שארל דה גול ייצג את החוזק והחוסן הצרפתי לאורך הקריירה שלו, תחילה כקצין במהלך מלחמת העולם הראשונה ובתקופת בין המלחמות, לאחר מכן כמנהיג צרפת החופשית בניכר במהלך מלחמת העולם השנייה ולבסוף כנשיא הרפובליקה.
תקופת נשיאותו התאפיינה בשגשוג ובאתגרים במדיניות החוץ. נחישותו להגן על עצמאותה וחופש הפעולה של צרפת זיכתה אותו הן בשבחים והן בביקורת. השמרנות החברתית והתרבותית שלו תסכלה צעירים צרפתים בסוף שנות ה-60, למרות שתומכיו העריכו את כבודו למסורת.
דה גול קיבל חינוך הומניסטי מוצק בבתי ספר קתוליים. אביו, אנרי, היה מורה להיסטוריה ולשון. לאחר שהחליט לא להמשיך בדרכו של אביו, דה גול נכנס לאקדמיה הצבאית סן-סיר (Saint-Cyr) בשנת 1908. הוא הצטרף לחיל הרגלים כי קיווה להיחשף לאש ישירה בזמן מלחמה.
הוא שירת כקצין צוער תחת קולונל פיליפ פטן. לאחר סיום לימודיו בסן-סיר בשנת 1912, בחר דה גול להצטרף לגדוד חיל הרגלים ה-33 של פטן מאראס. סגן דה גול ספג מספר פציעות במהלך מלחמת העולם הראשונה, אם כי הוא חזר להילחם ברגע שהתאושש. הוא הפך לקולונל לפני שספג פצע שלישי, כמעט קטלני, במהלך קרב ורדן ב־1916. נותר למות, הוא נלקח בשבי הגרמנים, ניסה להימלט חמש פעמים ללא הצלחה.
לאחר שביתת הנשק חזר לצרפת לזמן קצר לפני שהוצב בפולין. הוא עזר לארגן צבא שיילחם נגד הצבא האדום הסובייטי. ב־1921 הוא נישא לאיבון בצרפת. ב-1931 הצטרף לעבודה במשרד ההגנה, שכונה המזכירות הכללית להגנה לאומית בפריז, שם התערבב בפוליטיקה בפעם הראשונה.
הוא גם החל לכתוב ולהעלות תיאוריות על לוחמה בתקופת בין המלחמות. הוא פרסם כמה מאמרים שמשכו תשומת לב בשל טענותיו הלא שגרתיות; דה גול המליץ למפקדים להסתגל למאפיינים המיוחדים של מצבם. כך, בסדרת הרצאות בבית הספר העליון למלחמה, תחת פטן, הוא שקל רפורמות אפשריות בצבא. דה גול דגל ביצירת חיל המשלב כוח אש וניידות לטובת התקפות מהירות ונועזות.
דה גול בתקופת מלחמת העולם השנייה
לאחר שצרפת הכריזה מלחמה על גרמניה בספטמבר 1939, דה גול הפך למפקד הארמייה החמישית. לאחר שהחיילים הצרפתיים נדחקו לאחור ורבים פונו מדנקרק, עזב דה גול ללונדון עם עוזרו, ג'פרוי דה קורסל. הוא ציפה שממשלת צרפת תמשיך במלחמה מחוץ לצרפת.
בתגובה להכרזה של פטן על שביתת הנשק עם גרמניה, הגנרל דה גול עשה את פנייתו הראשונה להמשך ההתנגדות. מעטים יחסית בצרפת שמעו את ההודעה הראשונית; אולם למחרת, העיתונות פרסמה את קריאתו של דה גול לנשק. בימים שלאחר מכן, דה גול חזר על דחייתו את שביתת הנשק ואת ממשלתו של פטן.
דה גול ארגן את הכוחות הצרפתיים החופשיים ובעזרתו של המשפטן הצרפתי רנה קאסין, הבטיח שהם ישמרו על זהותם הלאומית וייהנו ממעמד מיוחד בעת הלחימה בקרב החיילים הבריטים. חיילי צרפת החופשית יסייעו לבעלות הברית במהלך הלחימה בצפון אפריקה, איטליה וצרפת.
דה גול הקים שורה של ועדות שנועדו לתת מבנה לצרפתים החופשיים. הוועד הלאומי הצרפתי, שהוקם בספטמבר 1941, החל כמרכז של הממשלה הגולה. זמן קצר לאחר שהשתקע דה גול באלג'יר הוא ארגן את הוועדה הצרפתית לשחרור לאומי, ב־3 ביוני 1943. הוא עזר לתאם את ההתנגדות בתוך צרפת על ידי סגנו של ז'אן מולן כדי להוביל את המועצה הלאומית להתנגדות.
דה גול לא הסכים עם האסיפה המכוננת החדשה, שנבחרה בבחירות שנערכו באוקטובר 1945, לגבי צורת המדינה הצרפתית החדשה, לכן הוא התפטר ב־20 בינואר 1946. ב-14 באפריל 1947, דה גול השיק את ה-Rassemblement du Peuple Français (RPF), שאותו ייעד להוות "התכנסות" של צרפתים נאמנים שהתנגדו לחקיקה הביצועית החלשה ולחקיקה החברתית הגורפת שתכננה ממשלת הרפובליקה הרביעית.
בפועל, ה-RPF שימש כמפלגה פוליטית הדומה לאחרים. היא נהנתה מהצלחה אלקטורלית מקומית אך השפיעה מעט מאוד על הפוליטיקה הלאומית בהתחשב במספרם הקטן באסיפה הלאומית. ה-RPF עברה תחייה מחודשת בשנת 1958 כאשר דה גול חזר לקדמת הבמה לאחר שנים ב"מדבר" הפוליטי.
בין 1955 ל-1958 דה גול נרגע באחוזתו בקולומביי-לה-דו-אגליס. הוא נשאר מעודכן באירועים האקטואליים, במיוחד בעת המשבר של הרפובליקה הרביעית, כשהתעמתה עם תנועת העצמאות באלג'יריה שהחלה במרד ב-1 בנובמבר 1954.
כמה אנשים משפיעים קראו לדה גול להשתלט בכוח כאמצעי למניעת מלחמת אזרחים במדינה. ב-19 במאי 1958, הביע דה גול את נכונותו להנהיג את הרפובליקה, אף שלא הייתה לו כוונה לבצע הפיכה. ב-29 במאי, הנשיא דאז, רנה קוטי, קרא לדה גול להקים ממשלה. האסיפה הלאומית קיבלה את נשיאותו ב-1 ביוני; הוא קיבל את הסמכות לשלוט בצו לתקופה של שישה חודשים כדי להנהיג רפורמות חוקתיות.
החוקה החדשה שאושרה ב־29 בספטמבר 1958, הקימה את הרפובליקה החמישית וסיפקה רשות מבצעת חזקה ופרלמנט רב השפעה. שארל דה גול קיבל רוב גדול בבחירות לנשיאות וקיבל על עצמו את הסמכויות שניתנו לנשיא לפי החוקה החדשה ב-8 בינואר 1959.
הנשיא הראשון של הרפובליקה החמישית
כנשיא צרפת, התכוון דה גול לפתור את המשבר באלג׳יר, לכוון את יחסי צרפת עם שכנותיה האירופיות ולהבטיח את עצמאותה ביחס לארצות הברית. הוא נסע לאלג'יר בהזדמנויות רבות, ולבסוף הגיע למסקנה שצרפת חייבת לתת למושבה את עצמאותה.
המשא ומתן התברר כקשה, בהתחשב במספר רב של פלגים באלג׳יר והפוטש הכושל שביצעו גנרלים צרפתים באפריל 1961. לאחר כמעט שנה של שיחות נחתמו הסכמי אוויאן ב-22 במרץ 1962, ולאחר מכן התקבלו ההסכמים על ידי הצרפתים והאלג'יראים במשאל עם.
דה גול תרם תרומה חשובה להיווצרות אירופה המאוחדת, אם כי מעולם לא קיבל את הצורך של צרפת לוותר על ריבונות כלשהי בתהליך בניית האיחוד האירופי. הוא דבק בדרישות שהנהיג חוזה רומא, שנחתם ממש לפני כניסתו לתפקיד, על ידי יישום רפורמות פיננסיות והפחתת המכס והמכסים המוטלים על סחר עם מדינות אירופיות אחרות. הוא ניהל יחסים לבביים עם גרמניה; כך למשל, קנצלר גרמניה קונרד אדנאואר ודה גול חתמו על הסכם אליזה ב־22 בינואר 1965.
דה גול גם הפנה את תשומת לבו להבטחת העצמאות הלאומית של צרפת במהלך המלחמה הקרה. למרות שתמיד התנגד לקומוניזם ותמך בקפיטליזם, כפי שהתבטא בעידודו של הנשיא האמריקני ג'ון פ. קנדי במהלך משבר ברלין (1961) ומשבר הטילים בקובה (1962), הוא בכל זאת האמין שחשוב לצרפת לשמור על "יד חופשית" בעולם.
במסעו לשמר את מעמדה הבינלאומי של צרפת המשיך דה גול את תוכנית הגרעין שהחלה לאחר מלחמת העולם השנייה; צרפת פוצצה את פצצת האטום הראשונה שלה בסהרה בפברואר 1960. דה גול הוציא את צרפת בהדרגה מהפיקוד הצבאי של נאט"ו, למרות שהמדינה נשארה חלק מהברית גם לאחר 1966.
עוד הפגין דה גול את נחישותו לשמור על מדיניות חוץ אוטונומית בהחלטתו להכיר ברפובליקה העממית של סין בשנת 1964. הוא מתח ביקורת על מלחמת ווייטנאם במהלך נאום 1966 בקמבודיה.
הוא נימק את עידוד פעילי העצמאות של קוויבק ככזה שעולה בקנה אחד עם התנגדותו לכל החיים לאימפריאליזם ואמונתו בזכות להגדרה עצמית לאומית. מצד שני, הוא פיתח יחסים ידידותיים עם ברית המועצות ומדינות הלוויין שלה במזרח אירופה.
למרות היסוסים וכמעט ללא קמפיין בחירות, דה גול זכה לקדנציה נוספת בבחירות לנשיאות כשגבר על פרנסואה מיטראן ב־1965. ובכל זאת צרות היו באופק. אף על פי שכהונתו התאפיינה בדרך כלל כתקופה של שגשוג כלכלי ומודרניזציה, אזרחים רבים ביקרו את היעדר מודרניזציה חברתית ותרבותית בתקופה ההיא.
כך, אירועי מאי 1968, כאשר סטודנטים וחברי איגודי עובדים עסקו בהפגנות ושביתות, היוו בעיה עבור דה גול. למורת רוחו של הציבור הוא נעלם מצרפת באותה עת ב־29 במאי. לאחר שחזר מערב בבאדן באדן, שם התייעץ עם גנרל צרפתי, הוא נשא נאום רדיו במהלכו הדגיש את הצורך להישאר בלתי מתפשר לגבי ההכרח בסדר ציבורי.
מסעות החקיקה שבאו בעקבות פיזור האספה על ידי דה גול עשו מעט כדי לחסל את הסדקים החברתיים שהתגלו והוחרפו באירועי מאי 1968. הנשיא נעשה מנותק יותר מהאזרחים, בעוד שהאסיפה החדשה סירבה לרפורמות הכרחיות. תוך התעלמות מיועציו, דה גול העמיד את הרפורמות המתוכננות בסנאט למשאל עם ב-1969. הבוחרים הצרפתים הגיבו בשלילה. הוא הודיע מיד על התפטרותו וחזר לאחוזתו.
בשנה שקדמה למותו כתב את הזכרונות שלו (שרק הכרך הראשון בהם הושלם) וקיבל מבקרים באחוזתו. לבסוף, דה גול מת ב־9 בנובמבר 1970 מקוצר נשימה ונקבר בכנסייה המקומית לפי בקשתו.
מורשת דה גול
דה גול נמצא בכל מקום בצרפת: בזיכרונות, בשמות רחובות, באנדרטאות, בחנויות ספרים. יש למעלה מ-3,000 רחובות על שמו, מה שמציב את דה גול לפני כל אחד אחר והוא ממש נמצא בכל מקום. קצת כמו בן גוריון אצלנו.
השפעתו של דה גול גדולה יותר מדמויות פוליטיות דומות בבריטניה כמו צ'רצ'יל מכיוון שהוא עדיין מטיל צל על הפוליטיקה והחברה. לצ'רצ'יל אין ממש השפעה בימינו, הוא זיכרון של רגע גדול בהיסטוריה — וכך גם דה גול בתפקיד שמילא כמנהיג צרפת החופשית בזמן הכיבוש הגרמני של צרפת, אבל דה גול גם יצר את החוקה שצרפת עדיין יש היום.
הרפובליקה החמישית של דה גול, שמוסדותיה משמשים רבות את צרפת המודרנית, שינתה מהותית את התרבות הפוליטית של צרפת. לנשיא צרפת יש יותר כוח מאשר לכל ראש מדינה אחר באירופה וזו תוצאה של החוקה שדה גול יצר ב־1958. אם יש מורשת אחת מתמשכת של דה גול היא חוקת צרפת והוא לגמרי המנהיג שצרפת היתה צריכה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
