בשנים האחרונות אירופה מצאה את עצמה מתמודדת עם שאלות יסוד בנוגע לגבולותיה, זהותה וחוסנה הפנימי. הרפורמה המקיפה שאישר האיחוד האירופי ב־2024 ונכנסה לתוקף בשנת 2025 מסמלת לא רק שינוי טכני במדיניות ההגירה, אלא תמונה רחבה בהרבה של יבשת שמעצבת מחדש את עצמה.
בתוך התהליך הזה עולות מתחים, ויכוחים והסכמות חלקיות בלבד. אירופה אמנם יציבה ועשירה, אך פחות מאוחדת ופחות קונצנזואלית מבעבר.
רפורמת ההגירה החדשה משנה את נקודת האיזון המוכרת בין ערכים ליברליים לבין ניהול גבולות קפדני. לראשונה מוסדר מנגנון אחיד לסינון מבקשי מקלט במתקנים סגורים על גבולותיה החיצוניים של היבשת, בעיקר ביוון ובאיטליה. שם מתבצעות בדיקות ביומטריות, סינון ביטחוני והערכה ראשונית למועמדות לקבלת מקלט. לצד זאת נקבעו הליכי גירוש מזורזים למי שסיכויו לקבל מעמד אפסי. ההליך שהפך בעבר לסיפור של חודשים ושנים מתכווץ לעיתים לשבועות ספורים. מעבר לכך, אומץ עיקרון של סולידריות מחייבת: מדינות שאינן מוכנות לקלוט מבקשי מקלט נדרשות לשלם תשלום כספי למדינות שכן קולטות. זהו מנגנון שנוי במחלוקת שנועד לאזן בין רצון לאומי לבין אחריות משותפת.
בגרמניה, שהייתה במשך שנים סמל לגישה הומניטרית רחבה, חל שינוי חד. מאז השיא של משבר הפליטים ב־2015 אימצה המדינה מדיניות שמרנית בהרבה. ביקורת גבולות חזרה להיות חלק מהשגרה, בניגוד לרוח אמנת שנגן, ושוטרים מוצבים בכל מעברי הגבול. מערכת הרווחה צומצמה עבור מבקשי מקלט והממשלה עברה לשיטת כרטיסי תשלום שמגבילה שימוש במזומן ואת האפשרות להעביר כספים לחוץ לארץ. בגרמניה המהפך הזה מסמן את תום עידן הוילקומן שנחשב לסמל מובהק של פתיחות אירופית.
גם בצרפת ובשבדיה חל מהפך מובהק. שבדיה, שהובילה במשך שנים בקבלת מהגרים ביחס לגודל האוכלוסייה, פנתה כעת לכיוון הפוך לחלוטין. הליכי הגירוש קוצרו, מדיניות חדשה נועדה לעודד עזיבה מרצון בתמורה לתשלום, והוויכוח הציבורי סביב הגירה הפך לאחד הנושאים המרכזיים במדיניות הפנים. בצרפת עבר חוק הגירה חדש שמקשה על איחוד משפחות ומחייב תקופת שהות ועבודה ארוכה לפני שמתקבלות זכויות רווחה, צעד נוסף שמחזק את הגישה הזהירה והמדודה של המדינה בשאלת ההגירה.
על אף כל השינויים, הנתונים האובייקטיביים של סוכנות הגבולות האירופית Frontex מציגים תמונה מורכבת ושקטה יותר מהשיח הציבורי. בין 300 ל־380 אלף חציות גבול בלתי חוקיות בשנה מהוות פחות מעשירית האחוז מאוכלוסיית האיחוד האירופי, שמונה כ־450 מיליון תושבים. מדובר בעומס לוגיסטי על מדינות הגבול, אך רחוק מאיום קיומי. בקשות המקלט עומדות על כמיליון בשנה, אך מרביתן נדחות ומספר משמעותי של מגישי הבקשה נשארים במעמד ארעי וללא זכויות מלאות. בתמונה הכוללת הלחץ על גבולות אירופה נמוך בהשוואה לנתוני גבול ארצות הברית עם מקסיקו, גם באופן יחסי וגם באופן מוחלט.
ברם הנתונים אינם מספרים את כל הסיפור. הסטטיסטיקה לא מספרת את התחושה הכללית של יבשת שמתקשה להסכים על ערכיה המשותפים. אם בתחילת שנות האלפיים היה נדמה שאירופה מתקדמת בקו אחיד של שילוב, פתיחות והתכנסות, הרי שבעשור האחרון מופיעה תבנית אחרת. הקיטוב הפנימי הולך ומעמיק בין מדינות צפון ודרום, בין מרכז ופריפריה, בין מי שרוצים לפתוח דלתות לבין מי שמבקשים לסגור אותן. לכך מצטרפים מתחים בין מוסדות האיחוד למדינות החברות, וויכוחים על חלוקת אחריות והאשמות הדדיות בנוגע למידת הסולידריות.
אחת הזירות המעניינות ביותר שבהן ניתן לראות את השבר הזה היא דווקא זירה תרבותית לכאורה ולא פוליטית. האירוויזיון, אותו מפעל מוזיקלי שנועד להיות סמל לאירופה מאוחדת, הפך בשנים האחרונות למדד פשוט וברור למידת השסע. בשנים האחרונות מדינות שונות החלו להחרים את התחרות, חלקן משיקולים פוליטיים וחלקן כמחאה על אופי האירוע, ניהולו והחלטות המארגנים. ההדחה של רוסיה, שנבעה מסיבות פוליטיות ולא ממניעים תרבותיים, סימנה נקודת פתיחה לשבר עמוק יותר. התחרות שהוקמה כדי לחבר בין עמים הפכה לזירה של ניכור, מחלוקות ושאלות על לגיטימיות, בייחוד לאחר שלא פחות מחמש מדינות (איסלנד, ספרד, אירלנד, סלובניה והולנד) בחרו להחרים את התחרות שתתקיים בווינה, רק כי ישראל תשתתף בה. האירוויזיון כבר אינו אירוע שמאחד באמצעות מוזיקה, כמו שהמוטו מתיימר לשדר וכבר לא מייצר תחושת אחדות כלל אירופית, אלא מהווה מראה המשקפת יבשת מפוצלת, מרירה ותוססת שאינה מסכימה עוד על מה שמאחד אותה. התהליך הזה אינו רק תוצאה של האירוויזיון עצמו אלא ביטוי רחב יותר של חילוקי הדעות שמעצבים את היבשת.
כך מתקבלת תמונה רחבה של אירופה בשנת 2025. זו יבשת חזקה, עשירה ובטוחה יחסית, העומדת על רגליה ומתמודדת עם האתגרים באופן רציונלי ומדוד. אבל, מעל לכל זו יבשת מחולקת יותר. אמנם המוסדות פועלים, המדינות משקיעות מאמץ במנגנוני תיאום והציבור עדיין נהנה מרמת חיים גבוהה, אבל האחדות שכוננה את הפרויקט האירופי כבר איננה מובנת מאליה. אירופה לא מתפוררת, אך היא משתנה. השינוי אינו שקט, אינו אחיד ואינו משקף תמונה של משפחה אחת גדולה. הוא משקף את המציאות המורכבת של יבשת שמוטלת עליה המשימה למצוא איזון בין ערכים ליברליים, גבולות מציאותיים והסכמה חברתית חדשה.
