מרד הדקבריסטים בדצמבר 1825 מוצג לעיתים קרובות כהתפרצות אחת של גבורה מצד "אבירים ללא חת ודופי". אולם, המציאות הייתה מורכבת בהרבה: לא שררה אחדות בקרב הקושרים, לא בנוגע לצורת השלטון העתידית ולא בנוגע לנקודה המזעזעת ביותר בתוכניתם גורלו של הקיסר הרוסי וכל משפחת המלוכה. רבים מבין המורדים חפצו במותם.
מרד הדקבריסטים: המיני-מהפכה ששינתה את רוסיה
מרד הדקבריסטים, או מרד אנשי דצמבר (Восстание декабристов, ווֹסְטאניֶה דֶקאבּריסטוֹב) היה ניסיון ההפיכה האלים המוקדם ביותר באימפריה הרוסית, כמעט מאה שנה לפני המהפכה הקומוניסטית בשנת 1917. המרד התרחש ברוסיה ב-14 בדצמבר (או 26 בדצמבר לפי הלוח הגרגוריאני) 1825. הדקבריסטים היו קציני צבא ואצילים רוסים, חברים באגודות סתר אנטי-ממשלתיות שונות, שארגנו את המרד של 1825. בסך הכל, מנו הדקבריסטים ותומכיהם מעל 600 איש. ביניהם היו בנים למשפחות האריסטוקרטיות העשירות והמפורסמות ביותר באימפריה, כגון: אלכסנדר וניקיטה מוראביוב (ששירתו במשמרות הארמון), הנסיך איליה דולגורוקוב, הנסיך סרגיי טרוּבֶּצְקוֹי ואצילים צעירים רבים נוספים. אישים ידועים נוספים שהיו קרובים לחוגי הדקבריסטים וחלקם אף ניצלו בקושי מרדיפה וענישה היו המשורר אלכסנדר פושקין, יועץ הצאר מיכאיל סְפֶּרַנְסקי והגנרל אלכסיי יֶרְמוֹלוֹב.
ארגוני הסתר והרעיונות המהפכניים
תנועת הדקבריסטים התפתחה ברצף של אגודות סתר, שדגמו את המסדרים הבונים החופשיים:
- ברית ההצלה שנוסדה ב-1816 עם כשלושים חברים. בין מנהיגיה היו: פאבל פֶּסְטֶל, ניקיטה מוראביוב, סרגיי מוראביוב-אפוסטול, סרגיי טרובצקוי ואחרים.
- ברית הרווחה שנוסדה ב-1818 על ידי טרובצקוי ובני מוראביוב, גדלה ליותר מ-200 חברים. ב-1821 הכריזה הנהלתה על פירוק האגודה כדי להיפטר מחברים בלתי-מהימנים, מה שהוביל להתפצלות.
הקצינים הצעירים, שאך זה חזרו מהמלחמות מול נפוליאון במערב אירופה, התרשמו מהמוסדות הפוליטיים והחברתיים האירופיים. הם היו בני אצולה אידיאליסטים ופטריוטים ששאפו לחולל שינויים מהותיים ברוסיה: לשחרר את הצמיתים ולהנהיג חוקה. רעיונות אלה נשאבו מהאמריקאים (חוקת ארצות הברית, שאת ניקיטה מוראביוב תרגם בקירוב) ומהאנציקלופדיסטים הצרפתים.
הפיצול יצר שתי אגודות מרכזיות, שכל אחת החלה לגבש טיוטת חוקה לרוסיה החדשה האגודה הצפונית (סנט פטרבורג), הורכבה בעיקר מקצינים זוטרים ממשמרות הארמון ונטתה לגישה ליברלית יותר, בראשות ניקיטה מוראביוב והאגודה הדרומית (אוקראינה, טולצ'ין) שהורכבה מחיילי הארמייה השנייה ונטתה לגישה רדיקלית, בראשות פאבל פסטל (שהתמקם בקייב).
מנהיגי הדקבריסטים רצו להפיל את השלטון, לעצור את הצאר ומשפחת הקיסרות ולכונן רוסיה חוקתית. תוכניותיהם נכללו בשני מסמכי מפתח:
- "האמת הרוסית" (Русская правда) מאת פאבל פסטל (הרדיקלי מבין המנהיגים): דרשה שרוסיה תהפוך לרפובליקה עם ממשלה זמנית, וקראה לחיסול פיזי של משפחת הצאר כדי למנוע את רסטורציית המונרכיה.
- "החוקה" מאת ניקיטה מוראביוב: הכריזה על רוסיה כמונרכיה חוקתית, עם תפקיד ייצוגי בלבד לצאר.
תוכניות נוספות היו מעורפלות, שכן הדקבריסטים היו מסופקים בנוגע לגורל המרד ודחו אותו במשך שנים. עם זאת, הקיסר אלכסנדר הראשון, שידע על אגודות הסתר, הביע אי-שביעות רצון מהרעיונות החוקתיים וב-1822 אסר על כל אגודות הסתר ברוסיה. הדקבריסטים ראו בהפלת המונרכיה את הדרך היחידה ליישם את תוכניותיהם.
תכנון ההפיכה והמוות המפתיע
עד סתיו 1825, הגיעו שתי האגודות להסכמה שההפיכה תבוצע בקיץ 1826: הקיסר אלכסנדר ואחיו, הדוכס הגדול קונסטנטין והדוכס הגדול ניקולאי, ייעצרו במהלך אימונים צבאיים בדרום רוסיה, ובמקביל יאורגן מרד צבאי בבירה סנט פטרבורג. ברם, ב-27 בנובמבר 1825 הגיעה הידיעה המפתיעה: הקיסר אלכסנדר מת באופן פתאומי מטיפוס ב-19 בנובמבר, בזמן חופשת בריאות בטאגאנרוג. הנסיבות החדשות הפכו את תוכנית הדקבריסטים לדחופה.
תקופת הביניים והשבועה הכפולה
לאחר מות אלכסנדר, רוסיה בילתה שבועיים בתקופת ביניים ללא שליט. הדוכס הגדול קונסטנטין היה הבא בתור לכתר, אך חתם בסתר על כתב ויתור על הכס כבר ב-1823. הכתר היה אמור לעבור לניקולאי, אך רק שלושה פקידים נאמנים של אלכסנדר ידעו על כך. בסנט פטרבורג הוחל מיד בהשבעת הנאמנות לקונסטנטין. קונסטנטין, ששהה בוורשה, סירב בתוקף ואישר את ויתורו. מכיוון שהמסרים נעו לאט, קיבל ניקולאי את תשובת קונסטנטין רק ב-7 בדצמבר. ניקולאי החליט לקבל את השלטון והודיע על השבעה חדשה שתתקיים ביום למחרת, 26 בדצמבר.
הדקבריסטים ראו בכך הזדמנות אחרונה. בשל המוניטין ה"רקוב" של ניקולאי בקרב הצבא על אופיו הנוקשה, תכננו הקצינים לשבש את טקס השבועה: לפתות את חיילי משמרות הארמון למרוד, לכבוש את ארמון החורף, לעצור את ניקולאי ומשפחתו ולהכריז על ממשלה זמנית. הנסיך סרגיי טרובצקוי נבחר ל"דיקטטור", מנהיג המרד.
המרד והדיכוי בכיכר הסנאט
בבוקר ה-26 בדצמבר נרשמו כישלונות רבים: פיוטר קחובסקי סירב להתגנב לארמון החורף ולרצוח את הצאר; אלכסנדר יאקובוביץ' סירב להוביל שני גדודים לכבוש את ארמון החורף; יאקוב רוסטובצב, שהיה דקבריסט, הזהיר את ניקולאי על תוכנית המרד.
קציני הדקבריסטים הצליחו להעלות למרד שלושה גדודים שהורכבו מיותר מ-3,000 חיילים ממשמרות הארמון, שהוצעדו לכיכר הסנאט בסנט פטרבורג, מרחק דקות ספורות מארמון החורף, אך פשוט עמדו שם בבטלה. הנסיך טרובצקוי, ה"דיקטטור" הממונה, לא הופיע כלל בכיכר. הדקבריסטים מצאו את עצמם במצב קשה ונאלצו לבחור מנהיג חדש במקום.
במהלך העמידה, גדודים נאמנים תקפו פעמיים, אך המורדים עמדו במתקפות. הכיכר התמלאה בצופים. הגנרל מיכאיל מילוראדוביץ', המושל הצבאי של סנט פטרבורג וגיבור מלחמת 1812, הגיע אל המורדים והתחנן בפניהם להיכנע. הוא נורה ונהרג על ידי קציני הדקבריסטים (על ידי קחובסקי…). הקיסר ניקולאי אמר מאוחר יותר לאחיו מיכאיל: "הדבר המפתיע ביותר בסיפור הזה הוא שאנו לא נורינו".
לפני רדת החשיכה, ניקולאי הורה לבסוף לירות אש תותחים (כדורי צייד ופגזים) לעבר הגדודים, שהתפזרו במהירות. החיילים המורדים נמלטו לנהר נֶבָה, שם ניסו להתארגן על הקרח ולתקוף את מבצר פטרופבלובסקאיה. רבים טבעו כיוון שכדורי התותח שברו את הקרח. לפי דו"חות מודיעין פנימיים מהמאה ה-19, נהרגו באותו יום 1,271 חיילים, קצינים ואזרחים, אך המספרים היו ככל הנראה גבוהים יותר.
מרד נוסף ועונשים
15 יום לאחר האירועים בסנט פטרבורג, פרץ מרד נוסף במחוז קייב, שאורגן על ידי האגודה הדרומית. סרגיי מוראביוב-אפוסטול, אחד ממנהיגי הדקבריסטים, נעצר, שוחרר בכוח ב-29 בדצמבר והוביל מרד של גדוד הרגלים צ'רניגוב. המרד דוכא על ידי כוחות נאמנים ב-3 בינואר 1826. החקירות בנוגע למרד היו יסודיות; כל חברי הקנוניה נחקרו, חלקם על ידי הקיסר ניקולאי עצמו. עדויותיהם, כולל ביקורתם על הממשלה ותוכניותיהם לכינון חוקה, תועדו בכמה כרכים, וניקולאי השתמש בהם כחומר ייחוס במהלך שלטונו.
בסך הכל, 121 אצילים נידונו לעונשים שונים. חמישה ממנהיגי הדקבריסטים נידונו למוות בתלייה (מוות משפיל עבור אציל): פאבל פסטל, סרגיי מוראביוב-אפוסטול, פיוטר קחובסקי, מיכאיל בסטוז'ב-ריומין וקונדרטי רילייב. הם נתלו בסתר ב-13 ביולי 1826. מגוון עונשים חולקו, כולל: שלילת תואר אצולה, עבודת פרך לכל החיים, הורדת קצינים לדרגת חייל וגלות למשרתים בקווקז ובסיביר.
זעם על רקע החוקה הפולנית: המניע המפתיע
האירוניה ההיסטורית היא שתוכנית ההתנקשות הרצינית הראשונה בקיסר רוסיה אלכסנדר הראשון נרקמה עוד לפני שהתגבשו סופית אגודות הדקבריסטים. הסיבה המרכזית לכך לא הייתה השלטון הצארי כשלעצמו, אלא "בגידה" לכאורה באינטרסים הלאומיים של האימפריה הרוסית, כפי שראו זאת המורדים העתידיים.
לאחר הניצחון על נפוליאון, ובהחלטת קונגרס וינה, עברה רוב שטחה של פולין לידי רוסיה. ב-1815, אלכסנדר הראשון העניק לפולנים חוקה ואוטונומיה נרחבת והקים את "ממלכת פולין". עבור הקצינים הרוסים, שזה עתה גירשו את הצרפתים מאדמת המולדת, הייתה זו מכה קשה. המצב הוחמר בשל שמועות עקשניות לפיהן הקיסר מתכנן ללכת צעד נוסף ולהחזיר לפולין שטחים בליטא, בלארוס ובגדה הימנית של אוקראינה. זה עורר זעם מיוחד, שכן זמן קצר קודם לכן לחמו הפולנים לצד נפוליאון. כשהוקרא באגודת "ברית ההצלה" הסודיץ מכתבו של הנסיך טרובצקוי בנוגע לכוונות אלו, התגובה הייתה מיידית וחדה: רוב חברי האגודה הצביעו בעד רצח הקיסר כדי למנוע, לשיטתם, את פירוק האימפריה.
איוואן יאקושקין התנדב להיות המתנקש בחיי הקיסר. הוא רקח תוכנית נועזת: לבצע את ההתנקשות במהלך תפילה בקתדרלת דורמיציון במוסקבה. עם זאת, לאחר שהרוחות נרגעו, הקושרים זנחו את הרעיון. בנוסף, השמועות על ויתורים טריטוריאליים לטובת פולין לא אוששו. אולם, הייתה זו רק רגיעה זמנית, שכן האקלים הפוליטי במדינה נותר מתוח מאוד.
רצח כיעד אידיאולוגי
עם התפתחות התנועה, הדיון על רצח הקיסר הפך לחלק ממאבק אידיאולוגי רחב יותר. שתי האגודות המרכזיות – הצפונית (מסנט פטרבורג) והדרומית (באוקראינה) – פיתחו גישות שונות לעתיד הממשל במדינה:
- האגודה הדרומית, בראשות פאבל פסטל, הייתה רפובליקנית. תוכניתה, "האמת הרוסית" ("רוסקאיה פראבדה"), הציעה הקמת רפובליקה מאוחדת ברוסיה. פסטל ובן בריתו הראשי קונדרטי רילייב סברו כי חיסול פיזי של הקיסר ומשפחתו הוא אמצעי עצוב, אך הכרחי בכדי למנוע את השבת המונרכיה.
- האגודה הצפונית נטתה בעיקר למונרכיה חוקתית. עם זאת, גם בה נמצאו רדיקלים, שהחריף מכולם היה פיוטר קחובסקי. הוא זה שדגל ברעיון המזוויע ביותר: השמדת כל שושלת רומנוב "עד לתינוק האחרון". כטיעון, הוא הביא את דוגמת שיקום הבורבונים בצרפת, שבה השלטון המלכותי שב בדיוק משום שהשושלת שרדה.
רוב הדקבריסטים דחו תרחיש כה צמא דם, אך הניחו שמהלך ההפיכה עשוי לאלץ אותם לנקוט צעדים קיצוניים. קחובסקי, כאיש הנחוש ביותר, הופקד על המשימה: לרצוח את הקיסר החדש ניקולאי הראשון כבר ביום המרד.
אופי הכשלון בכיכר סנאט
מותו של אלכסנדר הראשון ותקופת הביניים שאחריה אילצו את הקושרים לפעול. אבל, רק על הנייר הכל נראה חלק. פיוטר קחובסקי, ששכנע אחרים בלהט כה רב בצורך ברצח הקיסר, לא העז להרים יד על ניקולאי הראשון. במקום זאת, הוא פצע אנושות את גיבור מלחמת 1812, מושל העיר הגנרל מילוראדוביץ', שניסה לשכנע את החיילים להתפזר ואת הקולונל סטירלר. דקבריסט אחר, קיוכלבקר, ירה באחיו של הקיסר, הדוכס הגדול מיכאיל. קחובסקי ויאקושקין (כ"רוצח קיסר פוטנציאלי" משנת 1817) היו אלה שהוצאו להורג בתלייה לאחר מכן וקיבלו את העונשים החמורים ביותר מכל הדקבריסטים.
פרדוקס היסטורי
הדבר המעניין ביותר בכל הפרשה הוא שרוב הדקבריסטים היו מוכנים לרצוח את אלכסנדר הראשון לא בגלל מדיניותו האוטוקרטית, אלא בשל הניסויים הליברליים שלו בפולין. במקביל, הקיסר, נגדו קשרו, בעצמו עסק בחשאי בפיתוח פרויקטים של רפורמות חוקתיות עבור רוסיה, שלעיתים לא נפלו ברמת הקיצוניות שלהן מתוכניות הדקבריסטים עצמם. יתרה מכך, הוא ידע היטב על פעילות האגודות הסודיות הודות לרשת של מודיעים. נותר רק לנחש מה היה גורלה של שושלת רומנוב אילו המרד הצליח. אך ההיסטוריה קבעה שרשמית, הדקבריסטים יצאו לכיכר הסנאט לא בכדי לכונן רפובליקה, אלא בזעקה: "למען קונסטנטין והחוקה!" – בניסיון למנוע את עלייתו לכס של ניקולאי הראשון.
חומר מעשיר לקריאה
"אור הצדיקים" ("La Lumière des justes") הוא חמשה רומנים היסטוריים מאת הסופר הצרפתי יליד רוסיה אנרי טרויאה, המספרים את מרד הדקבריסטים ואת התקופה שקדמה לו ואחריו. הספר, שנכתב בין השנים 1959 ו-1963, הוא סיפור מקיף המתרחש בתקופת שלטונו של ניקולאי הראשון.
The Decembrist Revolt and its Aftermath
חומר מעשיר לצפייה
הפרשה עובדה לא אחת לקולנוע ולטלוויזיה הרוסית ולמעט סרט משנת 1926 הופק סרט תיעודי בשם ״פרשת הדקבריסטים״ על ידי חברת ההפקות Star Media. הסרט שודר ב-2016.
הארועים היוו השראה לסרט הדרמה ההיסטורי ״ברית ההצלה״ משנת 2019, על שם אגודה חשאית בשם זה. מרבית עלילת הסרט מתרחשת במקום המרד בככר הסנאט בסנקט פטרבורג.
הסרט זכה לגרסה מורחבת בדמות סדרת טלוויזיה בשם ״ברית ההצלה: תקופת הזעם״.
