בלב לונדון של המאה ה-19, בין סמטאות אפלות ומעמדות נוקשים, פרצה שערוריה שנראתה כאילו נלקח מרומן גותי מסעיר. בית בושת לגברים צעירים התגלה במקרה ברחוב קליבלנד, אך מהר מאוד התברר כי מאחורי דלתותיו מסתתר עולם של סודות, שחיתות וחשדות שמערבים את האליטה הבריטית עצמה. השמועות טענו על לקוחות רמי מעלה – כולל נסיך – בעוד הממשלה מואשמת בהסתרת האמת. זהו סיפורה של השערוריה שהרעיד את האימפריה, אך כמעט ונשכחה מדפי ההיסטוריה.
לונדון, קיץ 1889 – רחוב שקט, בית אפור ותעלומה אפלה שהרעידה את לב האימפריה הבריטית.
במרכז השערוריה עמד בית בושת לגברים צעירים שפעל בחשאי ברחוב קליבלנד 19. בתקופה שבה יחסים חד-מיניים הוגדרו כפשע חמור, גילויו של המקום לא היה רק שערורייה מינית – אלא גם פצצה פוליטית וחברתית. שמועות פרועות התפשטו וחלקן קישרו את אחד הלקוחות דווקא לנסיך אלברט ויקטור, בנו הבכור של נסיך ויילס והשלישי בתור לכתר הבריטי. אף על פי שלא נמצאה ראיה חותכת לכך, ההאשמות היו כה נפיצות עד שהממשלה הואשמה בטיוח מכוון כדי להגן על דמויות בכירות באצולה.
החקירה שהובילה לגילוי המרעיש
ביולי 1889, חקירת גניבה שגרתית במשרד הטלגרף של לונדון הפכה למשהו גדול יותר. השוטר לוק האנקס חקר נער שליח בן 15 בשם צ'ארלס סווינקאו, שנמצא עם סכום כסף חריג לכיסו. כאשר התברר כי הנער מרוויח את כספו לא משליחויות – אלא מזנות – הוא נשבר והודה כי עבד עבור גבר בשם צ'ארלס המונד, בעליו של בית הבושת ברחוב קליבלנד.
עדותו של סווינקאו הובילה לחשיפת רשת של נערים צעירים שנוצלו במקום, כולם שליחי דואר בשעות היום וזונות ממין זכר בשעות הלילה. שמותיהם של גברים בולטים החלו לצוף, ביניהם פקיד בשם הנרי ניולאב, שסייע להאמונד לאתר נערים חדשים לעבודה. ב-6 ביולי פרץ החוקר הבכיר פרדריק אברליין למקום בצו מעצר, אך בית הבושת היה נעול וריק. ניולאב נעצר במהרה, אולם הספיק להזהיר את האמונד, שהצליח לברוח מהמדינה.
במהלך החקירה, החלו לצוץ שמותיהם של לקוחות רמי מעלה. אחד מהם היה לורד ארתור סומרסט, יועץ קרוב לנסיך ויילס וראש האורוות המלכותי. שמו נקשר למעורבות בבית הבושת, אך הרשויות נקטו זהירות קיצונית והתקדמו באיטיות מחשש לשערוריה ציבורית. עוד לקוח שזוהה היה הנרי ג'יימס פיצרוי, רוזן יוסטון. כששמו פורסם בעיתונות, הוא מיהר לתבוע על לשון הרע. אך הדמות הבכירה ביותר שנקשרה לפרשה הייתה הנסיך אלברט ויקטור עצמו – אם כי שמועות אלו מעולם לא אומתו, והעיתונות הבריטית נמנעה מלהזכיר את שמו ישירות.
משפטים, בריחות ושחיתות
בספטמבר 1889 הועמדו למשפט ניולאב וג'ורג' וק, גבר נוסף שהיה מעורב בניהול המקום. הם נידונו לארבעה ותשעה חודשי מאסר בלבד, בהתאמה. בינתיים, האמונד הצליח להימלט תחילה לצרפת, ולאחר מכן לבלגיה ולארצות הברית, שם חי עד מותו. לורד סומרסט, שהבין שהוא עלול להיות היעד הבא, נמלט מצרפת וחי שם בביטחון עד סוף ימיו.
בעוד הרשויות ניסו להשתיק את הפרשה, עיתונאי בשם ארנסט פארק (Ernest Parke) פרסם תחקירים מקיפים שהעלו שאלות קשות על חוסר הצדק והעונשים הקלים שניתנו. פארק היה הראשון שחשף את שמותיהם של דמויות בכירות שהוזכרו בעדויות – כולל הרוזן פיצרוי ואפילו הנסיך אלברט ויקטור. הפרשה חיזקה את הדעה הרווחת שהומוסקסואליות היא "פשע אריסטוקרטי" שבו המעמד הגבוה משחית את המעמד הנמוך. תחושה זו הובילה לשנאה גוברת וליחס נוקשה כלפי הומוסקסואלים. שש שנים מאוחר יותר, ב-1895, גישה זו עמדה בבסיס המשפט המתוקשר של הסופר אוסקר ויילד, שנשפט על רומן עם הלורד אלפרד דאגלס. ויילד עצמו רמז לפרשה בספרו "תמונתו של דוריאן גריי" שפורסם שנה לאחר פרוץ השערוריה, אך הספר זכה לביקורות שליליות ורק הוסיף שמן למדורה.
הבית ברחוב קליבלנד 19, שבו התרחשו האירועים, נהרס בשנת 1890 ובמקומו נבנתה שלוחה של בית חולים – שגם היא נהרסה לבסוף ב-2005. עם זאת, טענות שונות טענו כי הבית המקורי לא נהרס כלל, אלא פשוט שונה מספרו ל-18 כחלק ממספור מחדש של הרחוב. מחקר היסטורי מאוחר יותר הוכיח שהמספור בוצע כבר ב-1867, שנים לפני השערוריה – אך המסתורין סביב המבנה ממשיך לעורר עניין עד היום.
שערוריית קליוולנד היתה מראה לחברה ויקטוריאנית שהעדיפה להסתיר את סודותיה מאחורי קירות עבים של שתיקה. היא חשפה את הפערים העצומים בין החוק לבין מי שאכף אותו, ואת הדרך שבה מעמדות ויוקרה יכולים להכתיב צדק – או למנוע אותו. עד היום, הסיפור ממשיך להעסיק היסטוריונים וחובבי קונספירציות, לא רק בשל השמות הגדולים שהוזכרו בו, אלא בגלל מה שהוא חושף על טבע האדם ועל הכוח לשכתב היסטוריה כדי להגן על האליטה השלטת.
