בשעות הבוקר המוקדמות של 12 בספטמבר 2005 יצאו אחרוני חיילי צה״ל מגוש קטיף. המראות שנראו לאחר מכן היו של אנרכיה מוחלטת. רבבות מתושבי מחנות הפליטים והעיירות הסמוכות השתלטו על הנכסים שנטשו המתיישבים ולקחו כל מה שיכלו – מצינורות ודלתות ועד בטון וחומרי בנייה בסיסיים. המשטרה הפלסטינית שנועדה לאבטח לא נראתה כלל. רק החממות נותרו שלמות בזכות מאבטחים פרטיים שנשכרו מראש. אבל עד תום היום, לא נותר כמעט דבר פרט להריסות ופסולת. וזה כל מה שיש לדעת על מי שקיווה אי פעם שהפלסטינים ינצלו את המשאבים לשגשוג.
ביוני 2004 קבעה ישראל מסלול חדש בגישתה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כאשר ממשלת ישראל אישרה את תוכניתו של אריאל שרון לביצוע התנתקות מעזה. התוכנית יושמה בקיץ 2005 והותירה חותם מתמשך על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל מדינת ישראל כולה. כדי להבין את ההחלטה להתנתק מעזה ואת השלכותיה, יש להבין תחילה כיצד הגענו לאותה נקודה.
ההחלטה של ממשלת ישראל לסגת באופן חד-צדדי מרצועת עזה ו-17 היישובים היהודיים שבה, וכן מארבעה יישובים ביהודה ושומרון, בסתיו 2005, היוותה רגע בעל חשיבות היסטורית בסכסוך המתמשך בין ישראלים לפלסטינים. הן מבחינה רעיונית והן מבחינה מעשית, היה זה שינוי מהותי ממדיניות ישראל מאז 1967. תוכנית ההתנתקות עיצבה מחדש את הפוליטיקה הישראלית והניעה תהליכים שסיימו את ההגמוניה רבת-השנים של מפלגת הליכוד על הזירה הפוליטית בישראל. למעשה, עלייתה של אסטרטגיה ישראלית חדשה המבוססת על חד-צדדיות שינתה את עמודי היסוד של הדיון הישראלי, אשר מאז 1967 התחלק בין תומכי רעיון "שטחים תמורת שלום" לבין מתנגדיו. ההתנתקות החד-צדדית, באימוצה כמדיניות על ידי ממשלת אריאל שרון, הייתה לתוכנית טראגית בעלת השלכות קשות מנשוא.
כיצד נכנסה ישראל לעזה
ביוני 1967, פחות מ-20 שנה לאחר הקמתה, עמדה ישראל מול האיום הקיומי הגדול ביותר מאז מלחמת העצמאות. היה ברור שמצרים, ירדן וסוריה מתכננות מתקפה משולבת על ישראל. תוצאות אפשריות של תבוסה נחשבו חמורות ביותר. החשש מהפסדים כה גדולים הביא אף להכנות להפוך פארקים ציבוריים לבתי קברות. איום ההשמדה הממשמש ובא, יחד עם מצב כלכלי קשה, יצרו תחושת כבדות ודיכאון שהשתררה בחברה הישראלית.
מול יותר מ-465 אלף חיילים, למעלה מ-2,800 טנקים ו-800 מטוסים, היתרון היחיד של ישראל היה גורם ההפתעה. ב-5 ביוני 1967 פתחה ישראל במתקפת מנע בשעות הבוקר המוקדמות על חיל האוויר המצרי. עד סוף היום הושמדו לחלוטין חילות האוויר המצרי והירדני וחצי מהמטוסים הסוריים. שישה ימים לאחר מכן הסתיימה המלחמה וישראל השיגה את אחד הניצחונות הצבאיים הגדולים בעת החדשה. לא רק שניצחה את אויביה, אלא שלראשונה הייתה לה עדיפות אסטרטגית גיאוגרפית משמעותית. בצפון נכבשה רמת הגולן מידי הסורים, מה שאיפשר הגנה על משאב המים החשוב ביותר – הכנרת – והעניק לישראל שליטה בגובהי הגולן. במזרח ירושלים אוחדה על כל חלקיה והושגו שטחים בגדה המערבית כדי להפחית את הפגיעות באזור המרכז. בדרום כבשה ישראל את כל חצי האי סיני, מה שהעניק לה עומק אסטרטגי שלא יכלה לחלום עליו קודם. עם הכיבוש הגיעו גם אוכלוסיות חדשות, ועזה – האזור המאוכלס ביותר באזור סיני – הפכה גם לשטח הבעייתי ביותר.
הציבור הישראלי שמח. רק שישה ימים קודם לכן עמד בפני איום השמדה ועתה מצא עצמו מחזיק בהר הבית, חברון, גוש עציון, הגולן וסיני. כמעט בן לילה הוכפל שטח המדינה. התפתחות זו השפיעה מאוד על שני זרמים מרכזיים: תנועת "ארץ ישראל השלמה" (הרוויזיוניסטים במסורת זאב ז'בוטינסקי) ותנועת הציונות הדתית – כאשר סיסמאות שנתפסו עד אז כבלתי אפשריות הפכו למציאות בשטח. תנועת הציונות הדתית החלה למקד את אידיאולוגיית הזרם המרכזי שלה יותר ברעיון "ארץ ישראל" (במובן המקראי, לא המדיני). עם דעיכת תנועת הקיבוץ המסורתית, בלטה הציונות הדתית כפניה החדשות של מפעל ההתנחלות. עליית מפלגת הליכוד, מפלגה עם שורשים רוויזיוניסטיים, דחפה אידיאולוגיה זו למרכז המפה. הפופולריות של רעיון ההתנחלות, יחד עם הרצון האסטרטגי לשליטה והגנה, האיצו את הקמת ההתנחלויות החדשות – מהלך שהחל עוד בימי מפלגת מפא״י. אף שלא כל המתנחלים היו מהציונות הדתית, זרם זה היווה את עיקר המתיישבים.
הדרך החוצה מעזה
כאשר ממשלת ישראל קיבלה את ההחלטה להתנתק מעזה ב-2005, חיו בה יותר מ-1,324,991 תושבים. כ-99.4% מהאוכלוסייה היו פלסטינים ורק 0.06% יהודים. 49% מהאוכלוסייה היו מתחת לגיל 14. שיעור הילודה עמד על 40.62 לידות לכל אלף נפש, עם פריון של 6.04 ילדים לאישה. מבחינה דמוגרפית, עזה הייתה אתגר של ממש לכל רשות שתנהל אותה.
מיד לאחר כיבוש עזה ב-1967 השתלטה ישראל על ניהול השטח. במהלך הסכמי קמפ דיוויד עם מצרים ב-1978 נעשה ניסיון לדון בצרכי הפלסטינים בעזה ולהקים צורה כלשהי של שלטון עצמי, אך חלק זה לא יושם. במסגרת הסכמי אוסלו ב-1993 הוענק לרשות הפלסטינית מידה מסוימת של אוטונומיה, אך אוסלו לא הגיע להתנתקות מלאה והתדרדר באיטיות עד שקרס. התקדים לנסיגה הגיע לאחר אוסלו. בשנת 1999 הבטיח ראש הממשלה אהוד ברק לסגת מלבנון בתוך שנה. אף שתמך במדיניות "שטחים תמורת שלום", לא מצא שותף ובחר בנסיגה חד-צדדית. מהלך זה לא תואם עם האו"ם, אך לבסוף הוכר כי ישראל קיימה את התחייבותה. מלבד טענות חיזבאללה על חוות שבעא, מרבית העולם הסכים כי ישראל נסוגה לחלוטין מלבנון – מציאות שהחלישה את כוחו הפוליטי של חיזבאללה.
באופן אירוני, יישום ההתנתקות בידי אריאל שרון היה דומה למה שהציע יריבו עמרם מצנע, מנהיג מפלגת העבודה בבחירות 2003. מצנע טען כי "הפרדה, התרחקות מהפלסטינים היא המפתח להבנת גישתי. או בהסכם שיוביל לגבולות מדיניים, או באופן חד-צדדי". הוא אף דיבר על "וויתורים עמוקים וכואבים". שרון ניהל התנגדות נחרצת למצע הזה והביס את העבודה בבחירות.
ב-18 בדצמבר 2003, יותר משלוש שנים לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, חשף שרון לראשונה את פרטי תוכנית ההתנתקות במהלך כנס הרצליה. הוא הכריז כי ישראל מחויבת ל"מפת הדרכים" שגובשה בידי ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם, אך לא תהיה שבויה בסירוב הפלסטיני. אם הפלסטינים לא ימלאו את חלקם, ישראל תפעל באופן חד-צדדי. דבריו עוררו סערה בליכוד, שייצג מסורתית את מחנה "ארץ ישראל השלמה" והציונות הדתית. ההתנתקות איימה על המחנה הדתי-לאומי מבחינה אידיאולוגית ומעשית והם היו בין המתנגדים הפעילים ביותר למהלך ואף בין המפונים עצמם.
שרון אמנם היה פתוח לתיאום עם הפלסטינים, אך התחייב לדבוק בלוחות הזמנים בלי קשר לתוצאה. הוא אף הזהיר כי ישראל תפעיל כוח רב נגד כל פלסטיני שינסה לשבש את הנסיגה – כדי למנוע נפגעים ולמנוע מראית עין של "נסיגה תחת אש". בחודשים שלפני ההתנתקות עסקה ישראל גם בפינוי אזרחיה ובהתמודדות עם מתנגדי המהלך. נעשו צעדים למנוע ממפגינים חדשים להיכנס לעזה. התקיימו דיונים על תפקידי המשטרה והצבא, ואף חשש שחיילים יסרבו פקודה לפינוי מטעמים דתיים או מוסריים.
פרטי התכנית ויישומה
ההוראות המדויקות של תוכנית ההתנתקות, כפי שהתקבלה על ידי הקבינט ביוני 2004, הציגו תוכנית אב לנסיגה מוחלטת של כוחות ישראליים ואזרחים מאזור רצועת עזה ולפינוי אזרחיים מארבע קהילות בגדה המערבית. על פי תוכנית ההתנתקות המתוקנת, ההתנחלויות חולקו לארבע קבוצות:
- קבוצה א' – מורג, נצרים וכפר דרום ברצועת עזה.
- קבוצה ב' – ההתנחלויות גנים, כדים, שא-נור וחומש בצפון הגדה המערבית.
- קבוצה ג' – העיירות והכפרים של גוש קטיף ברצועת עזה.
- קבוצה ד' – יישובי צפון רצועת עזה (אלי סיני, דוגית וניסנית).
הובהר כי רצף טריטוריאלי יובטח לפלסטינים באזורים שיפונו, וכי לא תישאר נוכחות צבאית ישראלית קבועה. במהלך 2005, תוכנית ההתנתקות עודכנה ויושמה סופית. היא גם השתלבה בתמונה הרחבה יותר של היחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית.
יישום תוכנית ההתנתקות החל ב-15 באוגוסט 2005. רצועת עזה והאזור סביב ארבע התנחלויות בגדה המערבית נסגרו למבקרים, ותהליך פינוי כל אותם אנשים שטרם עזבו והריסת התשתיות של הקהילות החל. בסופו של דבר, ההתנתקות התנהלה בצורה חלקה ומהירה הרבה יותר מהצפוי. למרות זאת, היו סצנות צער בכל הקהילות המיועדות להרס, כאשר המתנחלים ובעלי בריתם מחו על הפינויים. חלק מהמפגינים השליכו חומרים על אנשי כוחות הביטחון הישראליים. החומרים כללו צבע, טרפנטין ובמקרה אחד חומצה. אך היו מעט מעשי אלימות חמורים ולא היו הרוגים כתוצאה מההתנתקות (למעט מפגינה אחת שהציתה את עצמה ומתה מאוחר יותר מפצעיה).
ניהול פעולות הביטחון הסדירות של ישראל נמשך במהלך יישום תוכנית ההתנתקות. כוח צה"ל הרג חמישה אנשי ארגון הג'יהאד האסלאמי בשבוע של תוכנית ההתנתקות. ולבסוף, פינוי המתנחלים והמפגינים מעזה הושלם עד ה-24 באוגוסט 2005.
ב-31 באוגוסט, חזרה הכנסת מכוונותיה הקודמות של ישראל והצביעה על נסיגה מגבול עזה-מצרים. אנשי ביטחון מצריים נפרסו כעת לאורך הצד המצרי המפורז של הגבול. ישראל שמרה על כוונתה לשמור על השליטה בגבול בידי כוחות הביטחון הישראליים.
ביום ראשון, ה-11 בספטמבר, הצביע הקבינט הישראלי על השארת בתי הכנסת בהתנחלויות ברצועת עזה על כנם. הדבר איפשר את הנסיגה להתקדם מעט לפני לוח הזמנים. כוחות צה"ל האחרונים עזבו את רצועת עזה ב-11 בספטמבר. ב-12 בספטמבר הועברו ההתנחלויות לידי הפלסטינים. פינוי ארבע ההתנחלויות בצפון הגדה המערבית, בינתיים, הושלם עד ה-22 בספטמבר. הפלסטינים בתמורה הבעירו את בתי הכנסת שנותרו על תילם ובכך הבהירו כי מעולם לא היו פניהם לשלום.
בהצהרה שפרסם ביום הראשון של ההתנתקות, הבהיר אריאל שרון שוב את הסיבות לפנייה החד-צדדית של ישראל. הוא התבטא במונחים הבאים: "ניסינו להגיע להסכמות עם הפלסטינים שיקדמו את שני העמים לדרך השלום. הם נמחצו כנגד חומת שנאה וקנאות. תוכנית ההתנתקות החד-צדדית… היא התשובה הישראלית למציאות זו. התוכנית טובה לישראל בכל תרחיש עתידי. אנו מצמצמים את החיכוך היומיומי ואת קורבנותיו משני הצדדים. צה"ל יתפרס מחדש בקווי הגנה מאחורי גדר הביטחון. אלה שימשיכו להילחם בנו יפגשו את מלוא עוצמת צה"ל וכוחות הביטחון."
בימים שלאחר יישום ההתנתקות, התפתח מבחן כוח מיידי בין חמאס לכוחות הביטחון הישראליים. לאחר פיצוץ ב"מצעד הניצחון" של חמאס במחנה הפליטים ג'באליה ב-19 בספטמבר, החלה התנועה בשיגור קסאמים על יישובי הנגב המערבי. תגובה ישראלית כבדה בימים שלאחר מכן סיימה את חילופי הדברים. אך גשם קסאמים מתמיד ויציב, המגיע כעת לפאתי העיר אשקלון, היה גורם מאז הנסיגה מעזה. הסכמה בנושא הסבוך של המעבר הדרומי מעזה לסיני לא הושגה עד ה-15 בנובמבר 2005. מעבר רפיח וסידורי הביטחון בו נותרו נושא לדאגה עבור ישראל. עבור הפלסטינים, בינתיים, נושא מעבר הגבול קרני – מעבר המסחר העיקרי בין עזה לישראל – היה מקור לתסכול. המעבר נסגר מעת לעת עקב אזהרות מודיעין ישראלי מפני תקיפה פלסטינית אפשרית. ההשפעה על היכולת הפלסטינית לבצע פעילות מסחרית היא משמעותית, וגרמה נזק לכלכלה הפלסטינית ברצועת עזה.
עתיד ישראל
לצד השאלות השונות, השאלה המרכזית הייתה: האם ישראל תהיה בטוחה יותר? תומכי ההתנתקות סברו שהיציאה מעזה תפחית את החיכוך ותפנה משאבים עצומים שהושקעו במעט מתנחלים לטובת צורכי ביטחון לאומיים אחרים. לטענתם, עזה המוקפת בישראל ובמצרים תהווה איום קטן בהרבה. עם הסכמים מוקדמים על פיקוח מצרים על גבולה, הנסיגה תהיה מקיפה ותעניק לישראל יתרונות טקטיים ופוליטיים. ישראל לא תהיה מחויבת עוד לעזה ואוכלוסיית עזה לא תוכל לטעון טענות נגדה.
המתנגדים טענו מנגד כי המהלך יזכיר את לבנון. הם הזהירו כי חמאס וגורמים קיצוניים אחרים יראו בכך ניצחון ללא ויתורים, מה שיחזק את תנועת ההתנגדות הפלסטינית. בנוסף, עם שליטה פחותה על הגבולות, עזה תקבל גישה נרחבת יותר לנשק – מה שיחמיר את איום הביטחון על ישראל. הסיכון היה גבוה מאוד לשני הצדדים. הניצחון ב-1967 שינה מן היסוד את הסכסוך הישראלי-ערבי. הכיבוש הפיזי שינה גם את התפיסות הפילוסופיות בישראל וגם את אופן תפיסת העולם את המדינה היהודית. גם להתנתקות היתה השפעה דומה. שרון ברצונו לקדם שלום נחשק ביצע טעות טראגית.
כך, החזון האבוד של ההתנתקות מעזה ב-2005, שהתפוגג בין פוליטיקה פנימית, עליית חמאס וכישלון בינלאומי, מהדהד ישירות לטרגדיה של ה-7 באוקטובר. מה שנולד כהבטחה לעתיד שקט, הפך למציאות אלימה שפרצה את גבולות עזה והובילה למתקפה הקטלנית ביותר בתולדות ישראל. כישלון ההבנה שהפתרון אינו טכני בלבד אלא פוליטי-אסטרטגי – הוא שהכשיר את הקרקע לאסון.
חומר מעשיר לצפייה
אחת ההפקות הבודדות על ארועי אותם הימים היא סדרת הדרמה ״התנתקות״ בהפקת כאן 11.
