האימפריה העות'ומאנית ניצבת בפני פירוק, הצאר הרוסי ניקולאי הראשון מתכונן להנחית את המכה האחרונה. אבל צרפת ובריטניה מתערבות ובכך מתחילות את מלחמת קרים.
שורשי היריבות בין רוסיה לעמים הטורקים הולכת אחורה עד לימי הביניים המוקדמים, כאשר רוס של קייב נלחמה בעימותים רבים נגד ממלכות החאן השכנות. הלחימה המתמשכת של הרוסים והטורקים תעצב את המפה המודרנית של הקווקז ומרכז אסיה. כאשר שני העמים יצרו מדינות שונות, היריבות ביניהם הגיעה כמעט למצב מלחמה קבוע במאה ה־18.
התפשטות האימפריה העות'ומאנית נבלמה בסוף המאה ה־16 באופן אלים, בינתיים, רוסיה בלעה בהדרגה חלקים גדולים מהשטח הטורקי.
עד אמצע המאה ה־19, קריסת האימפריה העות'ומאנית הפכה רק לעניין של זמן. נראה היה שרוסיה היא מעצמה כל יכולה באזורי מזרח ובדרום מזרח אירופה. בשנות ה-50 של המאה ה-19, הצאר ניקולאי הראשון התכוון להנחית את מכת ההרג על הסולטאן. אבל נפילת העות'ומאנים בידיים רוסיות פירושה שליטה מוחלטת של פטרבורג על מזרח הים התיכון, דבר שלא היה מקובל על רוב המעצמות האירופיות.
כאשר רוסיה הכריזה מלחמה על קונסטנטינופול, צרפת ובריטניה התייצבו לצד הסולטאן והתערבו במה שייזכר כמלחמת קרים. הסכסוך הזה יהיה השיבוש הגדול הראשון של קונגרס וינה שהוקם ב־1815 וישנה לנצח את הבריתות הגיאופוליטיות ביבשת אירופה.
השאלה המזרחית: הקדמה למלחמת קרים
האימפריה העות'ומאנית נחלשה בהתמדה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19. המרד הסרבי בשנת 1804 הביא להופעתה של המדינה הנוצרית האוטונומית הראשונה בבלקן מאז המאה ה־16. התבוסה לרוסיה ב־1812 הובילה לאובדן טריטוריאלי משמעותי ברומניה והמרד היווני אִפשר לממלכת יוון לקבל עצמאות בשנת 1829.
בנוסף, העות'ומאנים נאלצו לחתום על הסכם אדריאנופול עם רוסיה, שאיפשר לאחרונה גישה חופשית לים התיכון דרך מיצרי הים השחור. בצפון אפריקה, צרפת כבשה בהצלחה את אזור אלג'יר והקימה את המושבה אלג'יריה. יתרה מכך, מצרים, תוניסיה וטריפולי הפכו עצמאיות לכל דבר מלבד שמן, תוך הקמת קשרים ישירים עם המעצמות האירופיות למרות היותן תחת שלטון קונסטנטינופול.
מהעבר השני, רוסיה נהנתה מיוקרה חסרת תקדים באירופה. האימפריה המזרחית נחשבה לאחת המעצמות העיקריות שהתנגדו לצרפת הנפוליאונית, בעיקר בשל השמדת צבאות צרפת במלחמת 1812. בנוסף, הצאר היה חבר בברית הקדושה, שמטרתה לרסן את הקדחת המהפכנית ששטפה את היבשת בשלהי 1848. היוקרה הרוסית התגבשה בתקופת אביב העמים בשנים 1848־1849 כאשר הצאר ניקולאי הראשון עצר בהצלחה את הפירוק האוסטרי והביס פלגים לאומניים שונים באימפריה ההבסבורגית.
פטרבורג בקושי הסתירה את כוונתה להתרחב אל האדמות העות'ומאניות. עבור צרפת ובריטניה, סיכוי כזה נחשב מסוכן ביותר. לונדון חששה מהתפשטות רוסית עד להודו שבשליטה בריטית. בעוד, צרפת רצתה להמשיך ולפתח את השפעתה במצרים. בנוסף, שתי האומות רצו להתרחב למזרח התיכון, מה שיהפוך כמעט בלתי אפשרי במקרה של הצלחה רוסית.
נקבע מסלול התנגשות ברור לסכסוך גדול במזרח שייזכר כמלחמת קרים, כזה שיעצב מחדש את הגיאופוליטיקה האירופית.
הסיבות למלחמת קרים: האג'נדה של ניקולאי
בעקבות הניצחון במלחמת העצמאות היוונית ב־1829, שהתרחש בגיבוי רוסי, הקיסרות הרוסית ביססה את עצמה בתור המדינה הבלעדית של הנוצרים החיים בשטח העות'ומאנית. צרפת ערערה על המעמד הזה בשנת 1851, שבה שלט הנשיא והקיסר לעתיד לואי נפוליאון בונפרטה. האחרון ניסה לשכנע את הסולטאן עַבְּדִילְמֵגִ'יט הראשון לתת לצרפת את האחריות להגן על הנוצרים. בעקבות סירובה של קונסטנטינופול, נשיא צרפת הורה לפרוס את אוניית הקו ״שרלמיין״ בים השחור כהפגנת כוח ב־1852.
בהיותו נתון ללחץ צבאי, הסולטאן הסכים לתנאים הצרפתיים ושבר את ההסכם שנערך קודם עם רוסיה. הצאר ניקולאי הראשון הורה על גיוס שני חילות צבאיים לאורך הדנובה בוולאכיה תוך כדי שיחות עם קונסטנטינופול. זו הייתה תחילתו של עימות דיפלומטי הלוך ושוב.
רוסיה דרשה מעבדילמג'יט הראשון לאפשר לפטרבורג להקים מדינת חסות ובה מעל 12 מיליון נוצרים. במקביל, דיפלומטים רוסים חיזרו אחרי בריטניה בתקווה לזכות בתמיכתה או לנייטרליות במקרה שהשיחות ייכשלו. לשם כך, הפעילו מנהלי המשא ומתן של הצאר את הקשרים ההדוקים הקושרים את רוסיה לנוצרים של יוון והמזרח התיכון, נוצרים שהיו ברוב המקרים אורתודוכסים, ולפיכך, קרובים יותר לכנסייה הרוסית.
אולם לונדון בחרה בסולטאן, שדחה אז את הדרישות הרוסיות בפברואר 1853. הצאר ניקולאי הראשון הורה על פלישה דרך הדנובה בזמן שהצי הצרפתי והבריטי גייסו את כוחותיהם. בהסתמך על תמיכתה של אוסטריה, סנט פטרסבורג הכינה את עצמה בביטחון למלחמת קרים.
קרבות ראשונים לצד גישושים דיפלומטיים
רוסיה הכריזה רשמית מלחמה על האימפריה העות'ומאנית ב־16 באוקטובר 1853. צבאות רוסיה חצו את הדנובה בזמן שצי הים השחור החל לגרום נזק חמור לתשתיות הצי הטורקי. הצי הרוסי ניצח בקרב הרשמי הראשון של המלחמה בסינופ ב־30 בנובמבר.
למרות תחילת הלחימה, מעצמות אירופה עדיין ניסו למצוא פתרון דיפלומטי לסכסוך. צרפת, בריטניה, אוסטריה ופרוסיה ארגנו את ועידת וינה, שבמהלכה יצרו נציגי ארבעת המדינות מסמך שיישלח לצאר ניקולאי הראשון ולסולטאן עבדילמג'יט הראשון עם תנאי שלום אפשריים. בסוף דצמבר, ההצעות קיבלו את אישור הצאר אך נדחו על ידי הסולטאן. המעצמות הנייטרליות שינו את ההצעות כדי לעמוד בתנאיה של קונסטנטינופול, אך כל התיקונים נדחו בתוקף על ידי רוסיה. תוכנם של שני ההערות אינו ידוע לנו עד היום.
עד מרץ 1854, צבאות רוסיה כבשו את נסיכות דרום דנוביה. צרפת ובריטניה שלחו אולטימטום משותף לסנט פטרסבורג, ודחקו בצאר לסגת. אך האחרון התעלם מהשליחים.
ב־28 במרץ 1854, בריטניה וצרפת הכריזו יחד מלחמה על האימפריה הרוסית. תקופת הדיפלומטיה תמה; כל השחקנים השתתפו חלק פעיל במלחמת קרים.
הקרבות בדנובה ובים השחור
כדי להתמודד עם השליטה הרוסית הפוטנציאלית בים השחור, תכננו הפיקודים הצרפתיים והבריטים מיד את כיבוש הדרדנלים. בינתיים, בחזית הדנובה, שחקן חדש איים להיכנס למלחמת קרים: אוסטרו־הונגריה.
למרות הברית החזקה שקשרה את וינה לסנט פטרסבורג, אוסטריה חששה מהשלכות אפשריות של הדומיננטיות הרוסית בבלקן. החל ממאי 1854, הורה הקייזר פרנץ-יוזף על גיוס כללי של כוחות בדנובה ואיים לאגף את צבא הצאר באזור.
כוחות צרפתים ובריטים הגיעו ביוני והחלו מיד להלום בחטיבות רוסיות. בתחילת יולי נאלץ הצאר ניקולאי הראשון לנטוש את המצור על וידין בבולגריה ונדחק מג'ורג'יו ברומניה. בנוסף, האיום במתקפה אוסטרית מאחורי הקווים הרוסיים אילץ את סנט פטרסבורג לסגת מהדנובה ב־26 ביולי 1854. בעלות הברית ניסו ללא הצלחה להפסיק את הנסיגה. מנקודה זו ואילך, אוסטריה כבשה את הדנובה ככוח לשמירה על השלום תוך שהיא נשארה ניטרליית בסכסוך.
כוחות בעלות הברית החלו בפעילות בים השחור באפריל 1854 עם הפצצת נמלי אודסה וסבסטופול. הרוסים בחרו שלא להגיב ישירות לאויב, תוך שהם מאמצים את טקטיקת "הצי בהוויה", המורכבת משמירה על עיגון הציים בעיקר בנמל כדי למנוע נזק מיותר ומובטח. לא התרחש קרב גדול והצרפתים והבריטים השיגו שליטה בים השחור ללא הפסדים גדולים.
השלבים העיקריים במלחמה
הנסיגה הרוסית ממולדביה וולאכיה היה אמור לסיים את מלחמת קרים. עם זאת, קדחת המלחמה בצרפת ובבריטניה עדיין הייתה גבוהה בקרב הציבור שתמך בהמשך הלחימה. ממשלת שתי בעלות הברית בחרה אפוא להמשיך את הסכסוך ולרדוף אחרי צבאות הצאר לתוך רוסיה.
בספטמבר 1854 הפליגו 360 ספינות מהעיר הבולגרית ורנה לחצי האי קרים. ב־13 בספטמבר ירדו כוחות בעלות הברית ביֶבפָּטוֹריה וכבשו את העיירה. עד למחרת היום, נחתו שאר הכוחות ללא התנגדות בנקודות שונות של חצי האי. הרוסים הופתעו מהתפנית הזו, שכן המודיעין השגוי שהתקבל בפטרסבורג היה שהכוח הפולש העיקרי יירד בקאצ'ה, בסביבת עיר הנמל סבסטופול.
כוחות בעלות הברית ביבפטוריה החלו לצעוד אל סבסטופול ב־18 בספטמבר. יומיים מאוחר יותר, הם התעמתו עם צבא רוסי בראשות אלכסנדר מנשיקוב במהלך קרב אלמה, מצפון לעיר. חיילי הצאר הפסידו בקרב אך הצליחו להסב לאויב 3,300 הרוגים תוך נסיגה דרומה.
האשם על המחיר הכבד של כוחות בעלות הברית הוטל על טעויות צבאיות שונות ואפילו בחבלה עצמית מסוימת, שכן מטרות פוליטיות סותרות מטרות צבאיות. מאותה נקודה ואילך, יתברר יותר ויותר שההנהגה הצבאית הצרפתית והבריטית ביקשו להתנתק מהמלחמה מכיוון שהמטרות הגיאופוליטיות של המלחמה כבר הושגו ואף אחת מהמעצמות האירופיות לא רצתה להמשיך להתנגד לסנט פטרסבורג. עם זאת, התעקשותו של הצאר ניקולאי הראשון להציע התנגדות כבדה בקרים ולחץ ציבורי על נפוליאון השלישי ועל וסטמינסטר הותירו מעט מקום למשא ומתן אפשרי ללא השגת ניצחון מוחלט של בעלות הברית.
צעדת הדמים לסבסטופול
כשאף אחד מהלוחמים לא מוכן לעשות שלום, חיילים משני הצדדים התכוננו לסכסוך ארוך וקשה בחצי האי קרים. כוחות בעלות הברית סבלו מאוד מהתפרצויות כולרה שהאטו את התקדמותם, בעוד שהכוחות הרוסיים נותקו בהדרגה משאר המדינה.
בניסיון לשבור את רצונו של ניקולא הראשון להילחם, בעלות הברית החלו לצעוד אל סבסטופול. העיר הייתה ביתו של צי הים השחור הרוסי ולפיכך נקודה אסטרטגית חשובה. העיר ספגה מתקפה מאסיבית ומפקדיה הצליחו לארגן גיחות שהצליחו לבלום את הכוחות הפולשים.
גיחות אלו הובילו לקרבות בלאקלווה ואינקרמן, שהסתיימו באסון אסטרטגי לשני הצדדים. בעלות הברית איבדו ציוד חשוב ונאלצו לעצור את צעידתם לסבסטופול. בינתיים, הרוסים איבדו כוח האדם חשוב כדי לבצע התקפות נוספות ונאלצו להתכונן למצור ארוך על העיר.
עד אמצע אוקטובר 1854, הודות להגעתתגבורת, ציוד וסיוע רפואי נחוצים, החלו כוחות בעלות הברית להקיף את סבסטופול. התפתח מצור ארוך. הרוסים היו מוכנים היטב וביטלו ללא הרף את התקפות האויב. בינתיים, נמל העיר הפך לבלתי חדיר מהים, הודות לפריסה מחדש של נחתים רוסים ככוחות יבשה ושריפת כמה כלי שיט גדולים.
המצור על סבסטופול
בתחילת המצור, בעלות הברית לא ניסו לפרוץ לעיר, אלא בחרו להפציץ את העיר בכלים ארטילריים. הרוסים הגיבו בירי תותחים ונוצר קיפאון עקוב מדם. מאוקטובר 1854 עד מאי 1855 לא נעשה ניסיון גדול לפרוץ מהעיר או לכבוש אותה.
על מנת למנוע מהתגבורת הרוסית להגיע לסבסטופול, ניסו בעלות ברית לפתוח חזיתות אחרות כבר בסוף 1854. ספינות מלחמה בריטיות וצרפתיות עסקו בפעולות צבאיות באזור הבלטי על מנת להגיע ישירות לסנט פטרסבורג, בעוד כמה חיילים ניסו ללא הצלחה לכבוש את חצי האי קמצ'טקה באוקיינוס השקט. בעלות הברית גם ניסו לכבוש את הנמלים הרוסיים העיקריים בים אזוב אך לא יכלו לרדת למרות עליונות הצי המוחלטת, בעיקר בשל הפרשים הקוזאקים הידועים לשמצה שהגנו בחירוף נפש על הנמלים הרוסיים.
במרץ 1855, מת הצאר ניקולאי הראשון מדלקת ריאות. בנו, אלכסנדר השני, עלה לכס הקיסרות והתכונן לסדרה של תמרוני נגד גדולים. לצד בעלות הברית הצטרפה למלחמה ממלכת פיימונטה־סרדיניה באיטליה. במאי 1855, יותר מ־10,000 חיילים טריים נשלחו לסבסטופול והמצור קיבל תפנית פעילה יותר.
חיילים צרפתים, בריטים, טורקים ופיימונטה הנחילו תבוסות קשות לרוסים בקרבות צ'רניה ומלקוף. בספטמבר 1855, צבאו של הצאר נטש לבסוף את העיר והותיר אותה מותשת. מנקודה זו ואילך, מעצמות המערב הגבילו בהדרגה את פעולותיהן ברוסיה. בינתיים פתחה האחרונה במערכה מוצלחת נגד העות'ומאנים בקווקז, ללא כל מעורבות גדולה מצד מעצמות הברית ומלחמת קרים הגיעה לסיומה.
החל מפברואר 1856 החל משא ומתן לשלום בפריז והביא לשינויים גדולים במפת הבריתות האירופית.
סוף מלחמת קרים: אין יותר נייטרליות
לאחר אובדן סבסטופול, לרוסיה לא הייתה ברירה אלא לתבוע הסכם שלום. התמיכה במלחמת קרים בבריטניה פחתה מאוד, במיוחד בשל האבידות הקשות והבלתי צפויות. בצד הצרפתי, נפוליאון השלישי בחר להפסיק את המלחמה כדי להימנע מעימות נוסף עם רוסיה, אותה רצה הקיסר להפוך לבעלת ברית.
ועידת פריז נערכה מפברואר עד מרץ 1856. רוסיה חתמה על הסכם שלום שבאמצעותו החזירה לעות'ומאנים בקווקז את כל השטחים שנכבשו ונסוגה מבסרביה. בנוסף, פטרבורג וקונסטנטינופול הסכימו לפירוז הים השחור והסולטאן הורשה להתנהל באירופה כראש אומה עצמאית לחלוטין.
בהשוואה לתבוסות הצבאיות שספגה רוסיה, תנאים אלה נראו קלים מאוד, למרות התנגדותן של בריטניה ואוסטריה. ההסכמים הקולוניאליים שנעשו בין לונדון לפריז יפייסו את הראשונה, בעוד שהאחרונה מצאה את עצמה מבודדת ליד שולחן המשא ומתן.
וינה הייתה אויב גיאו-אסטרטגי לצרפת, שכן שתי המדינות התחרו על השפעה בגרמניה. בהפגנת סלחנות כלפי רוסיה, זכה נפוליאון לאהדת הצאר ואוסטריה, שנותרה נייטרלית בסכסוך למרות הברית שלה עם רוסיה, מצאה את עצמה לבדה, מוקפת בשתי מעצמות גדולות ופרוסיה המתחזקת מצפון.
הסכם זה שינה לחלוטין את הבריתות ביבשת. צרפת ורוסיה ימשיכו לבנות יחסי ידידות עד לכינון ברית צבאית ב־1894. ברם, אוסטריה התמודדה עם מהומה פנימית מתמשכת, שדחפה אותה לברית כפולה עם גרמניה המאוחדת ב־1879.
זו האחרונה תהיה השותפה הבכירה של הברית הכפולה, כזו שמיישרת בקלות את וינה עם האג'נדה הגיאופוליטית שלה עצמה עד 1918, אבל זה כבר סיפור אחר.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
