מאות שנים לפני הגעת המיסיונרים האירופים לסין, נזירים נוצרים מפרס ומסוריה כבר הקימו בה מנזרים, תרגמו כתבי קודש וזכו לחסות קיסרית. ■ סיפורה של הנצרות בסין בתקופת שושלת טאנג הוא סיפור על סובלנות דתית, מפגש תרבויות יוצא דופן ורדיפה שהביאה להיעלמותה של קהילה בת מאות אלפי מאמינים.
בשנת 635 הגיע לבירת האימפריה הסינית נזיר נוצרי מסוריה, ובידיו ספרים שנכתבו במסגרת מסורת דתית שנולדה הרחק מגבולות סין. הנזיר, אַלוֹפֶּן, המכונה גם אוֹלוֹפֶּן, לא הגיע אל ממלכה שהכירה את הנצרות כחלק ממורשתה, אלא אל חצרו של הקיסר טָאִיזוֹנְג, שליט אחת המעצמות המשגשגות באסיה. הוא הציג לקיסר את כתבי הקודש הנוצריים, ובתוך שלוש שנים קיבלה הדת הזרה אישור רשמי לפעול באימפריה. מנזר נוצרי הוקם בבירה, ספרים תורגמו לסינית, והקיסרות החלה להעניק מקום למסורת דתית שמוצאה בפרס ובמזרח התיכון.
הנצרות בסין בתקופת שושלת טאנג, ששלטה בשנים 618 עד 907, הייתה חלק מתופעה רחבה של חילופי אוכלוסיות, רעיונות ודתות לאורך דרכי המסחר של אסיה. הקהילות הנוצריות השתייכו לכנסיית המזרח, מוסד דתי שהתפתח בתחומי האימפריה הפרסית ושמר על עצמאות מן הכנסייה של האימפריה הרומית. במהלך המאות השביעית והשמינית הן התרחבו בסין, זכו לתמיכה מצד קיסרים ובעלי תפקידים בכירים והותירו אחריהן כתובות, יצירות אמנות וספרות דתית. אלא שמעמדן נשען במידה רבה על רצונם של השליטים, וכאשר המדיניות הקיסרית השתנתה במאה התשיעית, התברר עד כמה שברירית הייתה הצלחתן.
האימפריה שפתחה את שעריה לעולם
מן הפיצול הסיני אל עליית שושלת טאנג
כדי להבין כיצד הצליחה הנצרות להגיע אל לב סין, יש לחזור אל השנים שקדמו לעליית שושלת טאנג. לאחר תקופה ממושכת של פירוד ומלחמות אזרחים בין מדינות בצפון סין ובדרומה, הצליחה שושלת סוּאֵי, ששלטה בשנים 581 עד 617, לאחד מחדש את הארץ תחת שלטון מרכזי. הקיסר וֶנְדִי, ששלט בשנים 581 עד 604, שיקם את המנגנון הביורוקרטי וחיזק את סמכות השלטון מבירתו צָ'אנְגְאָן, היא שִׂי־אָן של ימינו. אחד המפעלים החשובים של התקופה היה הקמת התעלה הגדולה בשנים 605 עד 609, שחיברה חלקים שונים של האימפריה מבחינה כלכלית והעמיקה את יכולתו של השלטון לנהל מרחב עצום.
אלא שהישגיה של שושלת סואי לא הבטיחו את הישרדותה. הקיסר יָאנְגְדִי, ששלט בשנים 604 עד 618, ניהל מלחמות בלתי פופולריות וכושלות נגד קוריאה, והכישלונות תרמו להתקוממות נגד שלטונו. בראש המרד עמד הגנרל לִי יוּאָן, שתפס את השלטון בשנת 618 ואימץ את השם הקיסרי גָאוֹזוּ. בכך החלה שושלת טאנג, שתבסס את עוצמתה על היסודות המנהליים והכלכליים שהניחה קודמתה.
יורשיו של גאוזו, הקיסרים טאאיזונג, ששלט בשנים 626 עד 649, וגָאוֹזוֹנְג, ששלט בשנים 649 עד 683, הרחיבו מאוד את שטחי האימפריה. מלחמות מוצלחות נגד שבטים טורקיים במזרח אפשרו לסין לבסס שליטה על דרך המשי, והמסחר עם מדינות אסיה התרחב הן בנתיבים יבשתיים והן בנתיבים ימיים. ההתפתחות הכלכלית לוותה בפריחה חברתית ותרבותית, ובערי המסחר התיישבו זרים שהגיעו מארצות שכנות ומאזורים מרוחקים יותר. רבים מהם עסקו במסחר, אך השפעתם ניכרה גם באמנות, בשירה ובאופנה.
צ'אנגאן נעשתה מוקד משיכה לאמנים ולאנשי תרבות, ובהם הצייר גָ'אנְג שׂוּאָן, שפעל בקירוב בשנים 712 עד 756. השפעתה של סין לא הסתכמה בגבולותיה: מדינות ושושלות באסיה, ובהן קוריאה ויפן, ראו בממלכת טאנג דגם מדיני ותרבותי. בתוך המרחב הזה יכלו רעיונות דתיים לעבור יחד עם סוחרים, מלומדים ונזירים. הנצרות הייתה אחת הדתות שניצלו את האפשרויות שנוצרו, אך היא לא הייתה היחידה.
בודהיזם, דאואיזם ודתות שהגיעו מעבר לגבול
הקיסרים הראשונים של טאנג עודדו את הבודהיזם, שהפך לחלק חשוב מן המדינה והחברה הסינית. מקדשים בודהיסטיים רבים שגשגו ברחבי האימפריה, אך התרחבות הבודהיזם לא הביאה לביטול מקומן של המסורות הסיניות הוותיקות. הקונפוציאניזם והדאואיזם המשיכו למלא תפקיד משמעותי בחיים הציבוריים, ובתקופות של שלום אפשרו הקיסרים גם לדתות שהגיעו מבחוץ להתקיים בתחומי שלטונם. בבירה חיו זורואסטרים, מוסלמים ומניכאים, ולצדם התפתחה קהילה נוצרית.
הסובלנות הזאת לא הייתה בהכרח ביטוי לשוויון בין כל האמונות. היא התקיימה במסגרת מדינית שבה הקיסר קבע את גבולות הפעילות הדתית, והדתות הזרות נדרשו למצוא לעצמן מקום בתוך חברה בעלת מסורות מושרשות. אף על פי כן, האפשרות להקים מוסדות דתיים, להחזיק בכתבי קודש ולפעול בחסות השלטון הייתה בעלת חשיבות מכרעת. הנוצרים שהגיעו לסין לא נאלצו להסתפק בפעילות חשאית, והמפגש שלהם עם החצר הקיסרית העניק להם הזדמנות נדירה להקים קהילה מאורגנת.
הכנסייה שנולדה בפרס
נצרות מחוץ לעולם הרומי
שורשיה של כנסיית המזרח קדומים בהרבה מהופעת הנצרות בסין. כבר במאות הראשונה והשנייה לספירה התקיימו קהילות נוצריות בפרס, שהייתה אז תחת שלטונה של האימפריה הפרתית. הדרך המדויקת שבה הגיעה הנצרות לאזור אינה ידועה, אך אחת האפשרויות היא שהיא הובאה בידי פליטים דוברי יוונית שנמלטו מרדיפות באימפריה הרומית. אפשרות אחרת היא שהתפשטותה הייתה קשורה לקהילות היהודיות המקומיות. הנוצרים הראשונים בפרס כללו פרסים, בני שבטים ערביים ואוכלוסיות דוברות ארמית, כך שכבר בשלב מוקדם הייתה זו מסורת דתית שפעלה בקרב קבוצות לשוניות ואתניות שונות.
במאה השלישית עלתה לשלטון בפרס האימפריה הסאסאנית, והזורואסטריות הוכרזה לדת המדינה הרשמית. השינוי הציב את הקהילות הנוצריות במצב מורכב, ובמהלך המאה הרביעית הן סבלו מתקופות של רדיפה. המצב השתנה בתקופת שלטונו של יַזְדְגֶרְד הראשון, ששלט בשנים 399 עד 424. בראשית המאה החמישית כבר הייתה כנסיית המזרח גוף מאורגן, שבראשו עמד הבישוף של סֶלֶאוּקְיָה־קְטֵסִיפוֹן.
בשנת 410 התכנסה ועידה כנסייתית בסלאוקיה־קטסיפון, ובה קיבלה כנסיית המזרח את ההוראות הדתיות שנקבעו בוועידה האקומנית הראשונה בשנת 325. עם זאת, הכנסייה הפרסית הלכה והתרחקה מן הכנסייה של האימפריה הרומית, ובשנת 424 הכריזה על עצמאותה. ההיפרדות לא הייתה רק עניין של סמכות ארגונית, משום שבמהלך המאה החמישית התפתחו גם מחלוקות תאולוגיות משמעותיות. המחלוקות הללו עתידות להשפיע על האופן שבו תוארה הכנסייה במשך מאות שנים.
מדוע כנסיית המזרח אינה פשוט ״הכנסייה הנסטוריאנית״?
בשנת 431 גינתה ועידת אֶפֶסוֹס את נֶסְטוֹרְיוּס, הפטריארך של קונסטנטינופול. אחד ממוקדי המחלוקת היה הכינוי שניתן למרים הבתולה: נסטוריוס התנגד לשימוש בתואר היווני ״תאוטוקוס״, שפירושו אם האלוהים, וסבר כי התואר המתאים הוא ״כריסטוטוקוס״, אם המשיח. כנסיית המזרח לא קיבלה את החלטות ועידת אפסוס, ולא השתתפה עוד בוועידות אקומניות אחרות. בעקבות זאת דבק בה הכינוי ״נסטוריאנית״, אף שהכינוי אינו מתאר במדויק את זהותה ואת התפתחותה התאולוגית.
התפיסה הכריסטולוגית של כנסיית המזרח עוצבה בהשפעת תֵאוֹדוֹרוֹס מִמוֹפְּסוּאֶסְטִיָה, שהיה נציג האסכולה האנטיוכית. אנשי האסכולה הזאת ראו בישוע המשיח שתי מהויות נפרדות, בניגוד לדוגמה הרשמית של הכנסייה באימפריה הרומית, שגרסה כי שתי המהויות מאוחדות. ההבדל התאולוגי היה בעל משמעות בזהותה העצמאית של כנסיית המזרח, ואין לראות בה שלוחה פשוטה של הכנסייה הרומית. דווקא עצמאותה אפשרה לה להתפתח לאורך נתיבים אחרים ולהגיע לאזורים שהיו מרוחקים ממרכזי הנצרות הים־תיכונית.
מפרס אל הודו, סרי לנקה ומרכז אסיה
במאות החמישית והשישית התרחבה כנסיית המזרח בכל רחבי האימפריה הסאסאנית, והנוצרים נעשו מיעוט דתי משמעותי בתחומיה. במאה השישית התפשטה גם הנזירות, ומנזרים חדשים רבים הוקמו. בין המוסדות הדתיים הקשורים למסורת הזאת נזכרים כנסיית מָר תּוֹמָא העתיקה באורמיה שבאיראן ומנזר רַבָּן הוֹרְמִיזְד שבעיראק, שמקורו במאה השביעית. המנזרים והקהילות העניקו לכנסייה בסיס מוסדי שאפשר לה להמשיך להתקיים גם בתקופות של אי יציבות.
כאשר פרצו מלחמות בין האימפריה הביזנטית לאימפריה הסאסאנית, שוב נחשפו הנוצרים בפרס לרדיפות. אף על פי כן, מנהיגים כנסייתיים בעלי יכולת, ובהם הפטריארך מָר אַבָּא הראשון הגדול, שכיהן בשנים 540 עד 552, הצליחו לשמר את הכנסייה ואף לחזק אותה. פעילותה התרחבה בקרב שבטים ערביים, במרכז אסיה ובהמשך גם בהודו ובסרי לנקה. כיבושי הערבים במאה השביעית לא הביאו לחיסולה, והיא המשיכה לפעול גם תחת השלטון החדש.
בתקופת הח'ליפים המוסלמים השתייכה כנסיית המזרח לקבוצות הדתיות שנכללו במעמד אַהְל אַ־דִ'מָּה. במסגרת ההסדר הזה יכלו בני הקבוצות הדתיות לשמור על אמונתם תמורת תשלום מס לשלטון. תנאי הקיום לא היו זהים לאלה שמהם נהנתה הכנסייה בתקופות של חסות שלטונית אוהדת, אך הם אפשרו את המשך פעילותה. כאשר נזירי כנסיית המזרח החלו להגיע לסין, הם השתייכו אפוא למסורת דתית שכבר התנסתה במעבר בין אימפריות, שליטים ותרבויות.
שנת 635: נזיר מסוריה מגיע אל הקיסר הסיני
הספרים שהובאו לצ'אנגאן
כאשר הגיע אלופן לצ'אנגאן בשנת 635, שלט בסין הקיסר טאאיזונג. הנזיר הסורי עמד בראש משלחת מיסיונרית שהביאה אל חצר הקיסר ספרי קודש נוצריים, והמפגש הוליד החלטה בעלת משמעות היסטורית. בשנת 638 פרסם הקיסר צו שהתיר פעילות מיסיונרית נוצרית בתחומי האימפריה. בעקבות ההיתר הוקם בצ'אנגאן מנזר נוצרי שהיה מסוגל לאכלס 21 נזירים, והדת שהגיעה ממרחק רב זכתה למוסד קבוע בלב הבירה.
הקיסר הורה גם לתרגם את הספרים שהציג אלופן ולשמור אותם בספרייה הקיסרית. בכך קיבלו הטקסטים הנוצריים מקום בתוך מערכת הידע של החצר הסינית, ולא נותרו רק רכושם של נזירים זרים. התרגום היה חלק חיוני מן הניסיון להציג את הנצרות בסביבה תרבותית ולשונית חדשה, שבה המסורת הדתית המקומית הייתה שונה מזו של פרס וסוריה. העובדה שהפעילות הזאת נעשתה באישור הקיסר אפשרה לקהילה החדשה לפעול בגלוי.
אלופן היה ככל הנראה חלק ממשלחת רשמית שהגיעה מן האימפריה הסאסאנית, וייתכן שייצג את שליטה האחרון, יַזְדְגֶרְד השלישי, ששלט בשנים 632 עד 651. הקשר בין הנצרות בסין לבין בית המלוכה הסאסאני לא הסתיים במשלחת הזאת. בנו של יזדגרד, פֵּרוֹז השלישי, מצא מקלט בגלות בסין לאחר הכיבושים הערביים, ובשנת 677 היה אחראי להקמת מנזר נוצרי נוסף. כך השתלבו פעילות דתית, קשרים מדיניים וגורלם של בני שושלת שאיבדה את שלטונה.
במסמכים סיניים כונו המנזרים הנוצריים ״מנזרי דָא־צִ'ין״. המונח דא־צ'ין שימש בסינית לציון האימפריה הרומית או המזרח התיכון, בהתאם להקשר שבו הופיע. השם מלמד על הדרך שבה סווגה המסורת הדתית החדשה בעולם המושגים הסיני, גם כאשר המיסיונרים עצמם הגיעו מסוריה ומפרס. מבחינת השלטון, הנצרות הייתה דת שמקורה מחוץ לסין, אך בתקופת טאאיזונג עצם הזרות הזאת לא מנעה את קבלתה.
כשהנצרות זכתה לחסות קיסרית
התפשטות המנזרים והקהילות
לאחר מותו של טאאיזונג המשיכה הנצרות ליהנות מתמיכת השלטון בתקופת יורשו גאוזונג, ששלט בשנים 649 עד 683. הקיסר העניק אישור להקמת כנסיות ומנזרים נוצריים, וכתובת אבן מן התקופה מספרת כי התיר להקים מוסדות כאלה בכל מחוזות האימפריה. אין בכך הוכחה שמנזרים אכן הוקמו בכל מחוז, אך עצם ההיתר מעיד על היקף התמיכה שניתן לכנסייה ועל האפשרויות שנפתחו בפניה. לצד החסות הקיסרית נהנתה הנצרות גם מתמיכתם של אישים בעלי השפעה במנגנוני השלטון.
התפשטות הנצרות לא הוגבלה לאזורים המרכזיים של סין. הקהילות הגיעו גם לארצות הסובבות אותה, לטיבט ולבני העמים האויגוריים, וכך הרחיבה כנסיית המזרח את נוכחותה באסיה. בתקופת כהונתו של הפטריארך סָלִיבָּא, בשנים 714 עד 728, אורגנה הכנסייה בסין באופן רשמי כמטרופוליה כנסייתית שנקראה בֵּית סִינָאיֵה. הקמת המסגרת הארגונית העידה על התפתחות מקהילה מיסיונרית למערכת דתית בעלת מעמד ומבנה משלה.
אולי יעניין אותך
כמה מאנשי הכמורה הנוצריים הצליחו להגיע לתפקידים בכירים גם מחוץ למוסדות הדת. היו כמרים ששימשו יועצים לבעלי שררה, ואחרים אף מילאו תפקידים צבאיים. אחד הבולטים שבהם היה הגנרל אִיסוּ, כומר ממוצא איראני ששמו המקורי היה יַזְדֶבּוֹד. הוא שימש יד ימינו של האדון גְווֹ דְזְה־יִי, השתתף בהגנת גבולותיה הצפוניים של האימפריה ונודע כתומך חשוב בקהילות הנוצריות.
מעמדו של איסו מדגים עד כמה הצליחו חלק מבני הקהילה להשתלב במנגנוני השלטון הסיני. הוא לא הסתפק בפעילות דתית, אלא מילא תפקיד במערכת הצבאית של האימפריה, ובה בעת המשיך לסייע לבני אמונתו. שמו הונצח בכתובת האבן המפורסמת משיאן, שהפכה לאחת העדויות החשובות ביותר לתולדות הנצרות בתקופת טאנג. עבור קהילה שמקורה מחוץ לסין, נוכחותם של בעלי תפקידים כאלה הייתה מקור משמעותי של השפעה ותמיכה.
הסימנים הראשונים לשינוי: שלטונה של הקיסרית ווּ
אולם ההתפתחות לא הייתה רצופה. בתקופת שלטונה של הקיסרית ווּ, בשנים 683 עד 705, חוו הנוצרים את הרדיפות הראשונות שלהם בסין. הקיסרית הייתה תומכת נלהבת של הבודהיזם, ובשנת 691 העלתה אותו למעמד של דת המדינה. המדיניות החדשה פגעה בבני דתות אחרות, ובמהלך שלטונה נבזזו ונשרפו כמה מנזרים נוצריים.
הרדיפות המחישו את התלות של הכנסייה בעמדת השליט. אותם מנזרים שזכו בעבר להיתר קיסרי ולתמיכה מצד בעלי שררה יכלו להפוך למטרות כאשר השתנתה המדיניות הדתית. בהמשך, בתקופת שלטונו של הקיסר שׂוֵאנְדְזוֹנְג, בשנים 712 עד 756, הגיעו הרדיפות לסיומן. הנצרות שבה ליהנות מתנאים שאפשרו את המשך פעילותה, והקהילות המשיכו להתפתח במהלך המאה השמינית.
כתובת האבן שחשפה את הנצרות הסינית
מצבה משנת 781 והסיפור שנשכח
במשך מאות שנים היה המידע על ראשית הנצרות בסין מוגבל מאוד. השינוי הגדול התרחש בראשית המאה ה־17, כאשר בעיר שיאן התגלתה כתובת אבן נוצרית עתיקה, שנודעה לימים בשם ״האסטלה הנסטוריאנית״ או ״אסטלת שיאן״. המצבה הוקמה בשנת 781, גובהה 2.79 מטרים ורוחבה 99 סנטימטרים. על פניה נחרת טקסט בסינית, ובסופו הופיעו גם כמה שורות בסורית.
מחבר הכתובת היה הנזיר אָדָם, שנודע בסינית בשם צִ'ינְג־צִ'ינְג. הוא תיעד את הגעתם של המיסיונרים הנוצרים מסוריה, את פעילותו של אלופן בשנת 635 ואת ההיתר הקיסרי שניתן לנוצרים בשנת 638. הכתובת מתארת גם את התפשטות הכנסייה ואת תמיכת הקיסרים במוסדותיה. חשיבותה נובעת מכך שהיא מספקת עדות כתובה מתוך הקהילה עצמה, ולא רק זיכרון מאוחר של פעילותה.
האסטלה מציגה את הנצרות כחלק מן ההיסטוריה של סין בתקופת טאנג. היא מחברת בין שמותיהם של קיסרים סינים, נזירים סורים ואנשי כנסייה ממוצא איראני, ומציבה אותם בתוך סיפור אחד. הופעתן של סינית וסורית על אותו מונומנט משקפת את המפגש הלשוני והתרבותי שאפיין את הקהילות הללו. האבן שהוקמה בשנת 781 הפכה מאות שנים לאחר מכן לאחת העדויות המרכזיות לקיומה של הנצרות הסינית הקדומה.
כיצד נראתה הנצרות שנכתבה בסינית?
ספרי קודש, תרגומים ויצירה דתית
הנצרות בסין לא הסתפקה בהקמת מנזרים ובקיום טקסים דתיים. נזירים וכמרים עסקו גם בתרגום ספרות נוצרית לסינית, ובכך יצרו מסורת כתובה שנועדה להעביר את רעיונות הדת לקוראים שפעלו בתוך עולם תרבותי שונה מזה של פרס וסוריה. חלק מן הטקסטים הקדומים ביותר מיוחסים לשנות פעילותו הראשונות של אלופן, ואחרים נכתבו בדורות הבאים. רק מספר קטן מן היצירות הללו שרד.
בין החיבורים הקדומים ביותר נמצאים ״ספר ישוע המשיח״ ו״על האל האחד״. זמני חיבורם מיוחסים לשנים 635 עד 638 ולשנת 641, וייתכן שאלופן עצמו היה מעורב בכתיבתם. היצירות הללו מעידות על ניסיון מוקדם להציג את יסודות האמונה הנוצרית בשפה הסינית. הן גם מלמדות שהפעילות הספרותית החלה כמעט מיד לאחר קבלת ההיתר הקיסרי, ולא הייתה תוצאה מאוחרת בלבד של התבססות הכנסייה.
בשנות ה־780 שהה בסין המלומד ההודי פְּרַגְ'נָה, שסייע לנזיר אדם בתרגום טקסטים נוצריים. שיתוף הפעולה ביניהם משקף את האופי הרב־תרבותי של הפעילות הדתית בסין: נזיר נוצרי בעל שם סיני נעזר במלומד מהודו כדי להעביר מסורת דתית שמקורה במערב אסיה. בסוף המאה השמינית מיוחס לאדם גם החיבור ״ספר השבח״, שנשמר כאחד השרידים של הספרות הנוצרית הסינית. הספרות הזאת התפתחה במשך תקופה ממושכת, גם כאשר התנאים הפוליטיים שבהם פעלו הקהילות השתנו.
בשנת 814 או 815 הוקם בלוּאוֹיָאנְג עמוד זיכרון שעליו נחרת חיבור בשם ״הוראה על מקור המקורות של הדת הזוהרת של דא־צ'ין״. עמוד אחר נשא כתובת קבורה של אישה נוצרייה ממוצא סוגדי, ועוטר בדימויים של צלב ומלאכים מכונפים. הממצאים הללו מעידים על נוכחותה של הנצרות לא רק בכתיבה תאולוגית, אלא גם במרחב הציבורי ובמנהגי ההנצחה של הקהילה. הם משמרים את זכרם של אנשים שהשתייכו למסורת דתית אשר פעלה הרחק מן המרכזים שבהם נוצרה.
עד סוף המאה העשירית הגיע מספר הטקסטים הנוצריים שתורגמו לסינית לכ־500. מפעל התרגום כלל את הברית החדשה בשלמותה וחלקים מן הברית הישנה, אך רק קומץ מן החיבורים הללו הגיע לידינו. בין היצירות המאוחרות יותר נזכרים ״ספר האנשים הנכבדים והספרים הקדושים״, המתוארך בקירוב לשנים 906 עד 1036, ו״ספר מקורה של הדת המאירה של דא־צ'ין״, שנכתב לפני שנת 1036. התאריכים המאוחרים של חלק מן היצירות יוצרים קושי כרונולוגי ביחס לתיאור היעלמות הנצרות מסין במאה העשירית, אך עצם קיומן של היצירות נכלל בעדויות הספרותיות שנותרו מן המסורת הזאת.
ישוע, מלאכים ומוטיבים בודהיסטיים
לצד הספרות הדתית נותרו גם שרידים של אמנות נוצרית סינית. אחת היצירות היא ציור משי מן המאה התשיעית שהתגלה במערות מוֹגָאוֹ. הציור מציג דמות נוצרית בעלת הילה, שעל ראשה כתר מכונף ובו צלב. תנוחת ידה הימנית שאולה מן האמנות הבודהיסטית ומסמלת הסבר של תורה דתית.
זהותה המדויקת של הדמות אינה ידועה. ייתכן שמדובר בישוע המשיח, אך אפשר גם שהיא מתארת קדוש נוצרי. אי הוודאות אינה מפחיתה מחשיבותה של היצירה, משום שהשילוב בין סמל הצלב לבין מחווה אמנותית המזוהה עם הבודהיזם ממחיש את דרכי הביטוי שהתפתחו במפגש בין שתי המסורות. האמנות הנוצרית בסין לא התקיימה בניתוק מן הסביבה התרבותית שבתוכה נוצרה.
בראשית המאה העשרים התגלו שלושה ציורי קיר בשרידי מקדש נוצרי בקוֹצ'וֹ. שניים מהם השתמרו, ואילו השלישי אבד. בציור הראשון נראה גבר ממוצא מזרח־תיכוני, ככל הנראה דיאקון או כומר, העומד לפני שלושה מאמינים. אחת הפרשנויות רואה בתמונה תיאור של חגיגת יום ראשון של הדקלים, בעוד פרשנות אחרת מזהה בה ברכה טקסית שהושפעה מן הבודהיזם.
ציור הקיר השני, הקטן יותר, מתאר את החרטה או התשובה הדתית. הציור השלישי, שאינו קיים עוד, הציג את כניסתו של ישוע לירושלים. שלוש היצירות יחד מעידות על עולם חזותי שבו התקיימו נושאים נוצריים לצד צורות ביטוי שנוצרו במרחב התרבותי של אסיה. הן מצטרפות לציור המשי ממערות מוגאו ולכתובות האבן כשרידים מוחשיים של הנצרות בתקופת טאנג.
קהילה גדולה, אך עדיין זרה
לקראת סוף המאה השמינית הגיעה הקהילה הנוצרית בסין לשיא התפתחותה. למרות התפשטות המנזרים, פעילות התרגום והתמיכה שקיבלה מצד קיסרים ובעלי תפקידים, רוב מאמיניה לא היו סינים. הקהילות הורכבו בעיקר מאיראנים, סוגדים, טורקים ואויגורים, ורק מספר קטן יחסית של סינים אימץ את הנצרות. עבור רוב האוכלוסייה המקומית נותרה הנצרות דת שמקורה מחוץ לסין.
באמצע המאה התשיעית הגיע מספר הנוצרים בסין לכ־260 אלף. זה היה ציבור גדול, בעל מוסדות דתיים, מסורת ספרותית וקשרים עם מוקדי הכנסייה במערב אסיה. עם זאת, גודלו לא ביטל את תלותו במדיניות השלטון. כאשר הקיסרים נהגו בסובלנות דתית, יכלו הקהילות להתקיים בשלום; כאשר השלטון פנה נגד זרים ודתות זרות, הפכו אותם מאפיינים שאפשרו את צמיחת הנצרות למקור חולשה.
הנוצרים כבר הכירו את הסכנה מתקופת הקיסרית וו, אך לאחר מכן זכו לשנים נוספות של פעילות. הם המשיכו לתרגם ספרים, לקיים מנזרים ולפעול במסגרת המטרופוליה הכנסייתית שלהם. אולם הצלחתם לא הבטיחה שהדת תתקבל כחלק בלתי נפרד מן החברה הסינית. הפער בין התרחבות מוסדית לבין מספרם המצומצם יחסית של המאמינים הסינים עצמם עתיד לקבל משמעות מכרעת עם שינוי המדיניות הקיסרית.
הקיסר ווּדזוֹנְג והצו ששינה את גורל הנצרות
מן המניכאיזם אל רדיפת הדתות הזרות
בשנת 841 עלה לשלטון הקיסר ווּדְזוֹנְג, שתקופת שלטונו נמשכה עד 846. הוא היה חסיד של הדאואיזם המסורתי, ויחסו לדתות שראה בהן זרות היה שונה מזה של הקיסרים שאפשרו להן להתפתח. בשנת 843 אסר על קיום המניכאיזם, אך הצעד הזה לא נותר מוגבל לדת אחת. הרדיפות התרחבו בהמשך לדתות נוספות, ואף הבודהיזם נפגע מהן.
בשנת 845 פרסם וודזונג צו שכוון נגד הדתות שהשלטון זיהה כזרות, ובמיוחד נגד המסורות שהגיעו מפרס. הנצרות והזורואסטריות נכללו במפורש בקבוצת הדתות שנאסרו. בני הקהילות הדתיות הללו נצטוו לעזוב את סין, והמדיניות החדשה פגעה במוסדות שבמשך דורות פעלו בחסות השלטון. מה שנבנה בהדרגה לאורך יותר ממאתיים שנה איבד את ההגנה הקיסרית שעליה נשען.
ההגדרה ״דתות פרסיות״ כללה שתי מסורות שונות: הזורואסטריות, שהייתה דת המדינה באימפריה הסאסאנית, והנצרות של כנסיית המזרח. מבחינת הקיסר, שתיהן השתייכו לקבוצת האמונות שמקורן מחוץ לסין ושנוכחותן לא הייתה רצויה עוד. האיסור פגע אפוא בנוצרים דווקא בשל הזיקה ההיסטורית והתרבותית שאפשרה להם להגיע לסין מלכתחילה. במשך דורות היו הקשרים עם פרס ומרכז אסיה בסיס להתפתחות הקהילה, ובשנת 845 הפכו הקשרים הללו לחלק מן ההצדקה לרדיפתה.
היעלמות הקהילות והחורבן של שנת 907
במהלך המאה שלאחר הצו הקיסרי דעכה הנצרות בסין עד שכמעט נעלמה לחלוטין. הכנסיות והמנזרים נפגעו, הקהילות איבדו את יכולתן לפעול כבעבר, והקשרים עם המוסדות הדתיים במערב אסיה נחלשו. בשנת 907 נפלה שושלת טאנג, וסין נכנסה שוב לתקופה של מלחמות אזרחים וחוסר יציבות פנימית. דרכי המסחר שקישרו את סין למערב קרסו, והנוצרים שנותרו איבדו את הקשר עם הפטריארך של כנסיית המזרח.
הניתוק הזה היה משמעותי במיוחד לכנסייה שנבנתה על רשת של קשרים בין אזורים מרוחקים. במשך מאות שנים הצליחה כנסיית המזרח לפעול בפרס, במרכז אסיה ובסין באמצעות מוסדות דתיים, אנשי כמורה ומסלולי תנועה שחיברו בין קהילותיה. כאשר נתיבי המסחר נפגעו והקהילות המקומיות איבדו את מעמדן, נחלשה גם האפשרות לשמור על רציפות דתית וארגונית. הנצרות הסינית, שכבר הייתה פגיעה בעקבות הרדיפות, איבדה בהדרגה את התנאים שאפשרו לה להתקיים.
בסביבות שנת 980 החליט הפטריארך עַבְדִישׁוֹעַ הראשון לברר מה עלה בגורלם של הנוצרים בסין. הוא שלח שישה נזירים לבדוק את מצב הקהילות, והדיווח שהביאו תיאר מציאות עגומה. הכנסיות והמנזרים נהרסו, הנצרות המאורגנת נעלמה כמעט לחלוטין, והשליחים דיווחו כי נותר בסין נוצרי אחד בלבד. התיאור הזה ממחיש את ממדי הקריסה, אף שהוא אינו מאפשר לקבוע בוודאות מה היה מספרם המדויק של כל המאמינים שנותרו.
היעלמותה של הנצרות בתקופת טאנג לא הייתה סופה המוחלט של ההיסטוריה הנוצרית בסין. במאה ה־13, בתקופת שושלת יוּאָן, ששלטה בשנים 1271 עד 1368, התחדשה הנוכחות הנוצרית בארץ. אולם ההתחדשות המאוחרת לא שינתה את גורלה של הקהילה הקדומה, שצמחה תחת חסות קיסרי טאנג ונפגעה קשות מן הרדיפות ומקריסת הקשרים עם המערב. בין שתי התקופות הפרידו מאות שנים של נתק היסטורי.
מה נשאר מן הנוצרים הראשונים של סין?
הקהילה הנוצרית שפעלה בסין בתקופת טאנג הותירה אחריה שרידים מעטים ביחס להיקף פעילותה. כתובת האבן משנת 781, החיבורים הסיניים ששרדו, עמודי הזיכרון, ציור המשי ממערות מוגאו וציורי הקיר מקוצ'ו מאפשרים לשחזר חלקים מן הסיפור. כל אחד מהם מתעד היבט אחר של החיים הנוצריים: המפגש עם הקיסר, הארגון הכנסייתי, הפעילות הספרותית, ההנצחה הדתית והאמנות. יחד הם מעידים על קהילה שהייתה חלק ממשי מן העולם הסיני במשך דורות.
הסיפור הזה גם מדגים את גבולותיה של הסובלנות הקיסרית. במשך תקופה ממושכת אפשרו שליטי טאנג לדתות שונות להתקיים זו לצד זו, והנצרות נהנתה מן האפשרויות שנוצרו באימפריה פתוחה למסחר ולהשפעות זרות. אולם אותה מערכת שלטונית שהעניקה היתר להקים מנזרים ולתרגם ספרי קודש יכלה גם לבטל את ההיתר ולצוות על גירוש המאמינים. בין שנת 638 לשנת 845 השתנה מעמדה של הנצרות מדת שקיבלה חסות קיסרית לדת שהשלטון ביקש לסלק.
כאשר התגלתה מחדש אסטלת שיאן בראשית המאה ה־17, היא החזירה לתודעה פרק שכמעט אבד מן הזיכרון ההיסטורי. האבן לא יכלה להשיב את המנזרים שנהרסו או את הספרים שלא שרדו, אך היא שימרה את שמותיהם של אלופן, אדם ואישים אחרים שפעלו בתקופה שבה הנצרות הייתה חלק מן הפסיפס הדתי של סין. סיפורה של הקהילה נותר חקוק באבן גם לאחר שמוסדותיה נעלמו. לעיתים זה כל מה שנותר מאימפריה של רעיונות: כמה שמות, כתובת עתיקה ועדות לכך שהעולם היה מורכב מכפי שזוכרים אותו.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
במאמר המקורי מופיעה המלצת המשך לקריאה על תקופת טאנג: [China’s Tang Dynasty: A Cosmopolitan Golden Age](https://www.thecollector.com/tang-dynasty-golden-age-china/?utm_source=chatgpt.com). המאמר עוסק בתור הזהב של השושלת ובאופייה הקוסמופוליטי, שהוא הרקע ההיסטורי שבתוכו התאפשרה התפתחות הנצרות בסין. ההמלצה מובאת כחומר קריאה נוסף בלבד, ולא נעשה שימוש במידע מתוכה לצורך כתבה זו.
ההיסטוריה של הנצרות בסין בתקופת טאנג מזכירה כי מפגשים בין תרבויות אינם מתחילים תמיד בכיבוש או בעימות. לעיתים הם מתחילים בספרים שמביא נזיר אל ארמון הקיסר, ובהחלטה של שליט לאפשר לדת בלתי מוכרת לפעול בארצו. אם הסיפור הזה חידש לכם, שתפו את הכתבה והמשיכו לקרוא על מפגשים היסטוריים בלתי צפויים ב־HistoryIsTold.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
