פידל קסטרו שלט בקובה במשך ארבעה עשורים, במהלכן קובה הייתה למדינה הקומוניסטית הראשונה בחצי הכדור המערבי. אבל האם לאחר מותו והחלפת השלטון, קובה עודנה קומוניסטית? ומה השתנה במדינה הלא כל כך מבודדת, מאז מות קסטרו?

קובה עדיין נשלטת על ידי המפלגה הקומוניסטית. בפרלמנט (האסיפה הלאומית), לקומוניסטים יש יתרון כולל: 442 לעומת 28 צירים שאינם מהמפלגה. למעשה, אין אופוזיציה חוקית בקובה. יש רק מנהיג לא רשמי: חוסה דניאל פרר, העומד בראש מפלגת האיחוד הפטריוטי של קובה. בהתבסס על מקורות פתוחים, קשה להעריך את השפעתו על הרגש הציבורי, אבל הרשויות עוצרות את פרר באופן קבוע: למשל, בשנת 2018, הוא פגע בקצין ברכב מוסקביץ'. באופוזיציה סבורים שזו היתה תאונה מבוימת.

פוליטיקה וחברה

בקובה הוחזר תפקיד הנשיא ב־2019 (תפקיד שהיה במדינה עד לפני שלטונו של פידל קסטרו). כעת נשיא קובה נבחר על ידי הפרלמנט. והעם כבר בוחר צירים שיבחרו את הנשיא. בשל ההומוגניות של הפרלמנט, הבחירות הללו הופכות לתחרות פנים-מפלגתית, שבה יש הרבה מועמדים (היו 17 ב-2019), אך התוצאה עדיין צפויה.

במיאמי ובערים אמריקאיות אחרות, הקהילה הקובנית מתסיסה שלא להצביע ובכך למחות, אבל גם שיעור הצבעה מינימלי לא משפיע בשום צורה על הלגיטימיות של הבחירות כי לא נקבע רף מינימום.

עם זאת, הפגנות מתרחשות גם בקובה עצמה. המחאה הגדולה ביותר פרצה ב־2021. אז יותר מ־10,000 איש יצאו לרחובות כדי להפגין בשל שיעור התמותה הגבוה מהקורונה (במדינה, הייתה גישה שלילית כלפי החיסונים), האבטלה והפסקות החשמל התדירות. ההפגנות לא התפתחו לכדי מחאה רבתי: כמאה איש נעצרו על ידי מחלקת ביטחון המדינה הקובנית, לא היו נפגעים בהפגנות. השלטונות הגיבו בעצרת של מאה אלף איש שהביעו תמיכה פומבית במשטר ועדיין עשו ויתורים, באמצעות לגליזציה של מיזמים פרטיים של עד 100 איש. במדינה קומוניסטית זו התקדמות משמעותית.

אינטרנט וחופש דיבור

קובה מדורגת באופן מסורתי במקום האחרון בעולם בדירוג חופש העיתונות. הממשלה מצנזרת את התקשורת, האידיאולוגיה הרשמית לא נותנת קול לנקודות מבט אחרות. ברגע שהאינטרנט סחף את העולם, גם הוא נאסר, אבל באמצע שנות ה-2000 הוא עדיין עשה את דרכו אל ההמונים בקובה. כיום לא כל כך קשה לקובני לקבל גישה לאינטרנט, אבל יש בעיה גדולה: מהירות.

בפברואר 2023, קובה דורגה במקום 203 מתוך 220 מדינות מבחינת מהירות הגלישה באינטרנט. לדוגמה, כדי להוריד קובץ במשקל חמישה ג'יגה-בייט, קובני צריך להמתין 3.5 שעות. איכות אינטרנט ירודה נובעת גם מתשתית מיושנת.

חברת התקשורת הקובנית ETECSA היא המונופול בתחום האינטרנט ואין במדינה ספקיות אינטרנט אחרות מלבדה. לחברה לא היו מספיק משאבים לספק את איכות האינטרנט למיליוני משתמשים חדשים. כך, בשנת 2019, כ-40% מהקובנים השתמשו באינטרנט. ואומנם מדובר בהתקדמות עצומה לעומת 2008: אז היה אינטרנט קפה אחד בקובה, שבו שעה באינטרנט עלתה 3.5 דולר (עם שכר ממוצע של 20 דולר). אבל כיום, המצב רחוק מלהיות משביע רצון.

"בלי תמיכת העם, הסוציאליזם יהפוך לביורוקרטי ויתנוון מבחינה אידאולוגית. שום חברה אינה דמוקרטית יותר מהחברה הסוציאליסטית, שכן בלי תמיכת העם, הסוציאליזם לא יוכל לנצח."
– פידל קסטרו, מנהיג קובה בשנים 1959 עד 2008.

דרך פופולרית ומפוקפקת לצרוך אינטרנט בקובה היא "החבילה השבועית". השורה התחתונה היא כזו: משלמים על טרה-בייט של "אינטרנט שהורד", מביאים לך כונן קשיח עם הכל בפנים – ממאמרים וסרטונים ביוטיוב ועד מוזיקה וסדרות טלוויזיה. לאחר מכן מורידים הכל למכשיר ומחזירים את הכונן הקשיח. באמצע שנות ה-2010, מחצית מקובה השתמשה ב"חבילה" – עסק שלא היה אסור או הותר רשמית הכניס עד 1.5 מיליון דולר בשבוע. ברור שליוצריו הייתה גישה לאינטרנט מהיר. לכן, הגרסה הרווחת היא שמדובר בפרויקט של הרשויות כדי להרגיע את העם.

גם לרעיון הזה יש ערך משום שתכנים אנטי-ממשלתיים הופצו דרך ה"חבילה" רק על ידי סטודנטים נלהבים. בדרך כלל התוכן שלו הוכרז מראש, ואפשר היה רק לבקש מגוגל משהו לא מזיק (פורנו, פוליטיקה וסמים הם נושאי טאבו).

כעת "החבילה" עדיין מבוקשת בקובה, אך בהדרגה הופכת לנחלת העבר כי האינטרנט הרגיל הופך נגיש יותר.

מאז 2018, המדינה אישרה Wi-Fi פרטי, מה שהפחית את הפופולריות של מקומות ציבוריים שבהם אנשים מצטופפים בניסיון להתחבר לרשת.

והמעניין הוא, שרשתות חברתיות גדולות עדיין זמינות בקובה, בניגוד למדינות אוטוריטריות אחרות. רק אתרים שלפי הממשלה הם בחסות ארצות הברית, כפופים לאיסור הממשלתי.

סיגרים קובניים: מותג עולמי רווחי?

מכירות הסיגרים מהוות רבע מהייצוא של קובה. בשנת 2021, כשהכלכלה הושפעה מאוד מהשלכות מגיפת הקורונה, המדינה הגדילה את הייצור והרוויחה 507 מיליון דולר בשנה. עקב אמברגו הסחר של ארה"ב, סיגרים קובנים לא הגיעו לשוק האמריקאי במשך זמן רב. לפני הסכסוך בין קובה לארצות הברית, האמריקנים רכשו באופן פעיל טבק קובני. כתוצאה מכך, סיגרים הפכו לאייקוניים במדינות מערב אירופה ובסין. במהלך התחממות היחסים תחת ברק אובמה, האמריקנים עדיין הורשו לקחת הביתה סיגרים קובניים בשווי של עד 100 דולר. עם זאת, תחת דונלד טראמפ, האיסור הוכנס מחדש: תיירים יכולים להוציא כמה שהם רוצים בקובה, אבל אסור לחזור הביתה עם סיגרים או רום.

בעשורים האחרונים נערך בקובה קמפיין ציבורי נגד עישון טבק: עישון במקומות ציבוריים אסור ואף על מותגי הסיגרים האגדיים ביותר נאסר לפרסם בתקשורת. זה הביא לתוצאות: כיום רק רבע מהאוכלוסייה בקובה מעשנת, למרות שבעבר הנתון הגיע למחצית מהאוכלוסייה ואנשים החלו לעשן בגילאי 5-10…

כתב העת הרפואי The Lancet פרסם מחקר בשנת 2020 עם המסקנה כי עישון הוא סיבת המוות העיקרית של קובנים. הם מתים בעיקר ממחלות לב וסרטן ריאות. עם זאת, ה-Lancet משבח את קובה על איכות שירותי הבריאות — עם תקציב צנוע, הרפואה שומרת על רמה טובה.

שוק הרכב. מתניידים ברכבים ישנים?

יש כ-200 אלף מכוניות עבור 11 מיליון תושבי קובה. יש תמונה שכיחה של מכוניות סובייטיות ישנות ברחובות הוואנה, המעניקה לעיר אווירה חמימה ורטרו. רכבי מוסקוביץ' ו"וולגה" הם אכן עדיין רכבים פופולריים בקובה, אבל מתחת למכסה המנוע עשויים להיות חלקים ממכוניות אחרות — למשל, שברולט… זה מאפיין קובני — בגלל הסנקציות, מכונאי רכב מקומיים עושים כמיטב יכולתם. לכן, לפעמים מכונית אחת בקובה היא למעשה פרנקנשטיין של שלוש תעשיות רכב שונות, כולל האמריקאית. כך, הקובנים הצילו 60 אלף דגמים משנות הארבעים לפני האמברגו.

בשנים האחרונות, רוסיה מספקת מאות רכבי לאדה וסטה מודרניים לקובה, אבל שלושת המכוניות הפופולריות ביותר הן חברות רכב מערביות: פיג'ו (שאפילו מחזיקה סוכנות בקובה), רנו סנדרו, קיה ומותג BYD הסיני. יש עדיין כמה בעלי מכוניות קובניות, אבל יש סיכוי גבוה יותר שינהגו במכוניות מוכנות וחדשות ולא במכוניות שנבנו מחדש משנות ה-60.

יחסי חוץ. מהמלחמה הקרה למלחמה הקרה החדשה…

לאחר קריסת ברית המועצות, קובה לא התקרבה כל כך לרוסיה, שבמשך שנים הייתה ידידתה הקרובה, ורוסיה עדיין שותפה חשובה שלה שעכשיו מדברת בפומבי על יחסי הידידות ביניהן. אמנם פידל קסטרו התייחס ברצינות לתקופת היחלשות היחסים (שהתבטאה בצמצום הסחר פי שש) ואף אמר ש"רוסיה בגדה בקובה".

בשנת 2014, היחסים בין המדינות התחממו לאחר משאל העם שנערך בחצי האי קרים – קובה תמכה בעמדתה של רוסיה. באותה שנה נפגש פוטין עם קסטרו, ואירוע משמעותי ביחסי המדינות היה ביטול חוב של 31.5 מיליארד דולר, שמהווה 90% מהסכום שקובה לוותה מברית המועצות בזמנו.

הפעם האחרונה שבה נשיא קובה ביקר ברוסיה הייתה בסתיו 2022. אחר כך נפגש מיגל דיאז-קאנל עם דמיטרי מדבדב ונאם מעל במת המליאה בדומה הממלכתית (הבית התחתון בפרלמנט הרוסי) וגינה את הסנקציות המערביות נגד רוסיה. "רק חברים אמיתיים עושים את זה!" אמר דיאז-קאנל על הסיוע הרוסי לקובה. לדוגמה, הדומה הבטיחה לסייע בתבואה ובדלק, ומחזור הסחר בין המדינות עד 2022 הגיע ל-452 מיליון דולר בשנה. עם זאת, לקובה יש סחר גדול יותר דווקא עם האיחוד האירופי, קנדה ועם ונצואלה.

גם התיירות מתפתחת בין שתי המדינות. בשנת 2023 גדל מספר התיירים הרוסים בקובה פי 3.5. מספרם צפוי לעלות על 180 אלף בשנה וזה יהיה שיא. מבחינת מספר התיירים, רוסיה במקום השלישי, לפני ארה"ב וקנדה בלבד. גם בכיוון ההפוך נשברים שיאים: ב-2021 קובה הייתה המובילה במספר התיירים הזרים — יותר מ-20 אלף קובנים ביקרו ברוסיה בשנה.

היחסים עם ארצות הברית היו לא אחידים בתקופה המקבילה. ב-2014, רק לאחר 53 שנים, שוב נוצרו יחסים דיפלומטיים בין המדינות. שנה לאחר מכן נפתחה שגרירות עם דגל ארה"ב מתנוסס, ושנה לאחר מכן הפליגה ספינת תענוגות אמריקאית לקובה לראשונה במאה ה-21. דונלד טראמפ הפך את מדיניות "ההפשרה" של אובמה (שאמריקאים קובנים הצביעו בעדו באופן פעיל) על ידי החזרת חלק מהסנקציות שהוסרו קודם. אומנם ג'ו ביידן הבטיח להסיר את ההגבלות של טראמפ במהלך קמפיין הבחירות, אך עד סוף כהונתו הראשונה, הסנקציות נותרו בתוקף.

בשורה התחתונה, קובה עדיין נותרה מדינה מבודדת למדי מבחינה כלכלית והקומוניזם הקובני עדיין מושל ביד רמה, גם אם צצים בו סממנים קפיטליסטיים מעת לעת, אבל זה כבר סיפור אחר.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.