תאמל״ק לי
במאה השמונה-עשרה והתשע-עשרה, אנגליה ידעה דמויות ססגוניות רבות, אך איש לא הותיר חותם פיזי ונרטיבי כפי שעשה דניאל למברט. הוא עתיד היה להפוך לאחד הסמלים המוכרים ביותר בתולדות הממלכה. חייו היו שילוב יוצא דופן של כוח גופני אדיר, מומחיות בגידול בעלי חיים, וטרגדיה של אדם שגופו הפך למשא כבד מנשוא, תרתי משמע.
צעיר חסון בבית הסוהר
אביו, שנקרא גם הוא דניאל למברט, היה איש שטח מובהק ששימש כצייד עבור הארי גריי, הרוזן הרביעי מסטמפורד. בעת הולדת בנו הבכור, ב-13 במרץ 1770, בבית הוריו שבסמטת "בלו בור" (Blue Boar Lane) בלסטר שימש האב כסוהר של בית הסוהר בלסטר. דניאל הצעיר היה הבכור מבין ארבעה ילדים; היו לו שתי אחיות ואח אחד שמצא את מותו בגיל צעיר.
כבר בגיל 8, דניאל הצעיר הפגין חיוניות רבה כשחיין נלהב, תשוקה שליוותה אותו לאורך שנים רבות במהלכן הקדיש מזמנו כדי ללמד את ילדי לסטר את רזי השחייה. המשיכה לעולם החי הייתה טבועה בדמו: דודו מצד אביו היה שומר ציד מקצועי, וסבו מצד אמו היה מומחה לגידול תרנגולי קרב אלופים. למברט גדל כספורטאי שטח בכל רמ"ח איבריו, עם אהבה מיוחדת לציד לוטרות, דיג, ירי ומרוצי סוסים. עד שלהי שנות העשרה שלו, הוא כבר נחשב לבר-סמכא בגידול כלבי ציד.
ב-1784 יצא למברט לברמינגהאם כדי לשמש כשוליה במפעלם של "טיילור ושותפים", שם למד חריטה ויציקה תחת בעל המפעל, בנימין פטריק. המפעל התמחה באבזמים וכפתורים חרוטים, אך כשהאופנה השתנתה והביקוש דעך, העסק החל להידרדר. ב-1788 (ויש האומרים ב-1791, לאחר שהמפעל נהרס במהומות פריסטלי), חזר דניאל ללסטר כדי לסייע לאביו בניהול בית הסוהר. זמן קצר לאחר מכן, עם פרישת האב, ירש דניאל את המשרה. למרות המוניטין הקשוח של התפקיד, למברט היה סוהר אנושי ומכובד; הוא נהג להתיידד עם אסיריו ועשה מאמצים כבירים לסייע להם לקראת משפטיהם.
המאבק בדוב
באותן שנים החלה התפנית הפיזית בחייו. למרות שלפי עדותו לא אכל כמויות חריגות, משקלו החל לנסוק. ב-1793 הוא כבר שקל כ-200 קילוגרם. למברט, שחשש לבריאותו, לא נכנע בקלות; הוא הקדיש את שעות הפנאי לאימוני כוח כה אינטנסיביים עד שהיה מסוגל לשאת משקל בלתי נתפס של רבע טון בקלות. עדות חיה לכוחו התרחשה בסמטת בלו בור, שם הוצג דוב רוקד. כאשר כלבו של למברט השתחרר ונשך את הדוב, והמטפל הסיר את רסן הדוב כדי שזה יחסל את הכלב, למברט לא היסס. הוא חבט בדוב במוט ובאגרוף שמאלי עוצמתי הישר לראשו, והפיל את חיית הפרא ארצה כדי להציל את כלבו.
למרות גודלו העצום, למברט נותר פעיל. הוא צעד פעם 11 קילומטרים מוולוויץ' ללונדון כשהוא מפגין פחות עייפות מגברים בגודל רגיל שליוו אותו. הוא היה מסוגל לעמוד על רגל אחת ולבעוט לגובה של שני מטרים, ובזמן שצף בנהר, היה יכול לשאת על גבו שני גברים בוגרים. הוא היה איש של הרגלים מוזרים: הוא נהג ללבוש מדי בוקר את הבגדים שלבש ביום הקודם, גם אם היו עדיין רטובים, וטען בביטחון שמעולם לא הצטנן מכך.
עד 1801 הגיע משקלו ל-250 קילוגרם. הציד, אהבת חייו, הפך לבלתי אפשרי שכן שום סוס לא יכול היה לשאת אותו. ב-1805 נסגר בית הסוהר הישן "בריידוול" לטובת מוסדות עבודת כפייה, ולמברט נותר ללא עבודה. הרשויות בלסטר, שהוקירו את שירותו, העניקו לו קצבה שנתית של 50 לירות שטרלינג, אך זה לא הספיק לצרכיו של אדם שגודלו הפך למעמסה כלכלית. הוא הפך למתבודד, רגיש מאוד למצבו. כאשר סקרנים ניסו לחדור לפרטיותו באמתלות שונות, הוא השיב להם בציניות חריפה. לאיש שביקש את עצתו בנוגע ל"שושלת יוחסין של סוסה" רק כדי לבהות בו, ענה למברט שהסוסה היא "תוצר של חוצפה מתוך סקרנות".
התפנית המכריעה הגיעה כאשר חברים גררו אותו בתחבולה ללופבורו. הם העלו אותו לכרכרה ונהגו אותה היישר אל משקל ענק. לאחר ניכוי משקל הכרכרה, האמת התגלתה: 320 קילוגרם. באותו רגע, דניאל למברט עקף את "האיש השמן ממלדון" והפך רשמית לאדם הכבד ביותר בהיסטוריה המתועדת עד אז. העוני לא הותיר לו ברירה וב-4 באפריל 1806, הוא יצא בכרכרה מיוחדת אל לונדון כדי להפוך את עצמו למיצג פומבי.
המופע הגדול בפיקדילי
באפריל 1806, לונדון רעשה. המודעות בעיתון "הטיימס" הכריזו על הגעתו של "מר דניאל למברט מלסטר, התופעה המסקרנת בעולם". למברט, למרות ביישנותו הטבעית ורגישותו למצבו, קבע את משכנו ברחוב פיקדילי מספר 53, שהיה אז סמוך לקצה המערבי של העיר. שם, בין השעות שתים-עשרה לחמש בכל יום, פתח את דלתו בפני הקהל הרחב תמורת שילינג אחד לאדם.
ההצלחה הייתה מסחררת. למברט היה ל"תופעת קרקס" בלתי רגילה רגילה; הוא היה איש שיחה רהוט, בעל ידע רב בגידול בעלי חיים ובספורט ומהר מאוד הפך הביקור בדירתו לאחד הבילויים האופנתיים ביותר בקרב המעמדות הבינוניים והעליונים. כארבע מאות אנשים צבאו על דלתו מדי יום. בנקאי אחד, ככל הנראה מעריץ אדוק, שילם את דמי הכניסה וביקר אצלו לא פחות מעשרים פעמים. למברט עמד על כך שבביתו תישמר אווירה של כבוד הדדי ולא של הצצה למשהו מעוות. הוא חייב את כל הגברים להסיר את כובעיהם בכניסה. כשמבקר חצוף אחד הצהיר כי לא יסיר את כובעו "אפילו אם המלך היה נוכח", למברט לא נשאר חייב והשיב בתקיפות: "אם כך, בשם האל, אדוני, עליך לעזוב מיד את החדר, שכן אינני רואה בכך סימן של כבוד המגיע לי, אלא לגבירות ולאדונים המכבדים אותי בחברתם."
הפופולריות שלו הייתה כה גדולה עד שקמו לו חקיינים, כמו "מאסטר וויברנטס", תינוק בן ארבעה חודשים שהוצג ברחוב סאקוויל הסמוך תחת הכותרת "מר למברט בזעיר אנפין". קריקטוריסטים החלו לצייר את דמותו של למברט כהאנשה של "ג'ון בול" הבריטי ודמות שעווה שלו בגודל טבעי הפכה לאטרקציה מרכזית בעיר. בשיא תהילתו, הוא אף זכה לפגישה עם המלך ג'ורג' השלישי, אירוע שפרטיו נותרו עלומים אך מעידים על המעמד הייחודי אליו הגיע.
תחת מיקרוסקופ רפואי
כמובן שהממסד הרפואי לא יכול היה להתעלם מתופעה כזו. כתב העת הרפואי והפיזיולוגי "Medical and Physical Journal" פרסם מאמר מפורט אודותיו. הרופאים אישרו את משקלו (320 קילוגרם) ומדדו את גובהו (1.80 מטרים). הם נדהמו לגלות שלמרות ממדיו, למברט היה בריא בנפשו ובגופו. הוא היה קורא מושבע, בעל זיכרון פנומנלי וקול דיבור רגיל לחלוטין שלא הראה שום סימן ללחץ על הריאות.
הבדיקה מצאה כי למברט ישן כשמונה שעות בלילה עם חלון פתוח, מעולם לא נחר והתעורר ערני לחלוטין בתוך חמש דקות. הוא טען בפני הרופאים שמאז 1795 הוא שותה רק מים, וגם בצעירותו לא נטה להשתכר עם חבריו. מלבד נפיחות ברגליו ועור מעובה (כתוצאה של מחלת השושנה), לא נמצאו אצלו בעיות רפואיות. הרופאים חיפשו סיבות גנטיות או הורמונליות, אך למברט לא הראה תסמינים של תפקוד לקוי של בלוטת התריס או תסמונת קושינג. המסקנה הייתה פשוטה ואולי אכזרית בזמנו: משקלו נבע ככל הנראה משילוב של אכילת יתר וחוסר פעילות גופנית מאז שהחל את עבודתו היושבנית כסוהר. לפי הביוגרפיה שלו, דווקא אז החל משקלו לטפס דרמטית.
מפגש בין קצוות: למברט ובורוולסקי
אחד הרגעים המרתקים ביותר בתקופתו בלונדון היה הביקור של יוזף בורוולסקי, הגמד המפורסם ביותר באירופה, שהיה אז בן 70 וגובהו פחות ממטר אחד. בורוולסקי, שזכר את למברט עוד מימיו כבחור רגיל בברמינגהאם, נדהם מהשינוי. "ראיתי את הפנים האלו עשרים שנה קודם לכן… אך בוודאי שזהו גוף אחר," אמר.
השניים השוו את בגדיהם וגילו ששרוול אחד של מעילו של למברט יכול לשמש בד להכנת מעיל שלם עבור בורוולסקי. המפגש בין "סר ג'ון פלסטף ותום אצבעוני", כפי שכינה זאת העיתונות, עורר עניין ציבורי עצום. כשבורוולסקי נשאל על אשתו, הוא השיב בהומור שחור: "לא, היא מתה, ואני לא מצטער מאוד, שכן כשהייתי מעליב אותה, היא הייתה שמה אותי על מדף האח כעונש."
עם הזמן, הסבלנות של למברט פקעה. הוא החל לסלוד מהשאלות החוזרות ונשנות על גודל בגדיו ועל עלותם. כאשר אישה אחת שאלה כמה עלה המעיל שלו, הוא ענה: "אם תראי לנכון להעניק לי במתנה מעיל חדש, אז תדעי בדיוק כמה הוא עולה." למבקר אחר שדרש לדעת פרטים על לבושו בטענה שהשילינג ששילם מממן את הבגדים, השיב למברט: "אדוני, אם הייתי יודע על איזה חלק מהמעיל הבא שלי השילינג שלך ישלם, אני יכול להבטיח לך שהייתי גוזר את החלק הזה."
בספטמבר 1806, לאחר שהפך לאיש עשיר (עלות חליפה מלאה עבורו עמדה אז על 20 לירות שטרלינג שהיה הון עתק באותם ימים), הוא החליט לעזוב את לונדון ולחזור ללסטר. הוא חזר לתחביביו, גידל כלבי גרייהאונד וצפה בהם רודפים אחרי ארנבות מתוך כרכרתו. למרות שלא יכול היה לרכב יותר, הוא נותר דמות בולטת באירועי הספורט של לסטרשייר.
הביוגרף והמושל השוודי, יוהאן דידריק אף וינגורד, שפגש אותו ב-1808, תיאר אותו כך: "גופו, לבוש בווסט מפוספס, דמה למצע נוצות ענק, ורגליו… היו בגודל של שני כדי חמאה גדולים. אילו היה מסוגל לעמוד, הישג שבוודאי היה בלתי אפשרי עבורו, הוא היה אדם גבוה למדי."
המסע האחרון לסטמפורד
ביוני 1809, דניאל למברט יצא למה שהיה אמור להיות סיור גיוס הכספים האחרון שלו לפני פרישה סופית. הוא כבר היה אדם אמיד מאוד, ובזמן שהותו באיפסוויץ' נשקל בפעם האחרונה: המשקל הראה נתון מדהים של כ-335 קילוגרם. כשהוא כבר אינו מסוגל לטפס אפילו במדרגה אחת, הוא הגיע לסטמפורד ב-20 ביוני ושכר חדרים בקומת הקרקע של פונדק "וואגון אנד הורסס" (Waggon & Horses) ברחוב היי סטריט 47.
עם הגעתו, למברט היה נחוש להמשיך בעסקיו. הוא שלח הודעה לעיתון המקומי והזמין פליירים ומודעות לקראת "מרוצי סטמפורד". בחוש ההומור שאפיין אותו עד הרגע האחרון, הוא שלח לומר למדפיס כי "מכיוון שההר לא יכול היה להמתין למוחמד, מוחמד ילך אל ההר" והזמין אותו לפגישה בחדרו. באותו ערב הוא שוחח עם המדפיס על פרטי ההזמנה כשהוא שוכב במיטתו; הוא הודה שהוא עייף, אך היה להוט שהעבודה תושלם בזמן.
בבוקר ה-21 ביוני 1809, נראה היה שהכל כשורה. למברט התעורר בשעה הרגילה והרגיש בטוב, אך בזמן שהחל להתגלח, הכה בו קוצר נשימה פתאומי. עשר דקות לאחר מכן, האיש הגדול ביותר באנגליה התמוטט ומת. הוא היה בן 39 בלבד. סיבת המוות הרשמית נותרה בגדר תעלומה, שכן לא בוצעה נתיחה שלאחר המוות. למרות שרבים הניחו כי ליבו קרס תחת העומס, עדי ראייה העידו כי הוא נראה חיוני לחלוטין דקות ספורות לפני מותו. המומחה יאן בונדסון שיער ב-2006 כי למברט לא מת מאי-ספיקת לב הדרגתית, אלא מתסחיף ריאתי פתאומי כהסבר התואם את תסמיניו ואת העובדה שסבל מבעיות ורידים ברגליו.
קבורתו של למברט הייתה מבצע לוגיסטי חסר תקדים. גופתו החלה להירקב במהירות כה רבה עד שלא ניתן היה להעבירה ללסטר. נגרים מקומיים בנו עבורו ארון קבורה עצום מעץ בוקיצה: אורכו היה 1.93 מטרים, רוחבו 1.32 מטרים ועומקו 71 סנטימטרים. כדי להוציא את הארון מהפונדק אל אתר הקבורה החדש שמאחורי כנסיית סנט מרטין, נאלצו פועלים להרוס קיר שלם ואת החלון בדירתו. הארון נבנה עם גלגלים כדי לאפשר תנועה, ובבית הקברות נחפרה גישה משופעת (רמפה) כדי למנוע את הצורך בהורדת המשקל האדיר מלמעלה. למרות כל ההכנות הללו, נדרשו 20 אנשים חסונים שעמלו במשך כמעט חצי שעה כדי לגרור את הארון אל תוך החפיר ב-23 ביוני. חבריו מלסטר הקימו על קברו מצבה גדולה המנציחה את מידותיו כהיקף גופו.
מותו של למברט לא סיים את הסיפור שלו. הוא הפך לדמות פולחן. חפציו נמכרו במכירות פומביות והפכו למוצגים במוזיאונים. פאבים בכל רחבי הממלכה נקראו על שמו, ובעליו של פונדק "ראם ג'אם" אף רכש את חליפת הבגדים האחרונה שלבש והציג אותה לראווה. שמו של דניאל למברט הפך לחלק מהשפה האנגלית. צ'ארלס דיקנס הזכיר אותו בכתביו וציין כי "שמו של למברט מוכר טוב יותר מההיסטוריה שלו". תומאס קרלייל והרברט ספנסר השתמשו בשמו כמילה נרדפת לכל דבר בעל ממדים עצומים, בין אם מדובר באדם, בטירה או אפילו בכמות של ידע ("דניאל למברט של למידה").
עשורים לאחר מותו, המשיך למברט להצית את הדמיון. ב-1859, הגמד המפורסם "גנרל תום אצבעוני" ביקר בסטמפורד ונקשר בתוך אחד הגרביים של למברט כמיצג של ניגודים. שנים לאחר מכן, ב-1866, הצליחו תום אצבעוני, אשתו ושני גמדים נוספים לעבור יחד בתוך פתח הברך של מכנסי הרכיבה של למברט.
גם היום, למברט נותר אחד הסמלים האהובים ביותר של העיר לסטר. בשנת 1981 הקדישה לו הסופרת סו טאונסנד את המחזה "רוחו של דניאל למברט", שבו רוחו צופה בהריסת מרכז העיר ההיסטורי. קבוצת הכדורגל של סטמפורד מכונה עד היום "הדניאלס" על שמו. במוזיאון בתי ניוארק בלסטר ניתן לראות עד היום את כורסתו, מקל ההליכה שלו וספר התפילה שלו – עדות דוממת לאדם שהיה הרבה יותר מסתם איש שמן. הוא היה מומחה, איש שיחה ואדם שגם כאשר גופו כלא אותו, רוחו נותרה חופשיה וחברתית. כפי שנכתב עליו במלאת 200 שנה למותו: הוא נותר אחד האייקונים היקרים ביותר לליבם של תושבי העיר.
