והחמאס אכן משיג את שלו – אנחנו קרועים, מדממים ובוכיים.

 

וזועמים, כל-כך זועמים.

 

ומה שהכי מדהים, מעורר חלחלת תדהמה ממש, שרבים כל-כך מקרבנו ממקדים את זעמם לא במי שרצח, אנס, שרף, חטף, התעלל ורצח שוב ושוב. לא ולא. הזעם הזה חווה טרנספורמציה, הוא מכוון פנימה, ומי שמנסה להרגיע את עצמו בכך שראוי כי יופנה לשם, – אל ביבי, אל "ממשלתו", אל ה"דיפ סטייט" או אל ראשי מערכת הביטחון, – כדאי שיזכור – סינוואר בנה על כך ומרוצה מזה. הוא רוצה מאיתנו זעם, זעם מעוור עיניים, לא אכזבה, לא רצון לשפר ולא סתם כעס. הוא רוצה זעם, חרון אף, ואנחנו מעניקים לו את מבוקשו. והזעם הזה ממש לא עוצר שם, באנשים או במוסדות ספציפיים. הוא מתפשט, עולה על גדותיו ומתחיל להישפך על כל מי שחושב אחרת מאיתנו. אני מזועזע וחרד מקריאות הולכות וגוברות "לשרוף את המועדון" שמגיעות מימין ומתורצות ב"הם התחילו!". ואני חרד ומזועזע לא-פחות מן הקריאות משמאל, שמתחילות לקבל קווי מתאר ממשיים של עלילת דם.

 

רבים שאלו בעקבות השביעי – מה הייתה מטרת המתקפה הרצחנית? הרי איש בפיקוד החמאסי הבכיר לא בנה באמת על הכרעת העימות בכלים צבאיים. אכן לא. הם בנו על זה, על מה שאנחנו עושים עכשיו לעצמנו וזה התמריץ הטוב ביותר בשבילם להמשיך ולסרב לכל עסקה מלאה, כזאת שתשחרר את כל החטופים, כי כל עוד יש להם אותם, חיים או מתים, הם מצפים שנמשיך לתקוף את עצמנו מבפנים, ורק בזה ממוקדות של התקוות שלהם.

כל מי שמשתתף בזה, כל מי שכותב ככה, מדבר ככה, פועל ככה – עושה את העבודה של רוצחינו. ברור לי לחלוטין שאוזניהם של מי שכבר עושה זאת – ערלות הן. אל תכנעו לפיתוי להצטרף אליהם.

dixi