דיק טרפין: השודד ה(כמעט) מיתולוגי של אנגליה

ריצ'רד ״דיק״ טרפין היה שודד דרכים אנגלי שמעלליו הפכו לרומנטיים ונצצו באור זוהר לאחר הוצאתו להורג ביורק, כשהתלוננו עליו על שגנב סוסים (כן, כן, הוא גנב סוסים, לא שדד בנקים). טרפין אולי החל את חייו במקצועו של אביו כקצב, אבל בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-18 הוא כבר הספיק להצטרף לכנופיה של גנבי איילים ובהמשך עבר הסבה מקצועית לצייד בלתי חוקי, פורץ, גנב סוסים וגם רוצח.

הוא מפורסם גם בזכות רכיבה בדיונית של 320 ק"מ במשך לילה אחד, מלונדון ליורק, על סוסתו הנאמנה בלאק בס. הסיפור המופלא הזה זכה לפרסום עולמי על ידי הסופר הוויקטוריאני ויליאם הריסון איינסוורת', כמעט 100 שנים אחרי שטרפין כבר לא היה איתנו. אבל הסיפור הזה התברר כבדוי.

מעורבותו של טרפין בפשע שהפך אותו למפורסם מכולם – שוד דרכים – החלה אחרי ששאר חברי כנופייתו נעצרו ב-1735. בסוף אותה שנה הוא נעלם מהעין הציבורית, רק כדי לצוץ מחדש ב-1737 עם שני שותפים חדשים. באחד מהם, אגב, טרפין ככל הנראה ירה והרג בטעות (קורה לטובים ביותר). טרפין ברח מהזירה ומייד לאחר מכן הרג אדם שניסה ללכוד אותו.

מאוחר יותר באותה שנה, הוא עבר ליורקשייר ואימץ את הכינוי המתוחכם ג'ון פאלמר. בזמן ששהה בפונדק, שופטים מקומיים החלו לחשוד ב"פאלמר" והחליטו לבדוק איך לעזאזל הוא מממן את אורח חייו הראוותני. כחשוד בגניבת סוסים, "פאלמר" נכלא בטירת יורק, כדי לעמוד למשפט במסגרת הדיונים המשפטיים. זהותו האמיתית של טרפין נחשפה לאחר שמכתב שכתב לגיסו מתאו בכלא נפל לידי הרשויות. ב-22 במרץ 1739, טרפין נמצא אשם בשני אישומים של גניבת סוסים ונידון למוות והוא נתלה בנייבסמיר ב-7 באפריל 1739. טרפין הפך לאגדה לאחר הוצאתו להורג; הוא תואר כדמות נועזת וגיבורה בבלדות אנגליות, בתיאטרון הפופולרי של המאות ה-18 וה-19 (כנראה שבאותה עת, להיות שודד היה סוג של סלבריטאי).

חיים מוקדמים

טרפין נולד בפונדק הפעמון הכחול (לימים, ה"ורד והכתר") בהאמפסטד, אסקס והיה החמישי מבין שישה ילדים של ג'ון טרפין ומרי אליזבת פרמנטר. הוא הוטבל לנצרות ב-21 בספטמבר 1705, באותו מחוז שבו הוריו נישאו למעלה מעשור קודם לכן. אביו של טרפין היה קצב ובעל פונדק. סיפורים שונים מצביעים על כך שדיק טרפין אולי המשיך את דרכי אביו במקצועות אלה: סיפור אחד מרמז שבילדותו הוא התלמד אצל קצב בכפר ווייטצ'אפל, ואחר טוען שהוא ניהל קצביה משלו בתאקסטד. עדות ממשפטו משנת 1739 מצביעה על כך שקיבל חינוך בסיסי, ולמרות שאין תיעוד לגבי תאריך הנישואין, משערים שבסביבות 1725 הוא התחתן עם אליזבת מילינגטון. לאחר סיום חניכותו, הם עברו צפונה לבאקהרסט היל, אסקס, שם פתח טרפין קצביה.

כנופיית אסקס

טרפין ככל הנראה הסתבך עם כנופיית אסקס של גנבי איילים בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-18. ציד איילים בלתי חוקי היה נפוץ מאוד ביער וולת'ם, ובשנת 1723 נחקק חוק השחור (שנקרא כך כי הוא אסר על שחיקת הפנים או התחפשות ביערות) כדי לטפל בבעיות אלה. גניבת איילים הייתה עבירה מקומית שנשפטה לא בבתי משפט אזרחיים, אלא בפני שופטי השלום; רק ב-1737 הוכנס עונש חמור יותר של הגליה לשבע שנים. עם זאת, בשנת 1731, שבעה יערנים היו כה מודאגים מהעלייה בפעילות, עד שחתמו על תצהיר שמבטא את חששותיהם. ההצהרה הוגשה לדוכס ניוקאסל, שהשיב בהצעת פרס של 10 ליש"ט (שווה ערך ל-2,082 ליש"ט, שהוא סכום נאה בהחלט) לכל מי שיעזור לזהות את הגנבים, בתוספת חנינה לגנבים שיסגירו את שותפיהם. לאחר סדרת אירועים קשים, כולל איומי רצח על שומר ובני משפחתו, הממשלה הגדילה את הפרס ב-1733 ל-50 ליש"ט (שווה ערך ל-10,489 ליש"ט בימינו).

כנופיית אסקס (שכונתה לפעמים כנופיית גרגורי), שכללה את סמואל גרגורי, אחיו ירמיהו וג'ספר, ג'וזף רוז, מרי ברייזר, ג'ון ג'ונס, תומאס רודן וג'ון וילר הצעיר, נזקקה לקשרים כדי לעזור לה להיפטר מהאיילים. טרפין, קצב צעיר שסחר באזור, כמעט בוודאות הסתבך בפעילות שלהם. עד 1733,ייתכן שהמזל המשתנה של הכנופיה גרם לו לעזוב את מקצוע הקצבות, והוא הפך לבעל בית מרזח, ככל הנראה פונדק ה"ורד והכתר" בקליי היל. למרות שאין ראיות המצביעות על כך שטרפין היה מעורב ישירות בגניבות, עד קיץ 1734 הוא היה מקורב לכנופיה, מה שעשוי להצביע על כך שהם הכירו זה את זה כבר זמן מה.

עד אוקטובר 1734, כמה מחברי הכנופיה נתפסו או נמלטו, ושאר החברים התרחקו מציד בלתי חוקי ועברו לפשיטה על ביתו של חנווני ומוכר מצרכים בשם פיטר ספליט, בוודפורד. למרות שזהות המבצעים אינה ידועה, ההשערה היא שטרפין היה ביניהם. שני לילות לאחר מכן הם תקפו שוב, הפעם בבית בוודפורד של ג'נטלמן בשם ריצ'רד וולרידג', ספק נשק קל למשרד החימוש במגדל לונדון. בדצמבר, ג'ספר וסמואל גרגורי, ג'ון ג'ונס וג'ון וילר, תקפו את ביתם של ג'ון גלדווין (סוחר נודד) וג'ון שוקלי, בצ'ינגפורד. ב-19 בדצמבר, טרפין וחמישה גברים נוספים פשטו על ביתו של אמברוז סקינר, חקלאי בן 73 מבארקינג, ויצאו עם שלל המוערך ב-300 ליש"ט (שווה ערך ל-61,190 ליש"ט בימינו).

יומיים לאחר מכן, הכנופיה – הפעם ללא טרפין – תקפה את ביתו של שומר, ויליאם מייסון, ביער אפינג. במהלך השוד, המשרת של מייסון הצליח לברוח וחזר כשעה לאחר מכן עם כמה שכנים, אך עד אז הבית כבר נבזז והגנבים נעלמו מזמן. ב-11 בינואר 1735, הכנופיה פשטה על ביתו של מר סונדרס בצ'רלטון. במהלך שוד של אדם בשם שלדון, שבוע לאחר מכן בקרוידון, טרפין הגיע רעול פנים ומצויד באקדחים, עם ארבעה חברים נוספים מהכנופיה. באותו חודש, שני גברים, ככל הנראה מאותה כנופיה, פשטו על ביתו של כומר בשם מר דייד. הכומר נעדר, אך השניים חתכו את פני המשרת שלו "באופן ברברי". התקפה אכזרית נוספת התרחשה ב-1 בפברואר 1735 בלאוטוןף כפי שדווח ב״יומן השבועי של ריד״ מה-8 בפברואר 1735:

"בשבת האחרונה בלילה, בסביבות השעה שבע, חמישה נוכלים נכנסו לביתה של האלמנה שלי בלאוטון שבאסקס, כשהם מחזיקים באקדחים וכוליה ואיימו לרצוח את הגברת הזקנה אם לא תגלה להם היכן כספה נמצא, מה שהיא סירבה לו בעקשנות במשך זמן מה. הם איימו להשכיב אותה על האש אם לא תגלה להם מייד, אך היא עדיין סירבה. אולם בנה, שהיה בחדר, ואיימו לרצוח גם אותו, צעק שהוא יספר להם ובלבד שלא ירצחו את אמו, וכך נעשה. בעקבות זאת הם עלו למעלה, ולקחו כמעט מאה ליש"ט, ספל כסף וכלי כסף נוספים, וכל מיני חפצי בית. לאחר מכן הם ירדו למרתף ושתו כמה בקבוקי בירה ויין, צלו קצת בשר, אכלו שאריות של פילה עגל ועוד. בזמן שעסקו בכך, שניים מחברי הכנופיה הלכו למר טרקלס, חקלאי ששכר קצה אחד של בית האלמנה, ושדדו ממנו מעל 20 ליש"ט. לאחר מכן כולם עזבו, כשהם לוקחים שניים מסוסיו של החקלאי כדי לשאת את הציוד שלהם. הסוסים נמצאו ביום ראשון למחרת בבוקר ברחוב אולד, כשהם שהו בבית כשלוש שעות."

יער אפינג היה מקום מפגש קבוע של כנופיית אסקס. הכנופיה חיה בלונדון או סביבתה. למשך זמן מה טרפין שהה בווייטצ'אפל, לפני שעבר למילבנק. ב-4 בפברואר 1735, הוא נפגש עם ג'ון פילדר, סמואל גרגורי, ג'וזף רוז וג'ון וילר, בפונדק לאורך הברודוויי בלונדון. הם תכננו לשדוד את ביתו של ג'וזף לורנס, חקלאי בחוות ארלסברי באדג'וור. בשעת אחר הצהריים המאוחרת, לאחר שעצרו פעמיים בדרך לאוכל ושתייה, הם לכדו נער רועים ופרצו לבית, חמושים באקדחים. הם קשרו את שתי המשרתות, ותקפו באכזריות את החקלאי בן ה-70. הם משכו את מכנסיו סביב קרסוליו, וגררו אותו ברחבי הבית, אבל לורנס סירב לחשוף את מקום הימצאו של כספו. טרפין הכה את ישבנו החשוף של לורנס באקדחיו, וגרם לו לחבורות קשות, וחברים אחרים בכנופיה הכו אותו בראשו באקדחים. הם שפכו קומקום מים על ראשו, הכריחו אותו לשבת עירום על האש, ומשכו אותו ברחבי הבית באפו ובשיערו. גרגורי לקח את אחת מהמשרתות לקומה העליונה ואנס אותה. ואם לא די בכך, הכנופיה ברחה עם שלל של פחות מ-30 ליש"ט (שווה ערך ל-5,954 ליש"ט בימינו).

שלושה ימים לאחר מכן, טרפין, בליווי אותם גברים יחד עם ויליאם סונדרס והמפרי ווקר, פשט באכזריות על חווה במרילבון. ההתקפה הניבה לכנופיה קצת פחות מ-90 ליש"ט (שווה ערך ל-17,862 ליש"ט ב-2023). למחרת, הדוכס מניוקאסל הציע פרס של 50 ליש"ט (שווה ערך ל-9,923 ליש"ט ב-2023) בתמורה למידע שיוביל להרשעת "כמה אנשים" המעורבים בשני מעשי השוד בוודפורד, ובשוד של האלמנה שלי והכומר דייד. ב-11 בפברואר, פילדר, סונדרס ווילר, נעצרו. קיימים שני תיאורים ללכידתם. אחד טוען שבדרכם לשדוד את משק בית לורנס, הכנופיה עצרה בבית מרזח באדג'וור, וב-11 בפברואר, בזמן שהסתובב בחוץ, הבעלים הבחין בקבוצת סוסים מחוץ לבית מרזח בבלומסברי. הוא זיהה את הסוסים הללו כסוסים ששימשו את אותה קבוצת גברים שעצרה בבית המרזח שלו לפני התקיפה של לורנס, וקרא לשוטר המחוזי. תיאור אחר טוען ששניים מהכנופיה נצפו על ידי משרת של ג'וזף לורנס. כך או כך, השלושה, ששתו עם אישה (אולי מרי ברייזר), נעצרו במהירות ונכלאו. וילר, שאולי היה רק בן 15, בגד במהירות בחבריו, ותיאורים של אלה שטרם נתפסו הופצו בעיתונות. בלונדון גאזט, טרפין תואר כ"ריצ'רד טרפין, קצב במקצועו, הוא גבר גבוה עם גוון עור רענן, מאוד מצולק באבעבועות שחורות, בערך בן 26, גובהו כמטר שבעים וחמישה, חי לפני זמן מה בווייטצ'אפל ולאחרונה התאכסן איפשהו בסביבות מילבנק, ווסטמינסטר, לובש מעיל אפור-כחול ופאה טבעית" (בקיצור, לא נראה משהו).

התפרקות כנופיית אסקס

לאחר שוויליר החל להודות, שאר חברי הכנופיה נמלטו ממקומות המפגש הקבועים שלהם. טרפין הודיע לגרגורי ולשאר על לכידת וילר, ועזב את ווסטמינסטר. ב-15 בפברואר 1735, בזמן שווילר היה עסוק בלהתוודות בפני הרשויות, "שלושה או ארבעה גברים" (ככל הנראה סמואל גרגורי, הרברט היינס, טרפין, ואולי תומאס רודן) שדדו את ביתה של גברת סנט ג'ון בצ'ינגפורד. למחרת, טרפין (ורודן, אם נכח) נפרדו מגרגורי והיינס, ופנו להאמפסטד כדי לבקר את משפחתו. גרגורי והיינס אולי חיפשו את טרפין, כיוון שב-17 בפברואר הם עצרו בבית מרזח בדבדן והזמינו כתף כבש, מתוך כוונה להישאר ללילה. עם זאת, אדם בשם פאלמר זיהה אותם, וקרא לשוטר המחוזי. פרצה מהומה, ובמהלכה שני הגנבים נמלטו. הם הצטרפו מחדש לטרפין, ויחד עם ג'ונס ורודן אולי נסעו לגרייבסנד לפני שחזרו לוודפורד. על שוד נוסף דווח בוודפורד לקראת סוף פברואר – ייתכן שעל ידי גרגורי וחבריו – אבל עם רוב דרכי המילוט חסומות, ועם הרשויות הצדות אותם, שאר חברי כנופיית אסקס נשארו מתחת לרדאר, כנראה בתוך יער אפינג.

שישה ימים לאחר מעצרם של פילדר, סונדרס ווילר – בדיוק כשטרפין ושותפיו חזרו מגרייבסנד – רוז, ברייזר וווקר נלכדו בחנות חנווני בווסטמינסטר, בזמן ששתו פאנץ'. פילדר, רוז, סונדרס וווקר נשפטו במושב הכללי של מידלסקס בין 26 בפברואר ל-1 במרץ 1735. טרפין וגרגורי גם ננקבו בכתבי האישום בגין פריצה. ווקר מת בזמן שהיה עדיין בכלא ניוגייט, אבל שלושת הנותרים נתלו בגרדום טייבורן ב-10 במרץ, לפני שגופותיהם נתלו להירקב בכַּלְכַּלּוֹת באדג'וור רואד. גופתו של ווקר נתלתה בשלשלאות. יומיים לפני התלייה, הופיע בעיתון דיווח על "ארבעה גברים חשודים" שגורשו מבית מרזח באיסט שין, שככל הנראה תיאר את גרגורי וחבריו, אך על שאר חברי כנופיית אסקס לא דווח שוב עד 30 במרץ, אז שלושה מהם (ללא הצלחה) ניסו לגנוב סוס ממשרת של רוזן סאפוק.

טרפין נכח עם ארבעה מחברי הכנופיה בשוד נוסף, עליו דווח ב-8 במרץ. ג'ספר גרגורי בינתיים נלכד, ולאחר מכן הוצא להורג בסוף מרץ. אחיו נעצרו ב-9 באפריל ברייק, מערב סאסקס, לאחר מאבק שבמהלכו סמואל איבד את קצה אפו לחרב, וג'רמי נורה ברגל. הוא מת בכלא ווינצ'סטר; סמואל נשפט במאי, והוצא להורג ב-4 ביוני. גופתו הועברה מאוחר יותר, כדי להיתלות בשלשלאות לצד אלה של חבריו באדג'וור. מרי ברייזר הוגלתה לשלוש עשרה המושבות (של אמריקה). הרברט היינס נלכד ב-13 באפריל, והוצא להורג באוגוסט. ג'ון וילר, שהיה מכריע בהוכחת התיקים נגד חבריו לשעבר, ושוחרר, מת בהאקני בינואר 1738. הסיבה למותו אינה מתועדת, אך ההנחה היא שהיא נגרמה מסיבות טבעיות (בניגוד לכל שאר חברי הכנופיה).

שודד דרכים

כאשר כנופיית אסקס רוסקה על ידי הרשויות, טרפין פנה במקום זאת לפשע שבגללו הפך למפורסם ביותר – שוד דרכים. למרות שאולי היה מעורב בשוד דרכים קודמים ב-10 וב-12 באפריל, הוא זוהה לראשונה כחשוד באירוע אחד ב-10 ביולי, כ"טרפין הקצב", יחד עם תומאס רודן, "הפחח". כמה ימים לאחר מכן השניים תקפו ביער אפינג, ולקחו את חפציו של אדם מסאות'וורק. עם פרס נוסף של 100 ליש"ט על ראשיהם, הם המשיכו בפעילותם במהלך המחצית השנייה של 1735. באוגוסט הם שדדו חמישה אנשים שליוו כרכרה בבארנס קומון, וזמן קצר לאחר מכן תקפו מסיבת כרכרות נוספת, בין פאטני לקינגסטון היל. ב-20 באוגוסט, הצמד לקח ממר גודפרי שישה גינאות ופנקס כיס, בהאונסלו הית'. מחשש ללכידה, הם עברו לבלקהית' בהרדפורדשייר, ולאחר מכן חזרו ללונדון. ב-5 בדצמבר השניים נראו ליד ווינצ'סטר, אך בסוף דצמבר, לאחר לכידתו של ג'ון ג'ונס, הם נפרדו. רודן הורשע בעבר בזיוף, וביולי 1736 הוא הורשע בהעברת מטבע מזויף, תחת הכינוי דניאל קריספ. שמו האמיתי של קריספ התגלה בסופו של דבר והוא הוגלה ביוני 1738. גם ג'ונס סבל הגליה, לשלוש עשרה המושבות.

"קינג שלף מייד אקדח, שהצמיד לחזהו של מר בייז; אך למזלו רק ניצתה האבקה בכף הקת; ואז קינג התאמץ להוציא את האחר שלו, אך הוא הסתבך סביב כיסו והוא לא הצליח. טרפין, שהמתין לא רחוק משם על סוס, שמע קטטה והתקרב, אז קינג צעק, דיק, תירה בו, או שאנחנו נתפסים בשיטת האל; באותו רגע טרפין ירה באקדחו, החטיא את מר בייז, וירה בקינג בשני מקומות, שצעק, דיק, הרגת אותי; טרפין שמע זאת, ורכב משם הכי מהר שיכול. קינג נפל מהירי, למרות שחי שבוע לאחר מכן, והעניק לטרפין את התואר פחדן…"

— ריצ'רד בייז

מעט ידוע על תנועותיו של טרפין במהלך 1736. ייתכן שנסע להולנד, מכיוון שדווח על תצפיות שונות שם, אך ייתכן גם שאימץ כינוי ונעלם מהעין הציבורית. בפברואר 1737 הוא בילה את הלילה בפאקרידג', עם אשתו, המשרתת שלה ואדם בשם רוברט נוט. טרפין ארגן את הפגישה באמצעות מכתב, שיורט על ידי הרשויות. בזמן שטרפין ברח לקיימברידג', האחרים נעצרו באשמת "חשד חמור בהיותם נוכלים מסוכנים ושודדים בדרך הראשית". הם נכלאו בכלא הרדפורד, אם כי הנשים זוכו מאוחר יותר (נוט שוחרר במושב הבא של האספספים). למרות שדיווח אחד בסוף מרץ מציע, באופן יוצא דופן, שטרפין לבדו שדד חברת סוחרים נודדים, באותו חודש דווח שהוא עובד לצד שני שודדי דרכים אחרים, מתיו קינג (שאז ומאז זוהה בטעות כטום קינג), וסטיבן פוטר. השלישייה הייתה אחראית לסדרת שודים בין מרץ לאפריל 1737, שהסתיימה לפתע בתקרית בווייטצ'אפל, לאחר שקינג (או טרפין, תלוי באיזה דיווח קוראים) גנב סוס ליד יער וולת'ם. בעליו, ג'וזף מייג'ור, דיווח על הגניבה לריצ'רד בייז, בעל בית המרזח האיש הירוק בלייטונסטון. בייז (שמאוחר יותר כתב ביוגרפיה של טרפין), איתר את הסוס ל"אריה האדום" בווייטצ'אפל. מייג'ור זיהה את הבהמה, אך מכיוון שהיה ערב מאוחר והסוסים טרם נאספו על ידי בעליהם, הם בחרו לערוך משמר. ג'ון קינג (אחיו של מתיו קינג) הגיע באותו לילה מאוחר, ונתפס במהירות על ידי המפלגה, שכללה את השוטר המקומי. ג'ון קינג סיפר לו על מקום הימצאו של מתיו קינג, שהמתין בקרבת מקום. במהלך המהומה שהתפתחה, מתיו קינג נפצע מירי, ומת ב-19 במאי. פוטר נתפס מאוחר יותר, אך שוחרר במשפטו מחוסר ראיות נגדו.

ירייה קטלנית

הצהרתו של בייז לגבי מותו של מתיו קינג אולי הייתה מוגזמת מאוד. כמה דיווחים, כולל התיאור של טרפין עצמו, מציעים גרסאות שונות של מה שבאמת קרה באותו לילה בתחילת מאי 1737; דיווחים מוקדמים טענו שטרפין ירה בקינג, אולם עד החודש שלאחר מכן אותם עיתונים חזרו בהם מהטענה הזו, וקבעו שבייז ירה את הירייה הקטלנית. הירי בקינג, לעומת זאת, קדם לאירוע ששינה משמעותית את חייו של טרפין. הוא ברח למחבוא ביער אפינג, שם נראה על ידי תומאס מוריס, משרת של אחד משומרי היער. טרפין ירה והרג את מוריס ב-4 במאי עם קרבין כאשר מוריס, חמוש באקדחים, ניסה ללכוד אותו. על הירי דווח במגזין הג'נטלמן:

"לאחר שדווח למלך, כי ריצ'רד טרפין רצח באכזריות את תומאס מוריס, משרתו של הנרי טומסון, אחד משומרי יער אפינג, ביום רביעי ה-4 במאי האחרון, וביצע פשעים ושודים ידועים לשמצה אחרים ליד לונדון, הוד מלכותו מרוצה להבטיח את חנינתו האדיבה ביותר לכל אחד משותפיו, ופרס של 200 ליש"ט לכל אדם או אנשים שיגלו אותו, כדי שניתן יהיה לתפוס אותו ולהרשיעו. טרפין נולד בתאקסטד שבאסקס, הוא כבן שלושים, קצב במקצועו, גובהו כמטר שבעים וחמישה, גוון עור חום, מאוד מצולק באבעבועות שחורות, עצמות לחייו רחבות, פניו צרות יותר כלפי מטה, מראהו קצר, די זקוף, ורחב בכתפיים."

— מגזין הג'נטלמן (יוני 1737)

כמה עיתונים הציעו שב-6 וב-7 במאי, הוא ביצע שני מעשי שוד דרכים ליד אפינג. טרפין אולי גם איבד את סוסו; ב-7 במאי, אליזבת קינג, אשתו של שותפו של טרפין, ניסתה להשיג שני סוסים שהותיר מתיו קינג, בפונדק שנקרא "האריה האדום". הסוסים נחשדו כשייכים ל"שודדי דרכים" ואליזבת קינג נעצרה לחקירה, אך שוחררה מאוחר יותר ללא אישום. הריגתו של מוריס שחררה שטף של דיווחים על טרפין, ופרס של 200 ליש"ט הוצע ללכידתו (הרשויות ממש רצו אותו).

ג'ון פאלמר

בסביבות יוני 1737, טרפין התאכסן בפונדק המעבורת בברוף, תחת הכינוי ג'ון פאלמר (או פארמן). הוא נסע דרך שפך ההאמבר בין המחוזות ההיסטוריים של איסט ריידינג שביורקשייר ולינקולנשייר, התחזה לסוחר סוסים, ולעיתים קרובות צד יחד עם ג'נטלמנים מקומיים. ב-2 באוקטובר 1738, טרפין ירה בתרנגול קרב של אדם אחר ברחוב. בזמן שג'ון רובינסון נזף בו, הוא איים לירות גם בו. שלושה שופטי שלום של איסט ריידינג (ג'ורג' קראול, חבר פרלמנט מטעם האל), יו בט'ל ומרמדוק קונסטבל, נסעו לברוף ולקחו תצהירים כתובים על התקרית. הם התכוונו לדרוש ערבות ממנו, אך טרפין סירב לשלם את הערבות הנדרשת, ונשלח לבית התיקון בבוורלי. טרפין לווה לבוורלי על ידי שוטר המחוז, קארי גיל. הוא לא ניסה לברוח; יש הטוענים שטרפין אולי היה מדוכא מכישלונות בחייו (אחרי כל זה, זה מובן).

רוברט אפלטון, פקיד השלום של איסט ריידינג, והאיש שתיאר את התקרית לעיל, דיווח מאוחר יותר כי שלושת שופטי השלום חקרו כיצד "פאלמר" עשה את כספו, בחשד שאורח חייו מומן על ידי פעילות פלילית. טרפין טען שהוא קצב שנקלע לחובות, וכי הוא ברח מביתו בלונג סאטון, לינקולנשייר. כשנוצר עמו קשר, שופט השלום בלונג סאטון (מר דלאמיר) אישר שג'ון פאלמר חי שם במשך כתשעה חודשים, אך הוא נחשד בגניבת כבשים, ונמלט ממשמורתו של השוטר המקומי. דלאמיר גם חשד שפאלמר הוא גנב סוסים ולקח כמה עדויות התומכות בדעתו, ואמר לשלושת שופטי השלום כי הוא מעדיף שייעצר. שלושת שופטי השלום הניחו כעת שהמקרה חמור מדי מכדי שפאלמר יישאר בבית התיקון בבוורלי, ודרשו ערבויות להופעתו בפני האספספים של יורק. טרפין סירב, ולכן ב-16 באוקטובר הוא הועבר לטירת יורק באזיקים.

גניבת סוסים הפכה לעבירה שדינה מוות בשנת 1545, והעונש עליה היה מוות (היה ברור שהם לא אוהבים שגונבים להם סוסים). במהלך המאות ה-17 וה-18, פשעים שהפרו זכויות קניין היו מהנענשים ביותר; רוב 200 חוקי העונשין על עבירות מוות היו עבירות קניין. שוד בשילוב אלימות היה "סוג העבירה, שנייה רק לרצח בכוונה תחילה (פשע לא נפוץ יחסית), שהסבירות הגבוהה ביותר הייתה שיועמד לדין וייענש במלוא חומרת החוק". טרפין גנב כמה סוסים בזמן שפעל תחת שם בדוי פאלמר. ביולי 1737 הוא גנב סוס מפינצ'בק בלינקולנשייר, ולקח אותו לבקר את אביו בהאמפסטד. כשטרפין חזר לברוף (תוך שהוא גונב שלושה סוסים בדרך), הוא השאיר את הסייח המסורס אצל אביו. זהותו של בנו של ג'ון טרפין הייתה ידועה היטב, וזהות הסוס התגלתה עד מהרה. לכן, ב-12 בספטמבר 1738, ג'ון טרפין נכלא באסקס באשמת גניבת סוסים, אך לאחר עזרתו במניעת בריחה מהכלא, האישומים בוטלו ב-5 במרץ 1739. כחודש לאחר ש"פאלמר" הועבר לטירת יורק, תומאס קרייסי, הבעלים של שלושת הסוסים שנגנבו על ידי טרפין, הצליח לאתר אותם ולהשיב אותם, ועל גניבות אלה הוא נשפט בסופו של דבר.

תומאס פלהאם-הולס, הדוכס הראשון מניוקאסל, לחץ מאוד שטרפין יועמד לדין בלונדון. מתאו, טרפין כתב לגיסו, פומפר ריברנל, שגם הוא גר בהאמפסטד. ריברנל היה נשוי לאחותו של טרפין, דורותי. המכתב נשמר בסניף הדואר המקומי, אך כשראה את חותמת הדואר של יורק, ריברנל סירב לשלם את דמי המשלוח, בטענה ש"אין לו כתב ביורק" (אולי רצה לחסוך קצת כסף, או אולי רצה להתרחק מהצרות של טרפין). המכתב הועבר אז לסניף הדואר בסאפרון וולדן, שם זיהה ג'יימס סמית', שלימד את חברו הצעיר לספסל הלימודים טרפין כיצד לכתוב, את כתב היד. הוא התריע בפני שופט השלום תומאס סטאבינג, ששילם את דמי המשלוח ופתח את המכתב. סמית' נסע לטירת יורק וב-23 בפברואר זיהה את פאלמר כטרפין. הוא קיבל את פרס 200 הליש"ט (כ-40,000 ליש"ט נכון ל-2023) שהוצע במקור על ידי הדוכס מניוקאסל לאחר רצח תומאס מוריס על ידי טרפין (איזה מזל).

המשפט

"…המון רב של אנשים נוהר לראות אותו, וכולם נותנים לו כסף. נראה שהוא בטוח מאוד שאיש אינו בחיים שיכול לפגוע בו […]" — מכתב אנונימי, 'ג'נרל איבנינג פוסט' (8 במרץ 1739)

עלונו של תומאס קיל, שפורסם 10 ימים לאחר הוצאתו להורג של טרפין, מספק עדות ראייה למשפט. למרות שהוא מכיל כמה טעויות והשמטות קטנות, הוא נחשב בדרך כלל לתיאור אמין.

למרות שעלתה שאלה היכן צריך להתקיים המשפט – הדוכס מניוקאסל רצה שיישפט בלונדון, אבל לבסוף טרפין נשפט ביורק. ההליכים החלו שלושה ימים לאחר פתיחת בתי הדין, ב-22 במרץ. טרפין הואשם בגניבת סוסיו של קרייסי: סוסה ששוויה שלושה ליש"ט, סייח ששוויו 20 שילינג, וסייח מסורס ששוויו שלושה ליש"ט. כתבי האישום קבעו כי העבירות לכאורה התרחשו בוולטון ב-1 במרץ 1739, ותיארו את טרפין כ"ג'ון פאלמר אליאס פאומר אליאס ריצ'רד טרפין… שוכן מאוחר יותר בטירת יורק במחוז יורק פועל". מבחינה טכנית, האישומים היו לא תקפים כי העבירות התרחשו בהקינגטון, לא בוולטון, וגם התאריך היה שגוי; העבירות נעשו באוגוסט 1738.

בראש המשפט עמד סר ויליאם צ'אפל, שופט בכיר ומכובד בשנות השישים המוקדמות לחייו. התביעה נוהלה על ידי עורך הדין של המלך תומאס פלייס וריצ'רד קראול (אחיו של ג'ורג'), וההליכים תועדו על ידי תושב יורק, תומאס קיל. לטרפין לא היה סנגור; במהלך תקופה זו בהיסטוריה האנגלית, עבור נאשמים בעבירות, היה יקר למצוא ייצוג משפטי, האינטרסים שלהם טופלו על ידי השופט המנהל. בין שבעת העדים שנקראו להעיד היו תומאס קרייסי, וג'יימס סמית', האיש שזיהה את כתב ידו של טרפין. טרפין לא הציע הרבה בשאלת מאשימיו; כשנשאל אם יש לו משהו לשאול את קרייסי, הוא השיב: "אני לא יכול לומר שום דבר, כי לא הגיעו לי עדים היום, כפי שציפיתי, ולכן אני מתחנן בפני כבודו לדחות את משפטי ליום אחר", וכשנשאל על סמית', הוא טען שהוא לא מכיר אותו (שקרן!). כשנשאל בעצמו, טרפין אמר לבית המשפט שהוא קנה את הסוסה והסייח מבעל פונדק ליד הקינגטון. הוא חזר על סיפורו המקורי על איך הגיע להשתמש בשם הבדוי פאלמר, בטענה שזה היה שם נעוריה של אמו. כשנשאל על ידי השופט לשמו לפני שהגיע ללינקולנשייר, הוא אמר "טרפין". מבלי לעזוב את אולם בית המשפט, חבר המושבעים מצא את טרפין אשם באישום הראשון של גניבת הסוסה והסייח, ולאחר הליכים נוספים, אשם בגניבת הסייח המסורס. במהלך המשפט טרפין טען שוב ושוב שלא ניתן לו מספיק זמן לגבש את הגנתו, שיש לדחות את ההליכים עד שיזמן את עדיו, וכי המשפט צריך להתקיים באסקס. לפני שגזר את דינו, השופט שאל את טרפין אם הוא יכול להציע סיבה כלשהי מדוע אין לגזור עליו מוות; טרפין אמר: "זה קשה מאוד עבורי, כבודו, כי לא הייתי מוכן להגנתי." השופט השיב: "מדוע לא היית? ידעת את מועד המשפט כמו כל אדם כאן." למרות תחנוניו של טרפין שנאמר לו שהמשפט יתקיים באסקס, השופט השיב: "מי שאמר לך כך היה אשם מאוד; ומכיוון שמדינתך מצאה אותך אשם בפשע שדינו מוות, חובתי לגזור עליך גזר דין", וגזר עליו מוות.

הוצאתו להורג

לפני הוצאתו להורג, טרפין קיבל לעתים קרובות מבקרים (שומר הכלא, לפי השמועה, הרוויח 100 ליש"ט ממכירת משקאות לטרפין ואורחיו), אם כי הוא סירב למאמציו של כומר מקומי שהציע לו "הטפות ותוכחות רציניות" (אולי רצה פשוט ליהנות). אביו של טרפין אולי שלח לו מכתב, מ-29 במרץ, המפציר בו "לבקש מאלוהים שיסלח על פשעיך הרבים, כפי שהגנב על הצלב קיבל סליחה בשעה האחרונה". טרפין קנה מעיל צמר ונעליים חדשים, וביום שלפני הוצאתו להורג שכר חמישה מקוננים בשלושה ליש"ט ועשרה שילינג לחלוק ביניהם (בכסף ששדד, כמובן).

ב-7 באפריל 1739, כשאחריו מקונניו, טרפין וג'ון סטד (גנב סוסים) נלקחו דרך יורק בעגלה פתוחה לנייבסמיר, שהייתה אז המקבילה העירונית של יורק לגרדום טייבורן של לונדון. טרפין "התנהג בביטחון מדהים", ו"השתחווה לצופים כשעבר". הוא טיפס על סולם אל הגרדום ודיבר עם התליין שלו. ליורק לא היה תליין קבוע, והמנהג היה לחון אסיר בתנאי שישמש כתליין. הפעם, האיש שנחנן היה שודד דרכים עמית, תומאס הדפילד. דיווח במגזין הג'נטלמן מ-7 באפריל 1739 מציין את חוצפתו של טרפין: "טרפין התנהג בצורה חסרת פחד; כשעלה על הסולם, חש שרגל ימין רועדת, הוא אמר כמה מילים לראש המבצע, ואז השליך את עצמו, ונפח את נשמתו בחמש דקות."

שיטת התלייה בנפילה קצרה משמעה שהמוצאים להורג נהרגו בחניקה איטית, ולכן טרפין נותר תלוי עד שעות אחר הצהריים המאוחרות, לפני שהורד ונלקח לבית מרזח בקסטלגייט. למחרת בבוקר, גופתו של טרפין נקברה בבית הקברות של כנסיית סנט ג'ורג', פישרגייט, מול מה שהיא כיום הכנסייה הקתולית סנט ג'ורג'. ביום שלישי שלאחר הקבורה, דווח כי הגופה נגנבה על ידי חוטפי גופות (למען הרפואה). גניבת גוויות למחקר רפואי הייתה אירוע נפוץ למדי, ואולי נסבלה על ידי הרשויות ביורק. הנוהג לא היה פופולרי בקרב הציבור הרחב, וחוטפי הגופות, יחד עם גופתו של טרפין, נתפסו עד מהרה על ידי אספסוף. הגופה הושבה ונקברה מחדש, הפעם כביכול עם סיד חי (כדי למנוע גניבה נוספת). גופתו של טרפין אמורה לנוח בבית הקברות של סנט ג'ורג', אם כי עדיין קיים ספק לגבי האותנטיות של הקבר.