״בלי שורשים דבר לא יצמח כאן״: על ביקור צ׳רצ׳יל בתל אביב

איך ביקורו של שר בריטי בראשיתה של תל-אביב הפך לסיפור של מבוכה, חכמה וראייה לעתיד.

ב־24 במרץ 1921 הגיעה רכבת לילה מקהיר לעזה, שהיתה אז עיירה המאוכלסת בכ-15,000 ערבים ופחות ממאה יהודים, ממש בתוך הגבול הדרום-מערבי של שטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל. מנדט חבר הלאומים הוענק לבריטניה על פי תנאי ועידת סן רמו, 11 חודשים קודם לכן. ברכבת היו 3 נוסעים בריטים חשובים, ובהם סר הרברט סמואל, פוליטיקאי יהודי ליברלי (וציוני) ותיק אשר מונה לנציב העליון הבריטי הראשון לארץ ישראל וקולונל צבאי ממולח בעל היכרות חסרת תקדים עם המזרח התיכון, לורנס איש ערב. הנוסע השלישי היה וינסטון ספנסר צ'רצ'יל, פוליטיקאי ותיק נוסף שרק שבועות ספורים לפני כן מונה לשר המושבות, האחראי על המינהל הבריטי הן בארץ ישראל והן במה שנועד להיות מנדט מקביל במסופוטמיה (הלא היא עיראק). צ'רצ'יל, הרברט סמואל ולורנס בילו קרוב לשלושה שבועות בקהיר בפגישות עם פקידים בריטים בכירים אחרים כדי לעצב מחדש את שרידי האימפריה העות'מאנית ולהקים את הממלכות הערביות החדשות של עיראק ועבר הירדן.

הביקור הגיע בעקבות החלטתו של צ'רצ'יל להגיע לביקור בתל אביב. העיר העברית הראשונה הייתה אז צעירה מאוד, רחוקה מחזותה היום וניסתה בכל כוחה להרשים את האורח רב ההשפעה. תל אביב של תחילת שנות העשרים הייתה עיר בת פחות מחמש עשרה שנה. רחובותיה עדיין היו דלים, מרביתם חוליים, והעצים החדשים שנשתלו בה טרם הספיקו לגדול. למרות זאת, העיר כבר החלה להתגבש כמרכז עירוני עברי, עם הנהגה מקומית בראשות מאיר דיזנגוף, שראה בביקור הזדמנות להציג חזון, התקדמות ועתיד.

עם כיבוש האימפריה הבריטית את ארץ-ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה, ניתנה לאימפריה הבריטית הסמכות לנהל את המנדט על ארץ ישראל, חלק ממדיניותה לקדם יציבות במזרח התיכון וליישם את הצהרת בלפור משנת 1917 לתמיכה ב"בית לאומי לעם היהודי". במסגרת מדיניות זו יצא וינסטון צ’רצ’יל, אז שר המושבות של האימפריה הבריטית, לביקור באזור, שכלל גם את תל-אביב, מאורע שלכבודו ערך ועד תל אביב טקס רשמי בראשות דיזנגוף ובנוכחות הנציב העליון סר הרברט סמואל והברון דה רוטשילד.

העיר קושטה בדגלים, שטיחים ופרחים. ב־30 במרץ 1921 נקלעו תושבי תל-אביב ואורח חשוב מהאימפריה הבריטית לרגע בלתי נשכח, שהפך לסיפור על זהות, שאפתנות ושורשים. האירוע הכריע לא רק את הביקור הקצר אלא גם את הדרך בה זכרו דורות אחר כך את העיר הצעירה הזו.

תל-אביב בראשיתה: חול, רעיונות ותקוות

הביקור של צ’רצ’יל בתל-אביב הוצג כמאורע רשמי. ראש העיר, מאיר דיזנגוף, הורה על עריכת קבלת פנים חגיגית לכבוד השר הבכיר ומי שליווה אותו, הנציב העליון סר הרברט סמואל, הברון רוטשילד ואורחיהם. העיר קושטה בדגלים, שטיחים ופרחים והוחלט להוסיף גם עצים לאורך השדרה שתחבר בין בית וועד תל-אביב לביתו של דיזנגוף בשדרות רוטשילד, רחוב שהחל להתגבש כציר עירוני מרכזי. אך חסרי הוועד (למעשה העירייה) נתקלו בבעיה לוגיסטית חדה: לא היה זמן לנטוע עצים בוסריים כראוי ובמקום זאת הוחלט לכרות עצי ברוש ואורן בוגרים מחורשות מקווה ישראל והוצבו פשוטו כמשמעו בתוך החולות של שדרות רוטשילד, בתקווה שהם יעניקו מראה ירוק וחגיגי לרחוב לקראת בואו של האורח.

צ׳רציל מגיע

בדיוק בעת הגעתו של צ’רצ’יל, הקהל הצטופף בציפייה לראות את השר הבכיר, דיזנגוף ואנשיו מצאו את עצמם בתקרית מביכה: כאשר התקרבה מכוניתו של צ'רצ'יל, ותזמורת הגימנסיה פצחה בנגינה, החל הקהל שנאסף לכבוד המאורע להצטופף. ילדים סקרנים טיפסו על העצים כדי לראות מקרוב את המבקר המכובד ותחת הלחץ והתנועה, החלו העצים לקרוס בזה אחר זה, וגזעיהם הכרותים נחשפו לעיני כל. מבוכה רבה שררה בשטח ודיזנגוף לא ידע את נפשו. אך בעיצומה של הסיטואציה, צ’רצ’יל שהבין את התרגיל שנעשה לכבודו פרץ בצחוק ואמר לדיזנגוף מילים שלא יישכחו: “מיסטר דיזנגוף, בלי שורשים דבר לא יצמח כאן.” אימרה זו, שהושמעה לחוגים רבים מאז, נגעה הן במציאות הפיזית של העצים והן בכוונה העמוקה יותר שמאחורי בניית העיר: שורשים יציבים, יסודות איתנים וראייה ארוכת טווח.

חוקר תולדות תל-אביב, אילן שחורי, מצטט את תהילה גילוץ, ילדה שהעניקה לצ’רצ’יל זר פרחים במהלך הביקור, שסיפרה כי בעת שהשתעממה במהלך דבריו של צ’רצ’יל, היא נשענה על אחד העצים והוא נפל, וגרם לרעש ולאירוע המביך.

למרות המתרחש סביב העצים, הטקס הרשמי נמשך כמתוכנן. תזמורת הגימנסיה העברית ניגנה את ההמנון הבריטי ודיזנגוף נשא נאום בו בירך את צ’רצ’יל ואת תושבי העיר הצעירה תל-אביב והודה על קבלת הפנים החמה. הוא איחל הצלחה ליישוב הצעיר ובירך כי תל-אביב תעמוד כסמל לבניין הארץ כולה.

הביקור של צ’רצ’יל בארץ ישראל ב-1921 היה חלק מסיור ממושך יותר שכלל גם את ירושלים ואזורים נוספים במזרח התיכון, במטרה לדון בתכלית המנדט הבריטי ובהמשך יישום הצהרת בלפור. בביקוריו נשא צ’רצ’יל נאומים, נפגש עם מנהיגים שונים וראה במו עיניו את מאמצי היישוב היהודי לבנות ולפתח שטחים בלתי קלים מבחינה טופוגרפית ואקלימית.

שדרה שהיא סמל

שנה לאחר מכן נשתלו עצים בחול, הפעם מתוך רעיון ברור ליצור שדרה רחבה בסגנון שדרות פריז, כמחווה לנדבן הצרפתי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. השביל עטור העצים התהדר בקיוסק הראשון של העיר ובתאורת הרחוב הראשונה שלה. עם השנים השתנתה שדרות רוטשילד. השדרה של היום רחוקה מהגן האלגנטי ומלא העצים של ימיה הראשונים, אך חלק ניכר ממנה שוחזר בשנת 1998. כיום היא כוללת עצי דקל, ספסלים, שביל להולכי רגל, שביל אופניים ומגרשי משחקים קטנים.

משני צדי השדרה ניצבים מבנים היסטוריים, בהם בית דיזנגוף, שבו הוכרזה הקמת מדינת ישראל. לאורך השדירה פועלים בתי קפה ומסעדות והיא מלאה בעגלות ילדים, צעירים רוקדים לצלילי מוזיקה חיה ותנועה אנושית בלתי פוסקת. שדרות רוטשילד היא השדרה המוכרת והחשובה ביותר בתל אביב. יש לה תפקיד משמעותי בהתפתחותה התרבותית והכלכלית של העיר ללא הפסקה. היא מובילה לכיכר התרבות, שהייתה ועודנה המרכז התרבותי של העיר ומהווה חלק מלבה הפועם והשוקק, גם כמרכז העסקים הכלכלי הגדול והחשוב במדינה.

אופי ביקור צ׳רצ׳יל בארץ ישראל

על כל פנים, האירוע בשדרות רוטשילד הפך לפסיפס של שאיפות ותקומה. במבט ראשון מדובר היה ברגע של מבוכה ציבורית, אך המילים שאמר צ’רצ’יל על “שורשים” נחקקו בזיכרון ההיסטורי כמסר מרכזי מאותה פגישה לא רשמית: על כל פאר ויופי יש להעמיק יסודות ולבנות על בסיס יציב. מה שנראה כרגע של פדיחה עירונית הפך עם השנים לסיפור מכונן. העצים שנפלו בשדרות רוטשילד והמשפט של צ'רצ'יל על שורשים הפכו למטפורה חיה לבניית עיר, חברה ומדינה. תל אביב המשיכה לצמוח, להעמיק שורשים ולהפוך למה שהיא היום. אם אהבתם שתפו, הגיבו והצטרפו לניוזלטר שלנו וקבלו את הכתבות המומלצות ביותר.

חומר מעשיר לקריאה

• 3. Martin Gilbert, Churchill and the Jews (London: Simon & Schuster, 2007), p. 52.
• 4. William Manchester, The Last Lion: Winston Spencer Churchill, Visions of Glory 1874–1932 (New York: Little, Brown and Company, 1983), p. 703.

חומר מעשיר לצפייה