תאמל״ק לי
אם הייתם משוטטים בלונדון של המאה ה־19 ומבחינים באדם שמתרברב בכך שאכל ארוחת ערב מפוארת בלי לשלם עליה, סביר להניח שלא הייתם מנחשים שהוא עתיד להפוך לאחת הדמויות המוזרות והמדוברות של התקופה.
לאדוארד דנדו הרעב מאוד, היה כישרון נדיר להיכנס למסעדות יוקרה ולצאת מהן שבע ומרוצה ומבלי לשלם ולו פרוטה אחת. בין שולחנות עמוסים, מלצרים נבוכים ושופטים חסרי סבלנות, נרקמה אחת הפרשיות המשעשעות והמלמדות ביותר על לונדון הוויקטוריאנית.
בקצרה
אדוארד דנדו (סביבות 1803 – 28 באוגוסט 1832) היה גנב שזכה לתשומת לב ציבורית בבריטניה בשל הרגלו יוצא הדופן לאכול לשובע בדוכני מזון ובפונדקים ולאחר מכן לחשוף שאין לו כסף לשלם. אף על פי שהמאכלים שצרך היו מגוונים, הוא חיבב במיוחד צדפות (Oysters), ופעם אחת אכל 25 תריסרים מהן (300 יחידות) עם כיכר וחצי של לחם וחמאה.
דנדו החל במעשי הגניבה שלו בסביבות שנת 1826 ונעצר לפחות כבר בשנת 1828. לעיתים קרובות הוא היה עוזב את בית הסוהר (House of Correction) ויוצא למסע אכילה באותו היום, נעצר מיד ומופיע בבית המשפט בתוך ימים ספורים, רק כדי להישלח חזרה לכלא; הגנתו הרגילה הייתה שהוא פשוט רעב. לפחות במקרה אחד הוא הושם בבידוד לאחר שגנב את מנות המזון של חבריו האסירים. רוב פעילותו הייתה בלונדון, אם כי הוא בילה זמן מה גם בקנט (Kent), רובו בבתי הכלא של המחוז. בעודו שוהה בכלא קולדבאת' פילדס (Coldbath Fields) באוגוסט 1832, לקה דנדו בכולרה – חלק ממגפה מתמשכת – ומת.
מותו, בדומה למעלליו הרבים, דווח בהרחבה ובאהדה הן בעיתונות היומית של לונדון והן בעיתונים מקומיים. שמו נכנס לסלנג הציבורי כמונח לאדם שאוכל בצורה מופרזת ואינו משלם. הוא היה נושא לשירים ובלדות רבות. בשנת 1837 כתב ויליאם מייקפיס תאקרי סיפור קצר המבוסס באופן חופשי על דנדו; סיפור זה עובד למחזה על ידי אדוארד סטירלינג. אפילו דיקנס כתב על דנדו והשווה אותו לאלכסנדר הגדול.
דנדו הרעב
קיימות מעט ידיעות מפורסמות על ראשית חייו של דנדו, אם כי הוא נולד בסביבות שנת 1803 והיה יצרן כובעים (Hatter), ייתכן ששוליה. מקורות רבים מציינים את שמו כאדוארד דנדו ואת לאומיותו כבריטי, אם כי המוזיאון הבריטי מתאר אותו כ"ג'ון דנדו", אמריקאי.
בסביבות שנת 1826 החל דנדו במנהגו לאכול ולשתות אצל מוכרי מזון שונים מבלי שיכול היה להרשות לעצמו את הארוחה. אף על פי שהיה מובטל, הוא סירב לקבל סיוע לעניים (Poor relief), באומרו שהוא בז לכך מכיוון ש"נשמתו הייתה גבוהה מכך". דנדו נעצר על מעשי הגניבה שלו לפחות כבר ב־1828. בהופעה בבית המשפט באפריל 1830, אמר השוטר שעצר אותו כי דנדו נעצר שנתיים קודם לכן לאחר שצרך שני קנקני בירה וכ-0.9 ק"ג של סטייק סינטה ובצל, ולאחר מכן סירב לשלם. מעצרו של דנדו באפריל 1830 הגיע לאחר שאכל כ-0.8 ק"ג של חזיר ובקר, חצי כיכר לחם, שבע חתיכות חמאה ואחד עשר ספלי תה, ארוחה שעלותה הייתה 3 שילינג ו-6 פני, בזמן שהשכר השבועי הממוצע לפועלים חקלאיים היה בין שמונה לשנים עשר שילינג. השופט גזר עליו חודש אחד בבית הסוהר בבריקסטון. דנדו בילה זמן מה בבידוד לאחר שגנב לחם ובשר מחבריו האסירים.
ביום שחרורו הוא נכנס לחנות צדפות ואכל שלושה עשר תריסרים (156) של צדפות וחצי כיכר לחם, ושטף הכל בחמישה בקבוקי ג'ינג'ר ביר, אותם גמע לטענתו משום שסבל מגזים. הוא נעצר והופיע בבית המשפט; הוא הסביר כי "הייתי רעב מאוד (Peckish), כבודו, אחרי שחייתי על קצבת כלא כל כך הרבה זמן וחשבתי לפנק את עצמי בצדפה". זו הייתה חנות הצדפות השנייה שביקר בה באותו יום: בראשונה אכל צדפות ולחם בסכום של 3 שילינג ו-6 פני; בעל החנות בעט בו וזרק אותו מהחנות. השופט גזר על דנדו שלושה חודשי מאסר בבית הסוהר בגילדפורד, שנחשב לבעל משמעת נוקשה יותר מזו שחווה בבריקסטון. הוא הזהיר את דנדו שאם יחזור על פשעו, הוא צפוי לגירוש (Transportation) למושבת עונשין.
במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19, צדפות היו זולות מאוד וזמינות לעשירים ועניים כאחד. הן היו מקור מזון בסיסי לעניים, שקנו אותן מדוכנים או ממריצות ברחוב. דיקנס כתב ב"רשומות מועדון הפיקוויקים" (1836) כי "עוני וצדפות תמיד הולכים ביחד". בשנות ה-30 ניתן היה לקנות 3 צדפות בפני אחד.
הידיעה על מעצרו הבא – באוגוסט 1830 – פורסמה ב"טיימס" (The Times), לאחר שדנדו אכל אחד עשר תריסרים (132) של צדפות גדולות, חצי כיכר לחם ו-11 חתיכות חמאה מבלי לשלם. להגנתו טען שהוא היה רעב לאחר שחרורו מכלא גילדפורד באותו יום: "אני כאן נתון לרחמיכם, ומוכן לעבור את העונש המצפה לי… אך אני שוב אומר, שעלי להשביע את רעבוני".
השופט לא גזר עליו עונש ואיפשר לו ללכת. מחוץ לבית המשפט, בעל דוכן הצדפות שפך עליו דלי מים והכה אותו במקלו, "לשעשועם האינסופי של המון אנשים שהתאספו בחוץ". דנדו נשאר מחוץ לכלא עד אמצע ספטמבר, אז נעצר שוב. בעלת חנות צדפות בפיקדילי חשדה בו לאחר שצרך שני תריסרי צדפות. היא דרשה תשלום ומסרה אותו למשטרה כשהודה שאין ביכולתו לשלם. דנדו נשלח שוב לבית הסוהר.
בתחילת דצמבר 1830, כשהיה שוב בבית המשפט, אחד העיתונים החל לכנות אותו "דנדו, אוכל הצדפות המפורסם". מוכרי צדפות רבים הגיעו לבית המשפט כדי לראות אותו. הם שמעו כי ביום שלאחר שחרורו מהכלא, הוא ביקר בפונדק בקנייטסברידג' ושתה ברנדי עם שתי עוגיות אברנת'י (Abernethy biscuits) ופינט של בירה. הוא לא שילם ונתפס לאחר שנמלט; בעל הפונדק סלח לו והוא שוחרר. הוא המשיך לבית קפה שם צרך לחם, חמאה וקפה בשווי 1 שילינג ו-6 פני, ואז ברח. השופט לא גילה אהדה לבעלי הפונדקים ואמר שעליהם לבקש את הכסף מראש; דנדו שוחרר.
בתחילת ינואר 1831 דנדו חזר שוב לבית המשפט על אי-תשלום עבור מזון, הפעם מרק ולחם, ושוב נכלא. בסוף פברואר הוא הופיע בפני השופט סר ריצ'רד בירני. לאחר ששתה שתי כוסות ברנדי בפונדק אחד וגורש, דנדו עבר למסעדה ליד טמפל בר, שם אכל שתי צלחות של בשר בקר בסגנון "א-לה-מוד" ושתה ברנדי. בירני שאל את דנדו על בגדיו, שנרכשו בבתי כלא שונים; לקול צחוקו של הקהל, דנדו הסביר: "הז'קט, אני חושב, הגיע מבריקסטון; הווסט… הוענק לי במוסד דומה בגילדפורד והמכנסיים אני יודע שרכשתי בעבודת פרך בבית הסוהר של מידלסקס".
לאחר שחרורו נעצר דנדו שוב וריצה עונש מאסר נוסף של שלושה חודשים לפני ששוחרר באוקטובר 1831. ביום שלאחר שחרורו נכנס לחנות צדפות בברמונדסי וצרך תשעה תריסרים (108) צדפות עם חצי כיכר לחם וחמאה. כיוון שלא היה לו מקום מגורים, הוא ישן ברחוב ונשלח לשלושה חודשי מאסר על שוטטות.
בינואר 1832 נמצא דנדו שיכור, ארבעה ימים לאחר שחרורו מהכלא. כשהוא מכוסה בבוץ ועם פנס בעין, הוא נכלא לשמונה ימים על שכרות בציבור. בסוף מרץ הוא נעצר שוב אך שוחרר. חלק מהנוכחים בבית המשפט נתנו לו כסף כדי שיספר להם את סיפורו. הוא הסביר שהחל לחיות מגניבת מזון כשש שנים קודם לכן ודיווח שקיבל מכות רבות על מעשיו, כולל אחת שלא ישכח לעולם בקנינגטון, שם נגרר דרך בריכה והוכה באלות לאחר שאכל ארבעה תריסרי צדפות. הוא טען שהסיפורים על אכילתו המופרזת היו מוגזמים, ושהכי הרבה שאכל אי פעם היה 25 תריסרים (300) צדפות עם כיכר וחצי של לחם וחמאה; הוא חשב שהוא יכול כנראה לאכול 30 תריסרים (360).
"אני מסרב לרעוב בארץ של שפע. במקום זאת, אלך בעקבות הדוגמה של הטובים ממני ואכנס לחובות מבלי שתהיה לי דרך לשלם. הרי יש אנשים שחיים בפאר ובמותרות, חייבים כסף ומרמים את נושיהם ובכל זאת הם נחשבים למכובדים וישרים. אני רק נכנס לחובות כדי להשביע את תאוות הרעב, ובכל זאת אני שנוא ומוכה."
ביוני 1832 נעצר דנדו בקנט לאחר ששתה בפונדק מבלי לשלם; הוא נכלא על שוטטות ותיאורו הופיע בעיתונות: גובהו כ-1.70 מטר, בעל שיער חום, גוון עור חיוור וצליעה ברגל ימין.
לאחר שבילה זמן מה בקנט, דנדו חזר ללונדון, ולאחר מספר ימים נעצר ונשלח לכלא קולדבאת' פילדס. הוא לקה שם בכולרה ומת ב-28 באוגוסט 1832. קבורתו נערכה למחרת; דיקנס דמיין מאוחר יותר שדנדו "נקבר בחצר הכלא והם ריצפו את קברו בקליפות צדפות".
מורשת
מעלליו של דנדו דווחו בהרחבה בעיתונות. ההיסטוריון כריסטופר אימפי מתאר חלק מהדיווחים כ"רומנטיים"; האקדמאית אן פת'רסטון מציינת שטונם היה "חצי משועשע, חצי נדהם". פת'רסטון מאמינה שדנדו "היה בעל שנון ונינוח וסיפק לכתבים ציטוטים מרשימים", וכי "תעוזתו עוררה הערכה חבויה בקרב אנשי העיתונות הציניים יותר".
בנוסף להספדים בעיתונים, שהיו ברובם הומוריסטיים, נכתבו לאחר מותו שירים ובלדות רבות על דנדו. שמו נכנס לסלנג (Argot) כמילה המתארת אדם שאוכל בבתי עסק ואינו משלם. מילון סלנג משנת 1878 הגדיר "דנדו" (Dando) כ"אכלן גדול, המרמה בבתי מלון, בחנויות אוכל וכו'". בשנת 1850 כתב הפוליטיקאי תומס מקולי "הייתי דנדו בחנות קונדיטוריה, ואז בחנות צדפות".
האקדמאית רבקה סטוט מציינת כי דנדו מצויר לעיתים קרובות "כסוג של גיבור עממי, המפר את החוק כדי ללכת בעקבות תשוקותיו הייחודיות. סוג של פיראט אוכל צדפות החי מחוץ לחוק". הסופר צ'ארלס דיקנס, חובב גדול של צדפות בעצמו, השווה את דנדו לאלכסנדר הגדול, וכתב כי "אלכסנדר בכה על כך שאין לו עוד עולמות לכבוש ודנדו מת כי לא נותרו עוד חנויות צדפות להפיל".
אדוארד דנדו הוא אדם שהפך את האכילה המופרזת לאקט של מחאה חברתית. סיפורו מציע הצצה חדה לחברה הוויקטוריאנית, למעמדות, לחוק וליחס שבין חוצפה, עוני ופרסום. הוא לא הותיר חותם משמעותי אך בהחלט הצליח להשאיר בה כתם של רוטב וקריצה של הומור.
מה אתם חושבים על הפילוסופיה שלו ש"אסור לרעוב בארץ של שפע"? ספרו לנו בתגובות והצטרפו לניוזלטר שלנו כדי לקבל את הסיפורים והתובנות שרק ההיסטוריה יכולה ללמד.
