מממלכה קדומה לרפובליקה משגשגת: סיפורה של האומה הצ'כית

דמיינו ארץ שנולדה מקרב שבטים קלטיים, נאבקה בשבטים גרמאניים וסלאביים, חילצה את עצמה מאבק האימפריות במזרח ומערב, שימשה כחממה למהפכה דתית, חוותה מלחמות אכזריות ודיכוי של בית האבסבורג, נאלצה להיכנע לאדולף היטלר ורקדה בין דמוקרטיה לקומוניזם בכמה עשורים סוערים. זו דרמה אירופית אפית במיטבה המגוללת את קורותיה של הרפובליקה הצ'כית.

צ׳כיה: ההתחלה

התושבים הראשונים שתועדו בשטחי הרפובליקה הצ'כית של ימינו היו השבט הקלטי בּוֹיִיאִי (Boii), שהתיישב שם בסביבות שנת 50 לפני הספירה. הם נעקרו מבתיהם בראשית העת החדשה על ידי שבטים גרמאניים (מָרקוֹמָנִים, קווּדִים) ומאוחר יותר על ידי הסלאבים, שנדחקו פנימה מהמזרח במהלך מה שמכונה "נדידת העמים". המתיישבים החדשים שמרו על הגרסה הרומית של השם בויי לאזור זה, בּוֹיוֹהֵמוּם (Boiohaemum), שלימים הפכה לבּוֹהֶמְיָה.

המדינה המאוחדת הראשונה באזור הייתה זו של סוחר פרנקי בשם סאמוֹ, שהגן על אדמותיו מפני האימפריה האווארית בהונגריה ומפני הפרנקים במערב ושלט עד מותו בשנת 658. עיר-מדינה מסחרית זו החזיקה מעמד עד המאה התשיעית, אז גדלה והפכה לאימפריה המוראבית. נאמנותה של האימפריה הייתה בעלת חשיבות אסטרטגית הן לכנסייה המזרחית והן לכנסייה המערבית, ששלחו מיסיונרים להמיר את דתם של תושבי מוראביה. החל משנת 863, שני נזירים אורתודוקסים, קירילוס ומֶתוֹדיוס, הצליחו להמיר מספר רב של אנשים לכנסייה הביזנטית (הם הציגו אלפבית סלאבי שנקרא "קירילי" על שם אחד הנזירים), אך מיסיונרים קתולים-רומיים זכו ברוב המומרים.

אימפריית מוראביה נחרבה בסוף המאה התשיעית (903–907) על ידי פולשים מַגְיָארִים (הונגרים), שסיפחו את האדמות המזרחיות לאימפריה שלהם ואילו ממלכת בוהמיה ירשה את האדמות והעמים במערב. שושלת פְּזֶ'מִיסְל (Premyslid) השתלטה על ממלכת בוהמיה, כרתה ברית עם הגרמנים כדי למנוע התפשטות מגיארית נוספת. בשנת 1085, הנסיך וְרָטִיסְלָאב היה הנסיך הבוהמי הראשון שקיבל מעמד מלוכה מהאימפריה הביזנטית, כשזכה בתואר זה על ידי תמיכה בהנרי הרביעי נגד האפיפיור גרגוריוס השביעי. מאה שנה מאוחר יותר, בשנת 1212, הוענק לפְּזֶ'מִיסְל אוֹטוֹקָר הראשון "הבּוּלָה המוזהבת של סיציליה", שהכריזה על בוהמיה כממלכה בזכות עצמה ועל נסיכי בוהמיה כשליטים תורשתיים של אותה ארץ. במהלך המאה ה-13, הכוח שצברה שושלת פְּזֶ'מִיסְל באמצעות הברית הגרמנית נחלש, כיוון שיחסים אלו הביאו להגירה משמעותית של גרמנים לבוהמיה ולמוראביה.

קו השליטים הבא בבוהמיה, החל מיוחנן מלוקסמבורג (1310–1346), עלה לשלטון לקראת תקופה של סכסוך חברתי ודתי גדול. קרל הרביעי מלוקסמבורג שימש לא רק מלך בוהמיה (1346–1378), אלא גם קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מה שהביא ל"תור הזהב" הצ'כי. עם זאת, קשריו לכנסייה הקתולית-רומית עתידים היו לקרוע את הממלכה לגזרים בהמשך. ב-1348 הוא ייסד את אוניברסיטת קארל בפראג, אחד ממוסדות הלימוד הראשונים שפעלו מחוץ למנזרי הכנסייה, שטיפחה את מוחותיהם של אינטלקטואלים בוהמיים.

כאשר אזרחי פראג החלו ללמוד על קשיחותה של הכנסייה הקתולית-רומית, וֶנְצֶסְלָס הרביעי, יורשו של קרל הרביעי, חווה סדרה של משברים כלכליים ופוליטיים (1378–1419) שהסלימו עם "הקרע הגדול" של הכנסייה. בוהמיה הפכה למרכז של התנגדות נלהבת לכנסייה הקתולית ולשליטה הגרמנית, בהנהגת יאן הוּס מהתנועה ההוּסִיטִית. הוּס, שנשרף על המוקד ככופר בשנת 1415 על ידי הקיסר הגרמני זיגיסמונד, הפך לגיבור לאומי, והמדינה הייתה במרד גלוי (1420–1436). במהלך תקופה זו, זיגיסמונד ערך שישה מסעות צלב בבוהמיה כדי לסיים את המהפכה, עד שלבסוף הצליח ב-1434. עד 1436, שני הצדדים, עייפים מהלחימה, חתמו על "הסכמי באזל". מסמכים אלה אפשרו את קיום הזרם ההוסיטי והפכו למודל לסובלנות דתית, אם כי כזו שלא החזיקה מעמד זמן רב. בשנת 1462, הונגריה הרחיבה את שליטתה על בוהמיה ושלטה באמצעות שושלת יאגלו עד 1526, אז נבחר פרדיננד מהאבסבורג לכתר סנט ונצסלס והפך את בוהמיה לרכוש של בית האבסבורג. צ׳כיה הייתה לחלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית.

הצ'כים היו ברובם פרוטסטנטים, בעוד ששליטיהם החדשים היו נחושים להחדיר את האמונה הקתולית-רומית לבוהמיה, מה שהחריף את המתחים האזרחיים. אף על פי שהפרוטסטנטים הצליחו להבטיח זכויות אזרחיות מסוימות וחופש פולחן, השלום היה שברירי. בשנת 1618 נסגרו שתי כנסיות פרוטסטנטיות, מה שהוביל את הפרוטסטנטים לזרוק שני מושלים מלכותיים מחלונות טירת פראג – אירוע הידוע בשם "ההשלכה מהחלון של פראג". במקביל, 27 אצילים פרוטסטנטים הוצאו להורג על ידי ההאבסבורגים. במלחמת שלושים השנים שבאה בעקבות זאת, הדיחו הצ'כים את מלכם הקתולי והחליפו אותו בפרידריך מפפאלץ, שהיה פרוטסטנטי. כוחות האצולה הבוהמית הפרוטסטנטיים הובסו על ידי הקיסר הקתולי ב-1620, בקרב ההר הלבן והקתולים שבו לכס המלכות. אירוע זה היה אסון עבור הצ'כים, שאדמותיהם נתפסו ומנהיגיהם הוצאו להורג, בעוד שכמעט 30,000 מהם נמלטו. המלחמה הסתיימה ב-1648 ב"שלום וסטפאליה", שאִפשר הגירה בקנה מידה גדול של גרמנים, וכתוצאה מכך התרחשה גרמניזציה הדרגתית של הטריטוריה הצ'כית. תחת הקיסרית מריה תרזה (1740–1780) בוהמיה הפכה לחלק מאוסטריה והייתה לחלק המתועש ביותר של האימפריה האוסטרית, אך התרבות והשפה הצ'כית דוכאו קשות.

השלווה הפוליטית הסתיימה במהומות שפרצו ברחבי אירופה ב-1848. ב-11 במרץ 1848, הפגנה בפראג דרשה חופש עיתונות, שוויון בשפה, פרלמנט שייצג את האינטרסים הצ'כיים וסיום הצמיתות. קונגרס פאן-סלאבי כונס בפראג ביוני של אותה שנה, תחת פרנצישק פאלאצקי, היסטוריון בוהמי. הרשויות האוסטריות הגיבו בהטלת דיקטטורה צבאית, שהתקשתה לרסן גל גואה של שאיפות לאומיות. כשהחלה מלחמת העולם הראשונה, אלפי חיילים צ'כים נכנעו לרוסים, במקום להילחם למען האוסטרו-הונגרים. הם אורגנו ל"לגיון הצ'כי", שנלחם לצד הרוסים עד המהפכה הרוסית של 1917.

צ'כוסלובקיה

אף על פי שאוסטריה שמרה על שליטה רשמית בבוהמיה עד סוף המלחמה, "המועצה הלאומית הצ'כית" הנפרדת החלה לפעול בפריז כבר ב-1916. חברי אותה מועצה, במיוחד אדווארד בֶּנֶש ותומאש מָאסָארִיק, היו בעלי השפעה מכרעת בהשגת תמיכה בינלאומית להקמת מדינה צ'כית וסלובקית עצמאית בתום המלחמה. הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שהוקמה ב-28 באוקטובר 1918 תחת הנשיא תומאש מאסאריק, הייתה תערובת שנויה במחלוקת של לפחות חמש לאומים – צ'כים, מה שנקרא "גרמני הסודטים", סלובקים, מוראבים ורוּתֶנִים – שיצרו את אחת מעשר המדינות המפותחות בעולם, במהלך התקופה שבין המלחמות. לכל הלאומים הללו הוענקו זכויות משמעותיות להגדרה עצמית, אך קבוצות רבות חפצו בעצמאות מלאה וחלק מהגרמנים בחבל הסודטים קיוו לאיחוד מחדש עם גרמניה.

כך, בשנת 1938 דרש אדולף היטלר כי חבל הסודטים, שהיה החלק המתועש ביותר בצ׳כיה, יימסר לידי גרמניה. כונסה ועידה, ללא ייצוג צ'כוסלובקי, שהשתתפו בה נציכי גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית, צרפת ובריטניה. ועידה זו התעלמה מבריתות הסיוע ההדדי שצ'כוסלובקיה חתמה עם צרפת וברית המועצות והסכימה ב-30 בספטמבר 1938 כי גרמניה תוכל לכבוש את חבל הסודטים. ב-15 במרץ 1939, היטלר כבש את שאר האדמות הצ'כיות ופתח בכיבוש אכזרי שנמשך עד 9 במאי 1945. צ׳כיה הפכה לחבל נאצי בשם הפורטקטורט של בוהמיה ומוראביה. אחד משליטיה הידועים היה בכיר האס-אס ריינהררד היידריך, ששימש כראש המשרד הראשי לביטחון הרייך. בתקופתו הקצרה כמושל הוא השליט טרור מאיים ונרצח לבסוף בידי המחתרת הצ׳כית.

צ'כים בולטים רבים הצליחו להימלט מהגרמנים, כולל אדווארד בנש, הנשיא, שהקים ממשלה זמנית בלונדון ב-1940 וקלמנט גוטוואלד, המנהיג הקומוניסטי, שמצא מקלט במוסקבה. בשנת 1945, משא ומתן בין בנש, גוטוואלד וסטלין קבע את הבסיס לממשלה שלאחר המלחמה, שהוקמה בעיר הסלובקית קוֹשִיצֶה באפריל 1945 ועברה לפראג בחודש שלאחר מכן.

הממשלה הורכבה כולה מה"חזית הלאומית", ברית של מפלגות שזכו לתמיכת ברית המועצות, שכעת הייתה לה גבול משותף עם צ'כוסלובקיה, לאחר שברית המועצות סיפחה את רוּתֶנְיָה. אף על פי שנכנעה לקומוניסטים, הצליחה ממשלת החזית הלאומית לנהל את צ'כוסלובקיה כמדינה דמוקרטית עד 1948. הקומוניסטים היו המפלגה שזכתה במספר הקולות הגדול ביותר בבחירות 1946, אך נראה היה שסביר כי יפסידו ב-1948. במקום להסתכן בבחירות, הם ארגנו הפיכה בגיבוי סובייטי, ואילצו את הנשיא בנש לקבל ממשלה בראשות גוטוואלד. בנש התפטר ביוני 1948 והותיר את הנשיאות פנויה עבור גוטוואלד, בעוד שא. זאפוֹטוֹצְקִי הפך לראש ממשלה. יאן מאסאריק, שהיה שר החוץ באותה עת ובנו של ט. מאסאריק, הושלך מחלון במהלך ההפיכה, ב"השלכה מהחלון" שדוּוחה כהתאבדות.

לאחר שצ'כוסלובקיה הפכה ל"רפובליקה עממית" ולבת ברית נאמנה של ברית המועצות, גל של טיהורים ומעצרים שטף את המדינה (1949–1954) ואחד הגופים האכזריים היה מנגנון ביטחון המדינה (StB), ששימש כמשטרה חשאית. בשנת 1952 נתלו מספר בכירים, כולל שר החוץ ו. קלמנטיס ור. סְלָאנְסְקִי, ראש המפלגה הקומוניסטית הצ'כית, באשמת "טיטוֹאיזם" (על שם הנשיא היוגוסלבי שפוטר מהקוֹמִינְפוֹרְם) ו"סטייה לאומית". באותן שנים, המשטרה החשאית הצ'כוסלובקית, דהיינו, ה-Státní bezpečnost (StB), היתה אחד מכלי הדיכוי העיקריים של המדינה.

גוטוואלד מת ימים ספורים לאחר סטלין, במרץ 1953, מה שהחל שחיקה איטית אך משמעותית של השליטה הקומוניסטית. זאפוטוצקי ירש את משרת הנשיא ואילו א. נוֹבוֹטְנִי הפך לראש מפלגת השלטון; אף אחד מהם לא נהנה מהסמכות שהייתה לגוטוואלד. הם נצמדו לשיטות הסטליניסטיות, שכבר איבדו את חשיבותן בברית המועצות לאחר הגינוי הסודי של חרושצ'וב לסטאלין ב-1956. נוֹבוֹטְנִי לקח את הנשיאות לאחר מותו של זאפוטוצקי ב-1957 והחזיק את צ'כוסלובקיה באחיזה הדוקה עד שנות ה-60 המאוחרות, אך זרעי חורבן המפלגה הקומוניסטית כבר נשתלו.

הליברליזציה בהנהגת ניקיטה חרושצ'וב בברית המועצות עודדה ליברלים בתוך המפלגה הצ'כוסלובקית לחקות את מוסקבה. עוולות העבר של המפלגה, כולל תליית סלאנסקי וקלמנטיס, גוּנוּ ונובוטני נאלץ בהדרגה להחליף רבים מבני בריתו השמרנים ביותר, כולל ראש המפלגה הקומוניסטית הסלובקית. ראש המפלגה החדש, אלכסנדר דוּבְּצֶ'ק, תקף את נובוטני בישיבה שנערכה בסוף 1967 והאשים אותו בערעור הרפורמה הכלכלית ופגיעה באינטרסים הסלובקיים. חודשיים לאחר מכן, בינואר 1968, הופרדה משרת הנשיאות מראשות המפלגה, ודובצ'ק מונה לראש המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית, הסלובקי הראשון שהחזיק בתפקיד ולא שימש כראש המדינה.

לאחר ניסיון הפיכה כושל של הצבא למענו, נובוטני התפטר במרץ 1968 וצ'כוסלובקיה יצאה לדרך של ליברליזציה רדיקלית, אותה כינה דובצ'ק "סוציאליזם עם פנים אנושיות". מנהיגי גוש המזרח האחרים והמנהיגים הסובייטים ראו בהתפתחויות אלו חרדה. משלחות נעו הלוך ושוב ממוסקבה במהלך "האביב של פראג" ב-1968, והזהירו מפני "מהפכת נגד". עד יולי החרדה של השכנים גברה; בפגישה שהתקיימה בוורשה ביולי הם פרסמו אזהרה לצ'כוסלובקיה נגד עזיבת המחנה הסוציאליסטי. אף על פי שדובצ'ק עצמו נסע למוסקבה פעמיים, ביולי ובתחילת אוגוסט, כדי להרגיע את מנהיג המפלגה הסובייטית לאוניד ברז'נייב בנוגע לנאמנות המדינה, הסובייטים לא השתכנעו.

לבסוף, בלילה שבין 20 ל-21 באוגוסט 1968, יחידות צבאיות מכל מדינות ברית ורשה פרט לרומניה פלשו לצ'כוסלובקיה, כדי "להציל אותה ממהפכת נגד". דובצ'ק ופקידים אחרים נעצרו והמדינה הוכנסה לשליטה סובייטית הדוקה. ניסיונות חוזרים ונשנים למצוא פקידים מקומיים שיסכימו לשמש כשליטי בובות מטעם השלטון הסובייטי נכשלו, כך שב-31 בדצמבר 1968 הפכה המדינה למדינה פדרלית, שהורכבה מהרפובליקה הסוציאליסטית הצ'כית והרפובליקה הסוציאליסטית הסלובקית. באפריל מונה גוּסְטָב הוּסָאק, שהיה פעם רפורמטור, אך כעת ראה בהרמוניה עם ברית המועצות את העדיפות העליונה, לראש המפלגה הקומוניסטית הצ'כית. בעקבות זאת התקיים טיהור של ליברלים, ובמאי 1970 נחתם הסכם ידידות סובייטי-צ'כוסלובקי חדש; ביוני גורש דובצ'ק מהמפלגה.

בין 1970 ל-1975 פוטרו קרוב לשליש מאנשי המפלגה, כשהוּסָאק גיבש את כוחו, חידש את עליונות הממשלה הפדרלית על שאר חלקי המדינה, ובמאי 1975 איחד מחדש את תארי ראש המפלגה ונשיא הרפובליקה. קבוצות זכויות אזרח הוקמו בתוך המדינה; כולל קבוצה של כמה מאות ב-1977 שפרסמה מניפסט בשם "אמנה 77", במחאה על דיכוי זכויות האדם בצ'כוסלובקיה. קבוצות אלו לא פגעו ברצינות בכוחו של הוסאק, אך יורשיו התקשו לדכא את תנועת הליברליזציה.

שוב, המהפכה בברית המועצות היא שהציתה שינוי פוליטי בצ'כוסלובקיה. הוּסָאק התעלם מקריאותיו של המנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב ל"פרֶסְטְרוֹיְקָה" (בנייה מחדש) ו"גְלָאסְנוֹסְט" (שקיפות) עד 1987, כאשר הוּסָאק תמך בחוסר רצון ברעיון הכללי של ביצוע רפורמה במפלגה, אך עיכב את היישום עד 1991. הוּסָאק, שהיה מבוגר ובריאותו רופפת, הודיע על פרישתו בדצמבר 1987 והצהיר כי מילוש יָאקֶש יקבל את תפקיד הנשיא. יאקש היה איש של פשרה, שלא הצליח לשלוט בסיעות המתנגדות בתוך מפלגתו, שעתה השתמשו בשינויים הרדיקליים בברית המועצות כנשק זה נגד זה.

לחץ גדול עוד יותר הגיע בתחילת סתיו 1989, כאשר השגרירות המערב-גרמנית בפראג החלה לקבל פליטים ממזרח גרמניה שניסו לעבור למערב. ממשלת מזרח גרמניה נאלצה יותר ויותר להיענות לדרישות העממיות לשינוי, מה שבתורו דחף את אזרחי צ'כיה להעז העלות דרישות דומות. ב-17 בנובמבר 1989, קבוצה של כ-3,000 צעירים התאספה בכיכר ואצלב בפראג ודרשה בחירות חופשיות. בהוראת יאקש, הם הותקפו והוּכו על ידי כוחות ביטחון המדינה; מה שהצית גל של זעם ציבורי, שהתבטא בעשרה ימים של מפגשים והפגנות בלתי פוסקים. "מהפכת הקטיפה", כפי שזו כונתה, הסתיימה ב-24 בנובמבר 1989, כאשר יאקש וחברי ממשלתו התפטרו. נובוטני התפטר מתפקיד הנשיא זמן קצר לאחר מכן. אף על פי שאלכסנדר דובצ'ק הוצע כמחליף אפשרי, הוא נדחה בגלל היותו סלובקי. הבחירה נפלה במקום זאת על ואצלב האוול, מחזאי ומתנגד משטר, שייסד את קבוצת "אמנה 77". הוא מונה לנשיא ב-29 בדצמבר 1989.

הרפובליקה הצ׳כית

הפירוק של מנגנוני המדינה בסגנון הסובייטי החל מיד, אך השינוי הכלכלי הגיע לאט יותר, בין השאר משום שלא נקבעו בחירות חדשות עד יוני 1990. בינתיים, המאבק הישן בין הצ'כים לסלובקים הביא לכך ששם המדינה שונה ל"הרפובליקה הפדרלית הצ'כית והסלובקית". בבחירות יוני הקולות הלכו באופן גורף ל"פורום האזרחי" ולשותפה הסלובקי והחל שינוי כלכלי, אם כי נמשכו מתחים בין אלה שרצו מעבר מהיר לכלכלת שוק לבין אלה שרצו למצוא איזושהי "דרך שלישית" בין סוציאליזם לקפיטליזם. נושא שנוי במחלוקת לא פחות היה הרצון של סלובקיה להיפרד, שהלחץ לכך המשיך להתגבר במהלך 1991 ו-1992.

לבסוף, בבחירות יוני 1992 הפער בין שני חלקי המדינה הפך ברור, כאשר הצ'כים הצביעו באופן גורף למועמדי הרפורמה והאנטי-קומוניסטים של "המפלגה הדמוקרטית האזרחית" (ODS) של ואצלב קלאוס, בעוד הסלובקים הצביעו לו. מֶצִ'יאָר ול"תנועה למען סלובקיה דמוקרטית", מפלגה שמאלית ולאומנית. ניסיונות חקיקה לחזק את המבנה הפדרלי, על חשבון בתי המחוקקים של שתי הרפובליקות המרכיבות, נכשלו והרפובליקות החלו יותר ויותר להתנהג כאילו הן כבר נפרדות, כך שלדוגמה, עד סוף 1992, 25.2% מהתעשייה הצ'כית הופרטה, לעומת 5.3% בלבד מהתעשייה הסלובקית. ראשי הממשלה של שתי הרפובליקות הסכימו בסופו של דבר להיפרד, ב"גירושי הקטיפה" כביכול, שנכנסו לתוקף ב-1 בינואר 1993.

האוול (שלא השתייך לאף מפלגה לטובת השלווה הפוליטית) אושר מחדש כנשיא הרפובליקה הצ׳כית על ידי הצבעה שהתקיימה בפרלמנט הצ'כי ב-26 בינואר 1993. קלאוס הצליח לטפח צמיחה ברפובליקה הצ'כית החדשה ויצא מבחירות צמודות ב-1996 עם כהונה נוספת כראש ממשלה, אך לאחר הזוהר הראשוני של השחרור, נראו סדקים גדולים במערכת. מילוש זֶמָאן מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (CSSD) ערער על מדיניותו של קלאוס, במהלך בחירות 1996 ואף לאחר מכן, במיוחד בנוגע להאטת הצמיחה הכלכלית. בשנת 1996 התקיימו גם הבחירות הראשונות לסנאט בן 81 החברים, הבית העליון של הפרלמנט, ששיקפו פיצול משמעותי בגישתם של המצביעים הצ'כים. הדמוקרטיה הממשלתית והכלכלה החדשה המשוחררת לא הביאו לשינוי המיידי שאזרחי צ'כיה רצו לראות, ובסופו של דבר הם האשימו את מפלגת ODS בצרותיהם. כך, ההאשמות בשחיתות במפלגת ODS, הביאו לניצחון האופוזיציה. בבחירות 1998, רוב הקולות הלכו למפלגה הסוציאל-דמוקרטית, במצע שהדגיש רגולציה כלכלית וגישה סוציאליסטית לממשל. מילוש זֶמָאן מונה לראש ממשלה על ידי הנשיא ואצלב האוול ב-17 ביולי 1998. זאת לאחר שהאוול עצמו נבחר מחדש לנשיא בינואר הקודם לכהונה נוספת של חמש שנים.

במרץ 1999 הפכה הרפובליקה הצ'כית לחברה מלאה בברית נאט"ו. בינואר 2001 התקיימו הפגנות הרחוב הגדולות ביותר מאז הפלת הקומוניזם במחאה על מינויו של ייז'י הוֹדָאץ' לראש הטלוויזיה הציבורית. הוא נתפס כמינוי פוליטי והואשם בפגיעה בעצמאות התקשורת. הוֹדָאץ' התפטר בעקבות המחאות. באפריל הפך ולדימיר שְׁפִּידְלָה למנהיג הסוציאל-דמוקרטים; הוא היה שמאלי יותר בהשוואה לזֶמָאן שעודד את פיטורי מנהיג ODS ואצלב קלאוס. כאשר בבחירות יוני 2002 זכו הסוציאל-דמוקרטים במספר הגדול ביותר של מושבים בבית הנבחרים, שְׁפִּידְלָה הפך לראש ממשלה. שְׁפִּידְלָה הקים ממשלה עם "הקואליציה", שהורכבה מהאיחוד הנוצרי-דמוקרטי/מפלגת העם הצ'כוסלובקית ואיחוד החירות (Koalice), והחזיק ב-101 מושבים בבית (70 מושבים ל-CSSD ו-31 לקואליציה). ה-ODS הגיעה למקום השני עם 58 מושבים, והקומוניסטים, בהישג הטוב ביותר שלהם מאז מהפכת הקטיפה, הגיעו למקום השלישי עם 41 מושבים. צ׳כיה רצתה שינוי.

באוגוסט 2002 נפגעה מרכז אירופה מגשם זלעפות ופראג סבלה מהשיטפון הגרוע ביותר שלה מזה 200 שנה. הרובע ההיסטורי של העיר ניצל, אך ערים וכפרים ברחבי המדינה כולה נחרבו. עם זאת, הרפובליקה הצ'כית הייתה אחת מעשרת המדינות החדשות שהוזמנו רשמית להצטרף לאיחוד האירופי בדצמבר 2002 והליך ההצטרפות היה אמור להסתיים עד 2004. צ׳כיה היתה צריכה לוותר על המטבע הצ׳כי, הקורונה ולאמץ את היורו כהלך חוקי, כמו גם אימוץ מדיניות חדשה בנוגע להגירה וחקלאות, בין היתר.

האוול פרש מתפקידו כנשיא בפברואר 2003, לאחר שתמה כהונתו השנייה בת חמש השנים. יריבו של האוול וראש הממשלה לשעבר ואצלב קלאוס נבחר לנשיא צ׳כיה ברוב דחוק של 142 קולות בפרלמנט בן 281 החברים, לאחר שתי בחירות לא-מכריעות ושלושה סבבי הצבעה ב-28 בפברואר. אף על פי שכאשר עזב את הנשיאות הדעות לגבי מורשתו היו מעורבות ברפובליקה הצ'כית, בזירה הבינלאומית האוול נותר פופולרי לנצח בשל היותו קול למען הדמוקרטיה.

בדומה לקודמו, גם ואצלב קלאוס שימש כנשיא במשך עשור וחיזק את מעמדה של צ׳כיה כמדינת רווחה דמוקרטית. ב-2013 הוא הוחלף על ידי מילוש זמאן ממפלגת זכויות האזרח שהמשיך את המסורת הפוליטית ושלט במדינה במשך עשור, הוא אימץ מדיניות קשוחה בענייני כלכלה וחברה ולא היסס לבקרת את מדיניות האיחוד האירופי ביחס למדינות החלשות יותר באיחוד ובייחוד בתחום ההגירה ואי-המאבק בהתאסלמות היבשת על רקע גל המהגרים המוסלמים ששטף את אירופה מאפריקה ומהמזרח התיכון. כך או כך, לאחר עשור בשלטון הוא הוחלף על ידי פטר פאבל, איש צבא ללא ניסיון פוליטי שמונה לשמש כנשיא צ׳כיה במרץ 2023. כמי ששימש בתפקידים צבאיים בברית נאט״ו היה פאבל לתומך נלהב במאבקה של אוקראינה מול רוסיה והוא היה ראש המדינה הראשון לבקר במזרח אוקראינה מאז הפלישה של פוטין לאוקראינה.

על כל פנים, המסע ההיסטורי של הרפובליקה הצ'כית הוא סיפור על כושר הישרדות בלתי נלאה. מתקופת שלטונם של נסיכים אגדיים וקיסרים רבי עוצמה, דרך מרד ההוסיטים ודיכוי ההאבסבורגים, ועד לתקופת המדינה הצ'כוסלובקית המודרנית שנקרעה בין נאציזם לקומוניזם – האומה הצ'כית שרדה הכל. "מהפכת הקטיפה" והשקט הפוליטי שלאחריה, ששיאה ב"גירושי הקטיפה" ובבחירתו של ואצלב האוול לנשיא, סמנו את ניצחון רוח הדמוקרטיה. זהו סיפור שבו היסטוריה חוזרת על עצמה (כמו ב"השלכות מהחלון" של 1618 ו-1948), אך שבסופו של דבר, החירות מנצחת. כדי להבין לעומק כיצד העבר מעצב את ההווה של מדינה מרתקת זו, אנו מזמינים אתכם לקרוא את המאמרים הנוספים שלנו על צ'כיה, להתעמק ולגלות את המורשת שעיצבה את רוחם של הצ'כים.