תאמל״ק ליהשטן הוא לא רק דמות עם קרניים וזנב – הוא סיפור, רעיון ומראה שמחזירה לנו את הצדדים האפלים ביותר שלנו. מהיריב האלמוני במקרא ועד לנסיך האופל המפורסם של התרבות הפופולרית, דמותו של השטן שינתה צורה שוב ושוב, אך תמיד נשארה בלב המאבק בין טוב לרע. כדי להבין את התרבות המערבית, את הפחדים שלנו ואת הערכים שגיבשנו לאורך ההיסטוריה – חייבים להתחיל מהשטן עצמו.
אי אפשר לספר את ההיסטוריה של המחשבה המערבית מבלי לספר גם את ההיסטוריה של הנצרות. התרבות, הערכים והמוסדות הפוליטיים של אירופה עוצבו כולם תחת עינה הפקוחה של הכנסייה. ולדברי התיאולוג פיליפ אלמונד, "את הסיפור הנוצרי אי אפשר לספר בלי השטן". מה שמשמעותו, בהרחבה, היא שאי אפשר לספר את ההיסטוריה של המחשבה המערבית בלי לדבר על השטן. בין אם תקראו לו לוציפר, שטן, בעל זבוב, נסיך האופל או שר הזבובים, השטן הוא דמות מרכזית בהיסטוריה האינטלקטואלית. הוא מופיע בספרות הקלאסית ובתרבות הפופולרית ויש יותר מכמה שירים על שמו. אבל לשטן יש ביוגרפיה מורכבת ומפותלת.
המאבק בין טוב ורע
אם תקראו את התנ״ך ותחפשו שם קרבות עסיסיים בין צבא השדים של השטן למלאכי השרת של האל, תתאכזבו קשות. השטן נעדר באופן מוזר מהתנ"ך. כשהוא כן מופיע, השטן הוא פחות או יותר תחת פיקודו של האל. לדוגמה, בספר איוב, השטן הוא מפתה אבל תחת הוראות מפורשות מהאל. בעברית, המילה שטן אינה שם עצם המתאר התגלמות יחידה, קרנָה, של רוע. במקום זאת, המילה שטן פירושה מקטרג או מתנגד. אין "פרקליטי שטן" במקרא כי כל הפרקליטים היו שטן.
כל זה משתנה באוסף המכונה "ספר העִירִים", מתוך חנוך א, מהספרים החיצוניים לתנ״ך. כאן, המסורת היהודית מתחרה בג'ון מילטון ובהוליווד על מופע שמיימי מרהיב. בסיפור זה, קבוצת מלאכים המכונה "העירים" מורדת באל ויורדת לארץ כדי להילחם, לאכול ולזנות. העיר הראשי, מלאך בשם עזאזל, מלמד את בני אדם כיצד ליצור כלי נשק ותכשיטים (אשר, אולי, אינם בעיות שוות ערך). לאחר מכן הוא נשען לאחור בהנאה שטנית כשבני האדם קורעים את עצמם לגזרים.
בסופו של דבר, האל מחליט להתערב ושולח את הכלים הכבדים: מלאכי השרת. ראשית, שריאל מזהיר את נח מפני המבול. לאחר מכן, רפאל נלחם, מנצח וכולא את עזאזל. לבסוף, מיכאל וגבריאל – מנהיגי הצבא השמימי – מביסים את העירים עצמם (ואת ילדיהם הענקים המפלצתיים) ומאלצים אותם לחיות לנצח מתחת לאדמה. זו הפעם הראשונה במחשבה היהודית-נוצרית שאנו מקבלים את הרעיון של שדים החיים במקום שנשמע מאוד כמו גיהינום.
הברית החדשה, שטן חדש
בבשורות, לוציפר מקודם מהופעת אורח לדמות ראשית. במשך 40 יום ולילה, ישו צם צום פולחני, ובסופו השטן מחליט להופיע. בבבואה הפוכה לנפילת אדם וחווה, ישו מתנגד לכל פיתויי השטן, ויוצא מהדו-קרב המדברי שלו עם ניצחון קדוש. לאורך הברית החדשה, השטן מקבל יותר ויותר אחריות על הדברים הרעים בעולם. עבור חלק מהתיאולוגים, השטן הופך לרוע עצמו. מתבסס נרטיב שבו הכל היה טוב בעולם, אבל אז השטן הביא את הרוע לידי קיום וללבבות בני האדם. הכל הוא שדה קרב בין כוחות הטוב והרע, האל והשטן.
מי שמעוניין להבין את התיאולוגיה הנוצרית, צריך עם זאת, לנהוג במשנה זהירות. הנצרות אינה דת דואליסטית; היא אינה מחלקת את העולם לניגודים מוחלטים – טוב ורע, נפש וגוף, גן עדן וגיהינום. למעשה, אבות הכנסייה הקדומים הקפידו מאוד להימנע בדיוק מהמסר הזה. הסיבה לכך היא, שכאשר הנצרות עשתה פעולות מיסיונריות והתחרתה על מאמינים, דת יריבה, המניכאיזם, עסקה כולה בדואליזם. כפי שניסח זאת ההיסטוריון הדתי ג'פרי ברטון ראסל, "רוב ההוגים הנוצרים האמינו שהשטן אינו עיקרון עצמאי אלא מלאך שנפל, שהשתמש בבחירתו החופשית כדי לדחות את האל". לאנשים כמו אוגוסטינוס ואירנאיוס הייתה המשימה הקשה להציג סיפור של טוב ורע מבלי לצמצם הכל לשחור ולבן – מה שאומר שללוציפר היה חייב להיות, לפחות במעט, במסלול של האל וחלק מהתוכנית האלוהית.
מאבק אנושי
הבעיה, עם זאת, היא שעדינות תיאולוגית אינה נמכרת היטב. מוציאי ספרים ומנהלים בהוליווד מעולם לא היו מודאגים במיוחד מהבחנה משמעותית בין דוגמה נוצרית אורתודוקסית ליריבים גנוסטיים. וכך, יש לנו קרבות של חרבות בוערות ומפלצות צווחות. יש לנו כנפיים מכות וזנבות קשקשים, הילות מסנוורות וקרניים של עז. יש לנו, בקיצור, דואליזם.
השטן, לאורך ההיסטוריה, מייצג את כל מה שרע בעולם. "השטן מוצא עבודה לידיים בטלות" וזו "עבודה של השטן" כשאנחנו עושים משהו קשה. השטן הוא הרוע. זו הסיבה שהשטן מתואר לעתים קרובות כל כך באייקונוגרפיה פגאנית: הוא כמעט תמיד נראה כמו אלילי דתות יריבות. זו תעמולה בסיסית לתאר את האויב שלך כהתגלמות הרוע עצמו.
היום זה לא שונה. כאשר המנהיג העליון של איראן, רוחאללה חומייני, כינה את אמריקה, "השטן הגדול, הנחש הפצוע", הוא רק אמר שהוא שנא אותם. בתרבות הפופולרית, השטן מייצג את החטאים של זמננו: אלימות, תאווה וחמדנות. לוציפר הוא האיש עם המכונית המהירה והאחוזה הראוותנית.
בבסיסו, סיפורו של השטן הוא שיקוף של מאבקי האנושות עצמה עם מושגי הטוב והרע. זוהי השלכה של הפחדים האפלים ביותר שלנו והשאלות העמוקות ביותר שלנו. בעוד שתדמיתו ותפקידו של השטן התפתחו לאורך זמן, נוכחותו תמשיך תמיד לרדוף אותנו בפינות המוסריות שלנו.
סיפורו של השטן הוא הרבה מעבר לאגדה עתיקה או סמל של פחד. הוא חלק בלתי נפרד מהתפתחות התרבות, הפוליטיקה והאמונה של העולם המערבי. מהיריב האלמוני במקרא ועד לנסיך האופל של התרבות הפופולרית – השטן שיקף את מאבקי האנושות לטוב ולרע.
