תאמל״ק לי
מה שלא תעשו עם בן אדם, הוא תמיד ישאף להפוך ל"אבן שאין לה הופכין". ברגע שהוא מוצא תנוחה נוחה, הוא קופא בה. • צלמים מכירים זאת היטב: המשימה העיקרית שלהם בעת צילום אדם היא להוציא אותו ממצבו הרגיל.
פיליפ הלסמן, צלם המערכת של מגזין Life, האמין גם הוא שהדבר החשוב ביותר בעבודתו אינו הקומפוזיציה או התאורה. החשוב מכל הוא לחשוף את מהות האדם בצילום הפורטרט, ולגרום לגיבור התמונה להשתחרר ולהתנהג בטבעיות ברגע הלחיצה.
לדעתו של הלסמן, הדרך הטובה ביותר להשיג זאת היא בזמן קפיצה. ברגע הזה, האדם מפסיק לשלוט בהבעות פניו ומתרכז בפעולה הפיזית. כך נוצר הצילום האייקוני המפורסם ביותר מתוך אלבומו של הלסמן "קפיצה" (Jump Book), שכלל צילומים של 200 ידוענים, כשהידוע שבהם הוא זה של סלבדור דאלי.
את הרעיון ואת השם לתמונה, "דאלי אטומיקוס" (1948), שאל הלסמן בחלקו מהצייר עצמו – ליצירתו של דאלי "לדה אטומיקה".
אמן הסוריאליזם הספרדי, סלבדור דאלי, פגש לראשונה את הצלם האמריקאי פיליפ הלסמן בניו יורק בשנת 1941, כאשר סוכנות הצילום "בלאק סטאר" (Black Star) הטילה על הלסמן לתעד את הקמת אחת מתערוכותיו של דאלי בגלריית ז'וליין לוי באפריל של אותה שנה.
השניים נפגשו שוב באוקטובר, כאשר הלסמן צילם את התלבושות שעיצב דאלי עבור מופע בלט בבית האופרה "מטרופוליטן". תמונה שצילם הלסמן על גג בעיר ובה נראית הרקדנית תמרה טומנובה לצד רקדן נוסף הלבוש בתחפושת תרנגול ענקית, הכילה אלמנטים סוריאליסטיים שהיו נפוצים בחזונו הוויזואלי של דאלי.
הצילום הפך ל"תמונת השבוע" של מגזין Life וביסס את הידידות בין השניים. במשך עשרות שנים לאחר מכן, שיתפו שני האמנים פעולה לפחות פעם בשנה. בתו של הלסמן, איירין, תיארה את מערכת היחסים בין השניים כחופשית מתחרות, שכן דאלי לא התעניין בצילום בעצמו, והלסמן לא גילה עניין בציור. פיליפ הלסמן נזכר כי בכל פעם שהיה לו רעיון מטורף, הוא נהג להציע אותו לדאלי, בידיעה שזה ישמח לשתף פעולה; ומנגד, כשדאלי הגיע אליו עם רעיון אבסורדי, הלסמן ניסה למצוא את הדרך הטכנית לגרום לו לעבוד.
"דאלי אמר: 'יש לי רעיון. בוא ניקח ברווז, נשים לו קצת דינמיט בישבן ונפוצץ אותו'. ואבי ענה לו: 'הו, אתה לא יכול לעשות את זה. אתה באמריקה. אתה עלול להיעצר…'"
— איירין הלסמן, בתו של הצלם.
כאשר נפגשו שני האמנים ב־1948 כדי לעבוד על הצילום "דאלי אטומיקוס" (Dalí Atomicus), דאלי כבר עבד על הציור שלו "לדה אטומיקה" (Leda Atomica) מאז 1945. הציור עסק בנושא של ריחוף (Suspension); שמו התייחס לאופן שבו פרוטונים ואלקטרונים מרחפים בתוך אטום בשל הדחייה המתמדת ביניהם – נושא שעורר עניין רב ב"עידן האטום".
בהשראת הציור, השתעשעו השניים ברעיון להציג חפצים המרחפים באוויר עבור התצלום. דאלי הציע במקור לפוצץ ברווז חי באמצעות דינמיט, אך הלסמן התלהב פחות מהרעיון הספציפי הזה. בסופו של דבר, החליטו השניים לגרום לרהיטים, מים, חתולים ודאלי עצמו להיראות כמרחפים באוויר בזמן הצילום.
מאחורי הקלעים של השיגעון
הקומפוזיציה של הצילום הייתה מורכבת ביותר. בספירה ל"שלוש", עוזריו של הלסמן התיזו דלי מים אל תוך הפריים (בתחילה תכנן הצלם להשתמש בחלב, אך בשנים שלאחר המלחמה הוא היה יקר מדי), בעוד עוזרים אחרים השליכו 3 חתולים בו-זמנית. בספירה ל"ארבע", דאלי קפץ. אשתו של הצלם, איבון, החזיקה לאורך כל הזמן הזה את הכיסא באוויר.
הצילומים נמשכו שש שעות. החתולים הושלכו באוויר 28 פעמים, אך לקראת הסוף הם נראו תשושים פחות מהאנשים בחדר. בסופו של דבר, הלסמן השיג את מבוקשו: רק דאלי, המים והחתולים הופיעו במקומות המדויקים בפריים.
"העוזרים שלי ואני היינו רטובים, מלוכלכים ועל סף תשישות מוחלטת. רק החתולים עדיין נראו כמו חדשים."
— פיליפ הלסמן, לאחר הצילומים
הידעת?
מגזין Life העדיף לפרסם דווקא את הגרסה הלא-מרוטשת של הצילום, שבה ניתן לראות את היד האוחזת בכיסא. כיום, המקור של תמונה זו נשמר באוספי ספריית הקונגרס של ארה"ב.
התצלום נתן להלסמן את ההשראה לבקש גם ממצולמים מאוחרים יותר לקפוץ עבורו. בין האישים שהסכימו לקפוץ היו אודרי הפבורן, אד סאליבן, גרייס קלי, הרולד לויד, ג'יי רוברט אופנהיימר, ג'ק דמפסי, מרילין מונרו, ריצ'רד ניקסון והדוכס והדוכסית מווינדזור. הלסמן כינה את המנהג הזה בשם "ג'אמפולוגיה" (Jumpology), והסביר כיצד הדבר איפשר לו ללכוד טוב יותר את אופיים האמיתי של מושאיו: "כשמבקשים מאדם לקפוץ, תשומת הלב שלו מופנית בעיקר לפעולת הקפיצה, והמסכה נופלת, כך שהאדם האמיתי נחשף".
ב־2016, מגזין Time בחר ב"דאלי אטומיקוס" כאחד מ-"100 התצלומים המשפיעים ביותר שצולמו אי פעם". המגזין זוקף לזכותו של הלסמן את שינוי פני צילום הפורטרט, שכן לפניו נשמר בדרך כלל מרחק מסוים בין המצולם לצלם.
הניו יורק טיימס כינה את "דאלי אטומיקוס" בתור "ככל הנראה היצירה הבודדת הבלתי נשכחת ביותר של הלסמן".
