הרומן "מאה שנים של בדידות" יצא לאור בשנת 1967 בתפוצה של 3,000 עותקים ■ המו"ל של גבריאל גרסיה מרקס לא האמין שהציבור יעריך את הריאליזם הקסום שלו והתכונן למכור את הספר ה"מורכב" הזה למשך שנה לפחות ■ אבל הספר הצליח הרבה מעבר למצופה ונמכר היטב, היה צריך להדפיס מהר עוד 5,000 והשאר היסטוריה… ■ אז איך קרה שהספר המוצלח ביותר שהוציאה ספרות אמריקה הלטינית לא קיבל עיבוד קולנועי או טלוויזיוני לרומן?
גבריאל גרסיה מרקס כלל לא נרתע מהקולנוע: כשהיה עיתונאי הוא כתב ביקורות קולנוע ואחר כך כתב וערך תסריטים. עבד באירופה ככתב בעיתון "El Espectador" מאז 1955, הוא למד לזמן קצר בבית ספר לקולנוע ברומא והעריץ את הניאוריאליזם האיטלקי, שזכה לשיא שלו בסוף שנות ה־40 ותחילת שנות ה־50. התפתחות שיטת הריאליזם הקסום הייתה יכולה להיות מושפעת לא רק מסיפורי סבתא ששמע הסופר העתידי בילדותו, אלא גם מהרושם העמוק שהותיר בו הסרט "נס במילאנו", שבו צפה מרקס באיטליה. בציור של ויטוריו דה סיקה שולבו האמת הקשה של החיים וההתערבות הקסומה בהם בצורה רגילה לחלוטין: אמו המאמצת שנפטרה של טוטו היתום מופיעה לו מהשמים ומגישה לו יונה שמעניקה משאלות.
מכל זה נובע שלמרקס היה די רומן אהבה עם הקולנוע. גם הרעיון של עיבודים לקולנוע לא היה זר לו. בזמן שכתב את "מאה שנים של בדידות", הוא גם עבד בקולנוע: הבמאי המקסיקני אלברטו אייזק צילם את סיפורו "אין גנבים בעיר הזאת" והבמאי ארתורו ריפשטיין ביים את המערבון "זמן למות" מתסריט שכתב מרקס. (שלושה עשורים נוספים לאחר מכן, ריפשטיין עיבד למסך את הרומן ״אין לקולונל מי שיכתוב אליו"). מרקס היה מוכן לשתף פעולה עם מפיקים מקסיקניים או איטלקיים, אבל הוא התנער מהוליווד. הסופר מכר לראשונה את הזכויות לעיבוד הוליוודי רק לאחר שאובחן כחולה סרטן והיה צורך בדחיפות להבין כיצד להבטיח את עתיד משפחתו; היה זה העיבוד הקולנועי של מייק ניואל ״אהבה בימי כולרה״ (2007).
אבל במקרה של הרומן הראשי שלו, "מאה שנים של בדידות", החרמש פגע באבן: הסופר מעולם לא הסכים למכור אותו ליוצרי קולנוע. המפיק הארווי ויינשטיין ניסה להשיג את הזכויות לספר, אבל מרקס רק צחק על המפיק, והתייחס אליו כלפי חוץ בהערכה, אבל בלעג מסוים. הוא אמר שאם ויינשטיין רוצה לצלם את "מאה שנים" בעזרת הבמאי ג'וזפה טורנטורה, אז לא ניתן למצוא צוות טוב יותר. אבל הוא יאשר את העיבוד רק בתנאי מסוים: אפשר לצלם את כל החומר, להוציא פרק בן שתי דקות פעם בשנה — כך שהעיבוד לרומן צריך להימשך ממש 100 שנה! מהתקרית האנקדוטית הזו ברור שאם מרקס היה מדמיין עיבוד קולנועי למאה שנים של בדידות, זה היה בפורמט של סדרת טלוויזיה.
והנה זה סוף סוף קרה: בניו של מרקס מכרו את הזכויות לנטפליקס, שעוסקת באופן עקבי בפרויקטים אזוריים וכמו העין של סאורון, מסתובבת על פני הארץ בחיפוש אחר חומר מתאים, בשאיפה לשליטה עולמית. גם לרודריגו ולגונסאלו מרקס היו תנאים משלהם: הסדרה חייבת להצטלם במולדתו של הסופר, קולומביה, עם שחקנים מקומיים ובספרדית. זו הייתה בחירה מושכלת, כי אכן כלכלת המדינה הרוויחה מהסדרה 52 מיליון דולר: עובדים מקומיים בנו סט ענק המתאר תחילה את הכפר ולאחר מכן את העיר מָקוֹנדוֹ.
העיבוד הטלוויזיוני התברר כפרויקט שאפתני, שנצמד ממש מילה במילה למקור הספרותי — אנחנו לא רק רואים איך קולונל אורליאנו בואנדיה (בגילומו של קלאודיו קטאניו) עומד על הקיר ומחכה להוצאה להורג, אלא גם שומעים קול ברקע שמקריא קטעים מהרומן. אורליאנו נזכר ביום שבו אביו לקח אותו לראשונה לראות את הקרח שהובא לכפר על ידי הצוענים ואנחנו מועברים אחורה בזמן לרגע בו נפגשו הוריו. חוסה ארקדיו בואנדיה הצעיר מאוד (מרקו גונזלס) ואורסולה איגוארן (סוזנה מוראלס) הם בני דודים, אז ברגע שהיא מתחתנת עם חוסה ארקדיו, אורסולה מונעת ממנו מין, כי אמהּ הפחידה אותה למוות באיומים כי קרובים כאלה יביאו לעולם ילד עם זנב חזיר. ואז, כשאורסולה סוף סוף מתחילה להביא ילדים לעולם, הדבר הראשון שהיא תעשה הוא להפוך אותם כדי לבדוק אם התחזית התממשה (היא לא!). בגלל הצניעות הכפויה שלה בשנה וחצי הראשונות לנישואים, כל הכפר לועג לחוסה ארקדיו, מה שמוביל לתוצאות טרגיות. חוסה ארקדיו יהרוג את פרודנסיו אגילר שלעג לו ומעכשיו הוא יופיע בצורה מעצבנת בפני בני הזוג הצעירים בדמות רוח רפאים. כדי להיפטר מפרודנסיו, עם קבוצה של אנשים בעלי דעות דומות ומשפחותיהם, חוסה ארקדיו ייצא לדרך בחיפוש אחר מקום מגורים מתאים יותר ולאחר שיטוט והליכה במעגלים יבנה את הכפר מקונדו באזור נידח, שבו ייולדו וימותו צאצאיו.
אם תספרו ברצף את אירועי הסדרה, ייצא משהו כמו אופרת סבון באמריקה הלטינית: אורסולה תלד שני בנים ובת, הבכורה תצא לטיול עם צועני מקומי, היא תוליד נכד לא חוקי. בפתחה של אורסולה, אז תבוא ילדה נוספת למשפחה, אותה יאמצו בני הזוג בואנדיה — ביתם יתמלא כל הזמן בקול טפיחות רגליים קטנות. ואז תשוקות אהבה ירתחו בו כשהאחיות החורגות אמרנטה (לורן סופיה פז) ורבקה (לורה גרוזו) מתאהבות באותו גבר. ואז במקונדו, שנוסדה, כזכור, על ידי משפחת בואנדיה, משום מקום יופיע ראש עיר, אם כי מאז הקמתה העיירה הצליחה היטב מבלי להשתייך למדינה. מעתה, מקונדו תיזרק לתוך הסכסוכים האזרחיים בימיה הראשונים של הרפובליקה הקולומביאנית.
זה יתחיל בזוטות — ראש העיר יורה לצבוע את כל הבתים בעיר החופשית עד כה בכחול — ויסתיים בטבח עקוב מדם בין הליברלים והשמרנים, שהדמויות החשובות בו יהיו אותו קולונל אורליאנו בואנדיה והחצי שלו הוא אחיין, שאומץ על ידי אורסולה ארקדיו.
אירועי הסדרה מתחלפים וזורמים כמו חתיכות זכוכית צבעוניות בקליידוסקופ והקצב המדוד של הסיפור מעורר בחילה קלות. אבל העיקר כאן הוא לא השרשרת האינסופית של מקרי מוות ולידות, חוקיים ולא לגיטימיים (פילאר הצועני המקומי מתערב יותר מפעם אחת בשושלת הגנאלוגיה של משפחת בואנדיה), אלא אותו ריאליזם קסום שלא מבחין בין תחבולות למעשה ידי אדם ותופעות של נס אמיתי עלי אדמות. לילד הגדול חוסה ארקדיו, שישתגע בגיל מבוגר ולנצח יישאר לשבת בגינה מתחת לעץ הערמונים, העניין העיקרי בחיים הוא לא ילדים ועושר, אלא חקר העולם — זו הבדידות שלו, בתוך משפחה ענקית.
בעוד אורסולה תגדל את צאצאיהם (בבדידות משלה), מלכיאדס הצועני יראה לחוסה ארקדיו ניסים כמו קרח או מכשיר צילום ואיתם הוא יתחיל לחפש את אלוהים. ריחוף ושיחות עם רוחות רפאים יהיו דבר שבשגרה בכפר — נציגי משפחת בואנדיה יתפסו אותם בשלווה וללא כל ספקנות כמו פסנתר מכני שנקנה לנשף. הרומן (או ליתר דיוק, חציו, הכלול בעונה הראשונה) מסופר מחדש בקפדנות באמצעים קולנועיים, אבל רק מסופר מחדש, ללא שינויים ממשיים — בביישנות, ללא התערבות.
אלא שאפילו העיבוד הטלוויזיוני המדויק ביותר תמיד ייכנע לדמיון שלנו, שצובע דמויות ואירועים כמו שהוא רוצה. והקולנוע, על הקסם והטריקים שלו, מסוגל ליותר מסתם מבחר מונוטוני של איורים למה שנכתב. איפשהו בין הבזקי המצלמה, איתה משחק חוסה ארקדיו כמו ילד, אולי אלוהים עדיין חי ובין הפריימים של הסדרה והרוח הקסומה של הרומן אולי תופיע. גבריאל גרסיה מרקס לעג להארווי ויינשטיין מסיבה כלשהי — הוא ראה שהרומן שלו, בהגדרה, אינו מתאים לעיבוד למסך. אבל זה קרה, ומבחינת ההתאמה המדויקת למה שנכתב, המחבר כנראה יהיה מרוצה. ולגבי הקסם? מי יודע.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
