זו היתה החלטה ששינתה את חייהם של מיליוני אנשים בחצי האי קרים: ב־16 במרץ 2014 תושבי חצי האי הצביעו ברובם בעד סיפוח חצי האי עם רוסיה, בין אם אולצו ובין אם עשו זאת מרצון, התוצאה היא סיפוח מלא והיפרדות דה־פקטו מאוקראינה.
איך זה התחיל?
זה קרה מבלי שנורתה אפילו ירייה אחת, אבל מה שהתרחש בקרים לפני 10 שנים סלל את הדרך למלחמה היום בין אוקראינה לרוסיה.
ב־20 בפברואר 2014, ולדימיר קונסטנטינוב, פוליטיקאי רוסי ויו"ר הפרלמנט של קרים, אמר שהוא "לא שולל" את "חזרתו" של חצי האי לרוסיה. באותו יום הופיעו ברחבי חצי האי קרים באוקראינה אלפי גברים חמושים במדים לא מזוהים; הם הגיעו כתגובה להצלחת ההפגנות הפרו-מערביות בקייב שתסלק תוך ימים את נשיא אוקראינה הפרו-רוסי, ויקטור ינוקוביץ'.
החיילים המסתוריים זכו לכינוי "האנשים הירוקים הקטנים" או "הגברים המנומסים", הם לא קיימו אינטראקציה עם מקומיים או עיתונאים שניגשו אליהם, בעוד נשיא רוסיה ולדימיר פוטין טען במוסקבה כי אין חיילים רוסיים בקרים…
הם הופיעו ליד בסיסי הצבא, הצי והאוויר האוקראינים והממשלה הזמנית בקייב הורתה לחיילים האוקראינים בקרים לסגת מבלי לירות אף ירייה. וכך אנשי שירות רבים יחד עם אלפי שוטרים ופקידי ממשל הצטרפו ל"ממשלה" הפרו-רוסית שהוקמה על ידי סרגיי אקסיונוב, דמות פוליטית לא משמעותית שבשנות ה־90 עמד בראש ארגון פשע מקומי אשר זכה לכינוי "גובלין". כמה אנשי שירות נעצרו, כולל איהור וורונצ'נקו, סגן ראש משמר החופים של קרים באותה תקופה.
לא נורו יריות, אך בהחלט נשפך דם: ב-4 במרץ חטפה יחידת "הגנה עצמית" מפגין טטרי בשם רֶשאט אמטוב, שהוחזק עם בני ערובה אחרים בסימפרופול ועונה במשך שבוע. גופתו העירומה והחבולה נמצאה ב-15 במרץ, כשראשו עטוף בניילון.
יום לאחר מכן התקיים "משאל העם".
רק קומץ בתי ספר ובנייני ממשל שימשו כ"קלפי" כך ש"הבוחרים הפרו-רוסים" הצוהלים, בעיקר הקשישים שהתמלאו נוסטלגיה מתקופת נעוריהם הסובייטיים, גדשו ומילאו אותם ויצרו אשליה של הצבעה המונית. מבחינת מוסקבה, 90% מתושבי קרים הצביעו בעד הצטרפות לרוסיה, אך "משאל העם" לא הוכר על ידי אוקראינה או כל מדינה ריבונית אחרת (למעט אולי ונצואלה וסוריה).
אך זה לא מנע מפוטין לאשרר את סיפוח קרים דה־יורה ב-21 במרץ, בתגובה לאביב הערבי (סדרה של הפגנות המוניות במזרח התיכון) הגה הקרמלין את הרעיון של "האביב הרוסי", שעורר מחאות באזורים דוברי רוסית במזרח ובדרום אוקראינה.
הטטרים שאיבדו את ביתם
כשרוסיה סיפחה באופן בלתי חוקי את חצי האי קרים האוקראיני בשנת 2014, עשרות אלפי אנשים נמלטו מחצי האי . חלק מהגולים הללו הצטרפו לכוחות המזוינים של אוקראינה במאבק נגד רוסיה וחלק הפכו לפליטים.
הטטרים של קרים, הם הקבוצה הטורקית המוסלמית הילידית באזור. רבים מאותם טטרים מוצאים הקבלות בין כיבוש קרים על ידי רוסיה ב־2014 לבין התקופה שבה הרשויות הסובייטיות תחת סטלין גירשו עשרות את הטטרים מקרים למרכז אסיה בסוף מלחמת העולם השנייה. זה קרה בשנת 1944 והשפיע על משפחות רבות שהורשו לחזור לקרים רק ב־1990.
בחורף 2014, הופיעו לראשונה בקרים חיילים רוסים שנשאו נשק רוסי ולבשו מדי צבא רוסיים — אך ללא סמלים מזהים. הם השתלטו על מבנים מנהליים ומתקנים צבאיים. הם דחקו את החיילים האוקראיניים מחצי האי והגיעו לכל מקום.
בזמנו, תושבי קרים לא האמינו שזה יוביל לכיבוש של כל חצי האי, הם היו בטוחים שהצלחתה של תנועת המחאה הפרו-אירופית נגד הממשלה הנתמכת דאז בקייב פירושה שהכוחות הפרו-רוסים לא ינצחו. הם האמינו במחאה שפרצה אז נגד ההשפעה הרוסית במדינה.
אף שהרוסים מצניעים את העובדה הזאת, התקיימו הפגנות גדולות בעיר סימפרופול, כבר ב־26 בפברואר 2014. ההפגנות הללו נגד הנוכחות הרוסית אורגנו על ידי המג׳יליס, הגוף הביצועי הגבוה ביותר של הטטרים של קרים.
עם זאת, התקיימו באותה תקופה גם עצרות פרו-רוסיות, שהובילו לעימותים אלימים עם מפגינים אנטי-רוסים, שהתנגדו לכל הנרטיבים הרוסיים על ההיסטוריה של קרים שהסתובבו הרבה לפני הסיפוח.
לתושבי קרים הוצעה אזרחות רוסית כאשר הנשיא הפרו-רוסי של אוקראינה ויקטור ינוקוביץ' שלט במדינה מ־2010 עד 2014. נאמר להם שהדרכונים הללו יספקו להם הזדמנויות ועבודות נהדרות ברוסיה ותושבי חצי האי לא תפסו את ההצעה הזו כאיום. אלא שנראה שהרוסים כבר אז הכינו את הסיפוח ורצו לבדוק את האוכלוסייה.
כשחיילים רוסים הופיעו לראשונה בחצי האי, נשות החיילים האוקראינים שמרו בלילה על הצריפים האוקראינים כדי למנוע מהרוסים להשתלט על מתקני הצבא ומחסני הנשק. אבל למרות ההתנגדות האוקראינית, הצליחו החיילים הרוסים להשתלט על קרים באופן מלא בתחילת מרץ 2014. גם לאחר שרוסיה ערכה משאל עם מאוחר יותר באותו החודש, שספג ביקורות וטענות בינלאומיות להטייה וזיוף והיו גם לא מעט מהתושבים שלא האמינו לתוצאות משאל העם, שהראה כי 97% מהמצביעים רוצים לכאורה להצטרף לרוסיה.
אז, למה דווקא קרים?
חצי האי קרים הייתה בקצה המערבי ביותר של דרך המשי הגדולה ורבים ניסו לכבוש אותו החל מהיוונים, הרומאים והמונגולים ועד לטורקים והרוסים.
המקום הפך ליהלום בכתר של הצארים הרוסים, שסיפחו אותו ב־1783 מהטטרים של קרים, שהמדינה המוסלמית שלהם נשלטה על ידי צאצאי ג'ינגיס חאן ובעלת בריתם, האימפריה העות'מאנית ובמשך שנים נהגו מנהיגי רוסיה לנפוש באזור ובארמון ליבאדיה (שמשמש כיום כמוזיאון).
הצארים והקומוניסטים אחריהם הבינו את חשיבותה האסטרטגית הגדולה ביותר של קרים בשליטה על נתיבי הים השחור ולא מפתיע שגרמניה הנאצית כבשה את חצי האי במהלך מלחמת העולם השנייה. סטלין האשים את הטטרים ב"שיתוף פעולה" עם הנאצים והורה לגרש את כל 200,000 הטטרים שחיו במקום למרכז אסיה.
הניצולים וצאצאיהם של המגורשים הורשו לחזור לקרים בסוף שנות ה-80 רק כדי לראות שבתיהם משמשים כעת רוסים אתניים ואוקראינים ובכך הפכו למיעוט חסר אמון ומושמץ.
קרים הפכה לחלק מאוקראינה הסובייטית בשנת 1954 במהלך בניית תעלת קרים הצפונית שאיפשרה חקלאות באזורים צחיחים והניעה את צמיחתם של מרכזים עירוניים. מוסקבה הפכה את קרים לריביירה סובייטית ומיליוני אזרחים סובייטים לשעבר עדיין מעלים זיכרונות מהחופשות שלהם שם.
לאחר התמוטטות ברית המועצות בדצמבר 1991 והכרזת העצמאות האוקראינית ב־24 באוגוסט 1991, קרים נותרה דוברת רוסית בעיקרה, כשתושביה היו נאמנים בעיקר למוסקבה וצי הים השחור של רוסיה התבסס בסבסטופול.
אבל מאז שנות ה-2000, פוליטיקאים רוסים, כולל ראש עיריית מוסקבה, יורי לוז'קוב, החלו לבקר בגלוי בחצי האי קרים ולהפציר בתושביה "להתאחד מחדש" עם רוסיה.
אך בעוד האליטות הפוליטיות באוקראינה לא הקדישו תשומת לב רבה לפיתוח חצי האי, הלאומנות הרוסית שגשגה. מאז, השלטונות בחצי האי קרים ממשיכים לדכא מבקרים, כולל מתנגדים חילונים וטטרים דתיים בקרים וגזרו עשרות עונשי מאסר בגין "קיצוניות" לכאורה ו"התערבות בסדר החוקתי של רוסיה" ונראה שהמצב הזה לא ישתנה בקרוב.
עשור אחרי…
הסיפוח היה רק השלב הראשון בתכנית רחבה יותר שהגיעה לכדי יישום בפברואר 2022, עם הפלישה לאוקראינה ולא משנה עמדת המערב, אין ספק שהרבה השתנה מאז.
בהיבט החיובי בעשור שחלף מאז הסיפוח, השלטונות הרוסיים השקיעו ועמלו בבנייה גרנדיוזית כמעט בכל פינה בחצי האי. כבישים חדשים נסללו, נבנו בתי ספר ובתי חולים ונמל התעופה סימפרופול שופץ, הגם שאינו קולט עוד טיסות בינלאומיות.
הבנייה העיקרית התרחשה במיצר קרץ'. מתחת לקשתות הלבנות כשלג נבנה גשר קרים המפורסם שמחבר יבשתית את חצי האי עם רוסיה והוא באורך 19 קילומטרים, שכעת עוברים בו מדי יום אלפי מכוניות ועשרות רכבות מגדה אחת לשנייה, אך גם שהפך ליעד לגיטימי למתקפה עבור הצבא האוקראיני, שלא פעם הצליח להוציאו מכלל שימוש, גם אם באופן זמני.
בעוד רוסיה מזניחה את כפריה ועיירותיה ולא טורחת לשפץ ולסלול כבישים חדשים ברוסיה גופא, בחצי האי עמלו הרשויות על סלילת כמעט 400 ק"מ של נתיבים חדשים לגמרי ו-4,000 כבישים ששופצו. עורק התחבורה הראשי "טברידה" עובר מקרץ' לסבסטופול. אבל זה לא נגמר רק שם: הרשויות סוללות כביש חדש, מעקף דרומי שנסלל הרחק מהעיר סימפרופול ומאזורים מיושבים אחרים. כל אלה לא מסתירים את העובדה שהשלטונות משקיעים מאמצים גדולים בטיפוח התשתיות בחצי האי קרים, על חשבון שאר אזרחי המדינה.
ולמרות שבתגובה לסיפוח, אוקראינה הפסיקה לספק חשמל, מים ומזון על קרים, חצי האי עבר לקבל את כל אלה מהרוסים. כך, הם בנו כאן תחנות כוח תרמיות, מערכות מים וזרם של אלפי משאיות עם מטען מספקות סחורה לחצי האי מדי יום דרך גשר קרים.
העיר סבסטופול הפכה לאחד ממרכזי התרבות של חצי האי. אודיטוריום עם 1,100 מקומות ישיבה ובמה ענקית מרגשת, כמו גם תיאטרון אופרה ובלט נבנו במרכז העיר. לאלה נוספו גם בניית מוזיאונים ופארק ארכיאולוגי, שרק מדגישים את חוסר הרצון של הרשויות להשקיע בתשתיות דומות בשאר חלקי המדינה.
אבל בעוד שרוסיה שלחה לכאן יותר מ־60 מיליון תיירים בעשור האחרון, רבים אחרים לא יכולים להגיע לכאן ונשללה מהם האפשרות לבקר את בני משפחתם: אלה הם אזרחי אוקראינה, שפעם היו נוהגים לנפוש כאן וכבר אינם יכולים לעשות זאת. רבים מהם הותירו מאחור משפחות ונכסים. הם משוכנעים שרק כיבוש בכוח מחדש ישיב עטרה ליושנה, אלא שזה לא יקרה בקרוב, אם בכלל.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
