים משלטונו של פרידריך ותמכו בו כמלכם, כשרק כמה אצילים התנגדו. ברם אלה החזיקו במבצרים החזקים ביותר בממלכה. אחד מאלה היה מגנוס יילנסטירנה, מושל אגרהוס. כנגד מעוז זה הוביל כריסטיאן את כל כוחו ובקלות יכול היה לכבוש אותו, כי הוא היה חסר אספקה, אלא בגלל תחבולה שבאמצעותה הציל מגנוס את עצמו ואת מבצרו: הוא שלח הודעה לכריסטיאן שהמקום חלש מכדי שינסה להחזיק בו ושראה את הצלחת המלך בהנאה; אבל, כדי להציל את עצמו מהאשמה בפחדנות, הוא התחנן לעזוב כדי לבקש סיוע מהמלך פרידריך. אם אף אחד לא יבוא לפני ה-1 במאי הוא יוותר על המקום ברצון.

מיומן במעשי רמאות כפי שהיה כריסטיאן, הוא סבל הפעם מהונאה כנגדו. בהצעת מגנוס נשלחו מדנמרק אלף איש, שהובילו אותם בשבילים סודיים מעל הרים ודרך יערות בחיפזון רב, כשהם משליכים את עצמם לאגרהוס בעוד כריסטיאן צופה בים כדי ליירט אותם. בזעם הוא מיהר לחזור לחדש את המצור, אך המפקד הממולח היה עתה חזק דיו להתריס נגדו. טורה יונסון, אחד האצילים השוודיים שהצטרפו לכריסטיאן, הוביל חלק מכוחותיו נגד מבצר בוהוס וכתב למפקדו, קלאס ביל, מכתב שבו הוא מציג את השינוי הגדול לטובה שחל על המלך. כריסטיאן מתחנן בפניו שיצדד בו. הגולים השוודים כתבו לחבריהם בבית, ובהתרוממות רוח מכיבוש מבצר שוודי, הצעיד כריסטיאן את צבאו לעבר הגבול והתכונן לפלוש לממלכה שממנה גורש שנתיים קודם לכן.

אבל גוסטבוס ופרידריך התכוננו היטב. הם הכירו בסכנת הפלישה הזו והתכוננו, חידשו את ההסכמים שלהם על מנת שיוכלו לעבוד בנאמנות ביחד. גוסטבוס כתב לקציניו שלא להילחם בכריסטיאן אלא אם כן הם יהיו חזקים פי ארבעה עד שש, שכן הוא רצה לתת לו קבלת פנים שתרפא אותו מכל רצון עתידי לחזור לשוודיה. כוחותיהם של כריסטיאן וגוסטבוס נפגשו לראשונה בקונגלף, שם כריסטיאן הביט בעיניים מוטרדות על יריביו כשראה אותם צועדים על פני נהר קפוא, ביניהם שלושת אלפים איש בשריון מפלדה מלוטשת. אז פנה אל טורה יונסון, בכעז ורטן על שלא נאמר לו דבר על ההיערכות. למחרת בבוקר נמצאה גופתו של טורה יונסון שוכבת ללא ראש ברחוב, אם כך נענשה על ידי כריסטיאן על שקריו או על ידי איזה שוודי על בגידתו, זאת לא נדע.

המלחמה העיקשת הסתיימה בניצחון השוודים, בעוד שהמזון הלך והצטמצם בצבאו של כריסטיאן, סוכניו הוכו בחזרה בכל מקום שבו הופיעו. עד מהרה, כשהצבא התמעט לאלפיים איש, הוא נאלץ לצעוד בחזרה לאוסלו. עד כה צבאו של גוסטבוס נלחם לבדו ורק במרץ 1532 הגיעו כמה ספינות מלחמה דניות. אבל בואם סיים במהרה את המלחמה. הם שרפו את כלי השיט של כריסטיאן וחיזקו את מצודת אגרהוס ובמאי הפליגו לעבר אוסלו.

תקוות ההצלחה של כריסטיאן הסתיימה כעת. הוא עשה את המאמץ האחרון שלו ונכשל. אנשיו נטשו אותו בכוחות וההתנגדות לאויביו הפכה לבלתי אפשרית. כמוצא אחרון הוא ניסה אמצעי ערמומי, כשהצליח להשיג כמה מכתבים מזויפים שהופצו במחנה הדני, לפיהם עשרים אנשי מלחמה הולנדים, עם חמשת אלפים חיילים, נחלצים לעזרת כריסטיאן.

המפקד הדני, שנבהל מהדיווח הזה, מיהר לסכם עמו על כניעה, בתנאי שיקבל חנינה לכל מי שנטל חלק במרד. כריסטיאן היה אמור לעבור לדנמרק ואם לא יוכל להסכים עם פרידריך היה חופשי לנסוע לגרמניה, תוך שעליו להישבע שבועה חגיגית לעולם לא לעשות שום ניסיון לכבוש את שלושת הממלכות הסקנדינביות. לפני אישור הסכם זה הגיעו שליחים מפרידריך שגילו שמצבו של כריסטיאן חסר תקווה והתעקש על כניעה ללא תנאי. אבל קנוט, האדמירל הדני, שקיבל את מלוא הכוח לפעול, לקח את כריסטיאן על ספינותיו והפליג עמו לדנמרק, שם עמד על כך שיש לקיים את התנאים שקבע.

פרידריך והמועצת המלכותית היו במצוקה. לשחרר את הנמר הזה שוב היה מסוכן מדי ולבסוף הוחלט להפר את ההסכם והוא נידון למאסר עולם בטירת סנדרברג באי פמרן. פרידריך ובנו נאלצו לאשר את פסק הדין בהבטחה כתובה לאצילים הדנים שלעולם לא ישחררו את הנתעב.

אסיר

כשנודע לכריסטיאן שההסכם הופר הוא בכה במרירות, וקונן על כך ש"הוא נפל לידיהם של אנשים שלא דאגו לא לשבועות, להבטחות ולא חותמות". לתלונות הללו איש לא התייחס. הוא נלקח עמוק לתוך הצינוקים של טירת סנדרברג ונסגר בצינוק חשוך וצר, כשבן לווייתו היחיד הוא גמד שהיה זה מכבר בשירותו. עם הקשיחות הרווחת באותם ימים ואשר במקרה שלו הייתה ראויה, דלת התא הייתה חסומה בחומה, הושאר רק פתח אחד קטן שדרכו היה יכול לקבל את קצבת המזון הדלה וחלון מסורג קטן, שדרכו יכול היה לפלס דרכו איזה אור דליל.

בכלא הנורא הזה נשאר השבוי 12 שנים ללא כל שיפור בתנאיו. אחר כך נפתחה הדלת והותרו לו אוויר צח ושאר נוחות, אך נשמרה שמירה קפדנית. לבסוף בשנת 1549, חמש שנים מאוחר יותר, מתוך אמונה ששום נזק לא יכול לנבוע מזקן בן 68, הוא נלקח לטירת קלנדבורג, שם הותר לו לבדר את עצמו בציד או בכל דרך אחרת. מרוצה הוא חי את עשר השנים האחרונות לחייו בטירה זו וב-1559 הלך לעולמו. מותיר מורשת עקובה מדם.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.