המלחמה שנמשכה למעלה מארבע שנים והחריבה כמה אימפריות אדירות, התקרבה לסיומה באופן ברור בסתיו 1918. זה קרה אחרי שגרמניה התחילה לאבד רבות מיתרונותיה במלחמה, כשהיא מושפלת ומובסת מאוד.
השלב הסופי של ״המלחמה הגדולה״ החל עבור הגרמנים ובעלי בריתם דווקא באופן חיובי למדי. ההתקפה המסוכנת של הגנרל הרוסי ברוסילוב (1916) דעכה כחודש לאחר שהחלה. לאחר מכן ויתר הצאר הרוסי על כס המלוכה ובמהלך 1917 החזית המזרחית עבור מדינות המרכז למעשה חדלה מלהתקיים. כך הצליחה גרמניה להחזיק מעמד מול מדינות ההסכמה בשנים 1917–1918, שכן ניתנה לה האפשרות להעביר כוחות לחזית המערבית ואפילו התקפות מצד בריטניה וצרפת גרמו להן יותר אבדות מאשר הישגים.
ברם, למרות כל זאת, מלחמת התמרון הפכה עבור גרמניה ובעלי בריתה למלחמת התשה. צבא ארצות הברית ובעיקר כוחה הכלכלי, פעלו לטובת מדינות ההסכמה. ההצלחה המכריעה הושגה במסגרת מה שמכונה "המתקפה בת מאה הימים" (8 באוגוסט — 11 בנובמבר 1918). מבחינת חשיבות, יעילות וריכוז הכוחות, ניתן להשוותה בזהירות למבצע "בגרטיון" במלחמת העולם השנייה. אפילו פריצת ברוסילוב, אילו הייתה מבוצעת ונתמכת כראוי על ידי הצבאות השכנים, הייתה יכולה להביא לתוצאות דומות.
כתוצאה ממבצעי אמיין וסן-מיאל (8 באוגוסט — 19 בספטמבר) נדחקו הכוחות הגרמניים משטחי צרפת. בסוף ספטמבר פרצו כוחות ההסכמה את קו ההגנה זיגפריד, נסיגת הצבא הגרמני הפכה במקומות מסוימים לנסיגה כאוטית של ממש והפיקוד הצבאי יעץ לקייזר וילהלם השני לבקש מהנשיא האמריקאי וודרו וילסון לפחות הפסקת אש זמנית. אולם התנאי היה ויתור מיידי על כס המלוכה.
העובדה שגרמניה החזיקה מעמד עוד כמעט חודש וחצי נזקפת לזכות הפיקוד הנבון שלה וטקטיקת ״האדמה החרוכה״. היקף הפיצויים שהוטלו עליה לאחר המלחמה, הושפע במידה רבה מכך שכוחות הברית ניסו לעצור את התקדמותם על ידי פיצוץ גשרים, מנהרות והשחתת מסילות רכבת.
בסוף ספטמבר 1918, דיווח הפיקוד העליון הגרמני לקייזר וילהלם כי המשאבים האנושיים והחומריים של המדינה אזלו לחלוטין. המצב היה כה חמור שהחזית עלולה להתמוטט בכל רגע והדרך היחידה לפתור את המצב היא להתחיל במשא ומתן לשלום.
הצבא הגרמני הציע שהבסיס להסכם יהיה הצעתו של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון, שנודעה בשם "14 הנקודות". ב-3 באוקטובר 1918, הוחלף קנצלר הקיסרות התומך במלחמה, הרוזן גאורג פון הרטלינג, בנסיך מקסימיליאן מבאדן, שהתבקש לפתוח במשא ומתן להשגת הפסקת אש. יומיים לאחר מכן החלו מגעים בין הגרמנים והאמריקאים. עם זאת, התברר שנשיא ארצות הברית, וילסון, מתכוון לדרוש את ויתורו של הקייזר וילהלם על השלטון. תנאי זה לא מצא חן בעיני הגרמנים ובשל כך המגעים נעצרו לזמן מה.
למרות המצב הקשה ביותר, ההנהגה השלטת בגרמניה עדיין קיוותה להשיג תנאי שלום מתקבלים על הדעת עבורה. כדי לשפר את עמדתה במשא ומתן, תכנן הפיקוד של הצי הקיסרי הרפתקה של ממש. ב-2־ באוקטובר 1918, חתם האדמירל הגרמני שֵר על הוראה שקבעה כי על הצי הגרמני לנהל קרב מכריע מול הצי הבריטי, שנתמך בכוחות אמריקאים. מבחינה צבאית, צעד זה היה חסר תקווה לחלוטין והתאבדותי, שכן כוחות מדינות ההסכמה עלו על הכוחות הגרמניים בסדר גודל.
מה גם שבקרב המלחים הגרמנים היו רגשות אנטי־מלחמתיים עזים. בליל ה־30 באוקטובר 1918, חלק מצוותי אוניות המערכה "תורינגיה" ו"הלגולנד" סירבו לבצע את הפקודה הקרבית, משום שלדבריהם לצאת אל מותם, בעת שכבר מתקיימים מגעים לשלום, היה חסר משמעות. המלחים שנותרו נאמנים לקצינים עצרו את המורדים, שמספרם היה כאלף איש ולאחר מכן הוחזרו האוניות לבסיס בקיל. עם זאת, בעיר קיל עצמה היו בין המלחים רבים שהזדהו עם העצורים. במהלך 2–3 בנובמבר התרחשו בעיר עצרות והפגנות רבות, שהתפתחו לעימותים עם כוחות הממשלה. ניסיון לדכא את המרד הסתיים בכישלון מוחלט. ב-4 בנובמבר הונפו דגלים אדומים על אוניות הצי והעצורים שוחררו.
בתוך כמה ימים, המהפכה שפרצה בקיל התפשטה בכל רחבי גרמניה. ב־9 בנובמבר 1918 נאלץ הקייזר וילהלם השני, בלחץ המטה הכללי, לוותר על כס המלוכה, וגרמניה הוכרזה כרפובליקה. בעקבות כך, מצד אחד, הוסר המכשול העיקרי לחתימת הסכם שלום, ומצד שני, נאלצו הצדדים להאיץ את תהליך המשא ומתן, מחשש שהאירועים בגרמניה יתקדמו , בהתאם לתסריט הרוסי, דהיינו, פרוץ מלחמת אזרחים עקובה מדם.
כמעט במקביל לאירועים בקיל, ב-5 בנובמבר, נפרצה החזית הגרמנית על ידי הכוחות האמריקאים והחלה נסיגה גרמנית כוללת, שהזכירה בריחה.
תחת תנאים אלו, המשלחת הגרמנית, שהגיעה ב־8 בנובמבר ליער קומפיין, שבו שכן מטהו של המפקד הצרפתי, המרשל פרדיננד פוש, הייתה במצב קשה ביותר. קשה מאוד לדרוש ויתורים כלשהם, כאשר החזית מתמוטטת ובמדינה מתחוללת מהפכה. החתימה הרשמית על הפסקת האש התקיימה ב-5:45 בבוקר ב-11 בנובמבר. זה קרה בקרון הפיקוד של המרשל פוש, שעתיד להיכנס להיסטוריה שוב — 22 שנים לאחר מכן יכפה אדולף היטלר על המשלחת הצרפתית לחתום על הסכם שביתת הנשק המביש, שהעיד על הצלחת הבליצקריג הפשיסטי.
בהתאם לתנאי הפסקת האש, גרמניה נדרשה באופן מיידי לסיים תוך 15 ימים את פינוי כל כוחותיה מצרפת, בלגיה, לוקסמבורג ואלזס-לורן ולאחר מכן, תוך 17 ימים נוספים, לפנות את כל כוחותיה מהשטח שממערב לנהר הריין ומרדיוס של 30 קילומטרים מהגשרים שעל הגדה המזרחית של הריין בערים מיינץ, קובלנץ וקלן. שטחים אלה היו אמורים להיכבש על ידי כוחות הברית וארצות הברית. נוסף על כך, גרמניה ויתרה על ההסכמים עם רוסיה הסובייטית ורומניה והחזירה את כוחותיה במזרח לעמדות שבהן עמדו ב-1 באוגוסט 1914. מעבר לכך, גרמניה העבירה למנצחים את כל הצוללות וספינות המלחמה המודרניות שלה, וכן 5,000 תותחים, 25,000 מקלעים, 3,000 מרגמות, 1,700 מטוסים, 5,000 קטרים ו-150,000 קרונות רכבת.
תנאי השלום הסופיים נקבעו בהסכם ורסאי שנחתם ביוני 1919. תנאיו עבור גרמניה המובסת היו קשים ביותר. היא איבדה לא רק את כל מושבותיה, אלא גם חלק מאדמותיה המקוריות. נוסף על כך, הוטלו עליה פיצויים כבדים, נאסר עליה להקים צבא בן יותר מ-100,000 חיילים ולהחזיק בסוגים מודרניים של נשק לחימה. מידת הפיצויים שהוטלו על גרמניה מתבהרת לאור העובדה שהתשלום האחרון שלהם בוצע רק ב-3 באוקטובר 2010…
תנאי הסכם ורסאי היו כה קשים ומשפילים עבור גרמניה, עד שבמידה רבה גרמו להתפתחות רגשות נקם בחברה האזרחית, מה שתרם בסופו של דבר לעלייתם לשלטון של הנאצים בראשות אדולף היטלר. המרשל הצרפתי פרדיננד פוש, שבקרון שלו נחתם הסכם שביתת הנשק בקומפיין, העיר בקריאה על הטקסט של הסכם ורסאי במילים קצרות: "זה לא שלום, זו שביתת נשק ל־20 שנה", והוא לא טעה.
אם משתמשים בחומרים כלשהם מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לקשר תמיד לחומר המקור.
