תאמל״ק לי
סיפור פילוג ממלכת ישראל המאוחדת הוא אחד הפרקים הדרמטיים והמשפיעים ביותר בתולדות עם ישראל המקראי. זהו סיפור על מעבר משיא של עוצמה, פאר ובניית בית המקדש, לקריסה פוליטית וחברתית שהולידה שתי ישויות נפרדות: ישראל ויהודה.
כיצד התנ״ך, על רבדיו השונים, מפרש את הנפילה הזו – החל מהסברים תיאולוגיים על חטאי המלכים ועד לניתוח סוציו-אקונומי של נטל המס וגיוס כוח האדם.
מה אומר המקרא על הממלכה המפולגת של ישראל העתיקה?
מאמציהם של שבטי ישראל להתאחד תחת מונרכיה עלו בתוהו והניבו אחדות רעועה ששרדה שלושה מלכים בלבד. בתולדות המחקר המקראי, לא מעט היסטוריונים של המקרא ניסו להבין מדוע התפלגה המונרכיה הישראלית לשתי ממלכות זמן קצר לאחר מות שלמה.
המקרא מספק תשובות הן בדמות פרשנות של מספרי הסיפורים והן בשיפוטיהם של הנביאים המופיעים בו. אלו רואים בפילוג תוצאה בתיווך אלוהי, שהוטלה כעונש על הבחירות הגרועות וההתנהגות הפסולה של דוד ושלמה, שני מלכי "תור הזהב" של ישראל העתיקה. עם זאת, מי שמתעניין בגורמים סוציו-פוליטיים יכול למצוא חומר רב לעבודה גם בתוך הנרטיבים עצמם.
על ראשית המלוכה
התנ"ך מכיל את סיפור ראשית המלוכה הישראלית בשני מקומות. האחד מופיע במה שחוקרים ביקורתיים רבים מכנים לעיתים קרובות "ההיסטוריה הדויטרונומיסטית" (משנה-תורה), שם המעלה את הזיקה הספרותית לספר דברים. חוקרים אלו מאמינים כי ספרי דברים, יהושע, שופטים, שמואל ומלכים נערכו יחד כיחידה אחת. אין זה אומר שהחומר שהם מכילים נכתב באותו זמן, אלא שהמקורות שעליהם הם נשענים עוצבו יחד בכוונה תחילה, כיצירה רציפה, לצורה שבה הם מופיעים כיום באסופה המקראית.
אף שלא כל החוקרים מסכימים עם מסקנה זו לגבי אופן היווצרות הטקסט, ברור לפחות שספר מלכים ב', החותם את ההיסטוריה הדויטרונומיסטית, מסתיים בכיבוש ירושלים על ידי בבל. הדבר מרמז על כך שעורכיו פעלו כאשר בבל עדיין הייתה דומיננטית באזור הים תיכוני.
הנרטיב המקראי השני על תולדות המלוכה הישראלית מופיע בספרי דברי הימים א' וב'. בניגוד להיסטוריה הדויטרונומיסטית, דברי הימים נכתב לאחר שיהודים רבים נשלחו חזרה לארץ אבותיהם על ידי המלך הפרסי כורש השני, שכבש את בבל בשנת 539 לפנה"ס. עבור הצאצאים היהודים של השבויים שהבבלים אילצו לחיות במסופוטמיה, כורש היה משחרר. לפיכך, בעוד שהנרטיב של הממלכה הישראלית בהיסטוריה הדויטרונומיסטית עוצב בעקבות פרק של תבוסה קיצונית בתולדות האומה, דברי הימים נכתב ככל הנראה בתקופה של תקווה יחסית.
נדמה כי לכותב דברי הימים הייתה גישה לספרי שמואל ומלכים (או לפחות לגרסה מוקדמת שלהם) כפי שמעידים ציטוטים ארוכים מילה במילה של חומריהם. ברם, דברי הימים משמיט חלקים מרכזיים מסיפור שמואל-מלכים ובוחר להדגיש אחרים. כתוצאה מכך, שני הדיווחים מספקים הסברים שונים לאחד האירועים המכריעים ביותר בתולדות ישראל העתיקה.
בהיסטוריה הדויטרונומיסטית, בני ישראל כבשו את מה שנקרא אז ארץ כנען. עד לאותו זמן, הישראלים היו ברובם נוודים או עבדים, ולכן לא החזיקו בארץ שיוכלו לקשור לזהותם הלאומית. הם היו מאורגנים לפי שבטים ובתי אב ולא הייתה להם מערכת ממשל רשמית. משה היה מנהיג כריזמטי, שייחוסו לא ייעד אותו בשום אופן לסמכות. כך ניתן לומר גם על יהושע, אותו בחר משה ליורשו למרות שלמשה היו שני בנים שיכלו תאורטית לרשת אותו.
מסורת זו של הכרה במנהיגות המבוססת על כריזמה, או בחירה אלוהית, במקום על ירושה, נמשכה לאורך התקופה הקרויה על שם "השופטים", שהיו גם הם מנהיגים כריזמטיים, במשך כמאתיים או שלוש מאות שנים (תלוי איך מתארכים את האירועים) לאחר שבני ישראל התיישבו בכנען.
אחרון השופטים הללו היה שמואל – דמות יוצאת דופן שמילאה גם תפקיד של כהן וגם כנביא. שמואל הוא אחת הדמויות המהוללות ביותר בהיסטוריה הדויטרונומיסטית. הוא התנגד נחרצות להקמת מונרכיה בישראל. עם זאת, באופן פרדוקסלי – ובניגוד מוחלט לתקדים שהציב משה מאות שנים לפני כן – שמואל מינה את בניו שלו לרשת אותו כמנהיגי ישראל. למרות הפופולריות האישית של שמואל, בניו היו מושחתים ונתפסו כבלתי ראויים למנהיגות על ידי העם. זו הייתה העילה לקריאה עממית להקמת מלוכה.
שמואל לא הצליח לשכך את ההתלהבות, שגם אלוהים מוצג כמתנגד לה. ובכל זאת, הקדוש ברוך הוא התרצה ושלח את שמואל למנות איש משבט בנימין הקטן, בשם שאול, להיות למלכהּ הראשון של ישראל.
שאול מוצג כמי שמתחיל היטב, אך נכשל יותר ויותר ככל שמלכותו מתקדמת. בסופו של דבר, האל פוסל אותו ממלוכה ושולח את שמואל למנות את דוד במקומו. שושלת בית דוד תהפוך מאוחר יותר ליציבה ביותר בתולדות ישראל, אך צאצאיו ימשלו רק על מחצית הממלכה שנטל ממשפחת שאול.
מדוע התרחש הפילוג לפי ספר מלכים?
אחד הסיפורים המפורסמים ביותר משנות מלכותו של דוד הוא על פרשיית האהבים שלו עם אישה בשם בת שבע, שהייתה אשתו של אוריה, אחד מחייליו החיתים. כשדוד מגלה שבת שבע בהריון, הוא מורה להציב את אוריה בקו האש של קשתי האויב בקרב, שם הוא נהרג.
בזמן זה שמואל כבר מת, אך נראה שאת אדרת הנבואה שלו נטל נביא אימתני לא פחות בשם נתן. אף שהקורא נותר לתהות כיצד נודע לו מה שהתרחש בין דוד, אוריה ובת שבע, נתן מתעמת עם דוד בחדר הכס על התנהגותו הבלתי צודקת. למרות שדוד מלא חרטה, נתן חוזה כי החרב לא תסור מביתו לעולם בשל מעשיו. כמו כן, התינוק שדוד הרה עם בת שבע ימות בינקותו. נראה שנבואתו של נתן מרמזת על הפילוג המאוחר יותר של הממלכה לשתיים.
אף שהדבר אינו מפורש בטקסט, נבואת נתן מציעה לפחות כי פילוגים מסוגים שונים ינבעו מבחירותיו של דוד. הסיבה המפורשת הניתנת לפילוג הממלכה בארועי ספר מלכים קשורה לתקופת מלכותו של שלמה, בנו של דוד. ריבוי הנשים הזרות של שלמה בהרמונו מוביל אותו לבניית במות לכבוד האלוהויות שלהן. לפי הנרטיב, סובלנותו ועידודו של שלמה לעבודת אלילים הם שהביאו לכך שאלוהים קרע מחצית מהממלכה משליטת שושלתו.
השמטות בדברי הימים
בקריאה ראשונה, חלקים נרחבים מדברי הימים עשויים להיראות כחזרה גרידא על אותו חומר המופיע בשמואל ומלכים. עם זאת, כמה אלמנטים מרכזיים הושמטו – כולל שניים שהוזכרו לעיל.
בדברי הימים אין זכר לפרשיית דוד ובת שבע או לפקודתו להרוג את בעלה. בנוסף – ובניגוד בולט עוד יותר – הרמונו העצום של שלמה מושמט מהסיפור כמעט לחלוטין. למעשה, דברי הימים אינו קושר בשום מקום במפורש בין פילוג הממלכה לבחירותיו של שלמה.
בהנחה שלכותב דברי הימים הייתה גישה לחומר שבספרי שמואל ומלכים, נראה שהוא היה להוט להתעלם מהחלקים השליליים ביותר בפעילותם של דוד ושלמה. לאור הבהירות שבה ספר מלכים מציג את פילוג הממלכה כתוצאה מעבודת האלילים של שלמה, ראוי לציון שדברי הימים פוסח על כך בסיפורו מחדש.
בדומה להיסטוריה הדויטרונומיסטית, עם זאת, גם דברי הימים רואה בפילוג תוצאה של איוולת מלכותית והוא פשוט נמנע מלהצביע על מלכי "תור הזהב" של ישראל. דברי הימים מציב את האשמה בדור שאחרי שלמה במקום זאת. עבור הכותבים והעורכים של שתי היצירות, פילוג ישראל וגלותה הם תוצאות מתוכננות מידי האל של התנהגותם הרעה, ומלכי ישראל בפרט הם הנושאים באחריות.
נקודת מבט סוציו־פוליטית
אם שמים בצד את הפרשנות התאולוגית בטקסט יחד עם הצהרות הנביאים, ניתן להרכיב סיבה סוציו-פוליטית לכך שישראל התפלגה לשתיים תוך שימוש בחומר הנרטיבי ההיסטורי שבטקסט כשלעצמו. סוגיית המפתח שהניעה את הפילוג, מנקודת מבט זו, לא הייתה עבודת אלילים אלא מדיניות עבודה דורסנית.
ימי התהילה של ממלכת שלמה, שהתפארה בעושר עצום ובכמה מהמבנים המפוארים ביותר באזור לפי המקרא, הגיעו עם מחיר.
מישהו היה צריך לבנות את המבנים הללו. הן דברי הימים והן ספר מלכים מדווחים על שימושו של שלמה בעבודת כפייה, אך ספר מלכים אומר גם ששלמה גייס כוח אדם מקרב בני ישראל עצמם. אנשים אלו נדרשו לעבוד חודש אחד מתוך שלושה עבור הממלכה. עבור כל הישראלים שעבדו במה שעשוי להיקרא במונחים מודרניים מגזרים "אזרחיים", זה היה פרק זמן מכביד מאוד של עבודה למען הממלכה. הדבר היה נכון במיוחד עבור פועלים שגויסו מהמחצית הצפונית של נחלת שלמה, שם התגוררה רוב האוכלוסייה. זהו גם המקום שבו נעשתה רוב החקלאות בארץ. עבור חקלאים, עזיבת האחריות שלהם לתקופות זמן ארוכות הייתה מכבידה במיוחד.
בזמן מותו של שלמה, ישראל הייתה עייפה. הם נהנו מהשגשוג שהביאה מדיניותו, אך הם לא היו מוכנים עוד להמשיך לתת כפי שנתנו. אלא אם יורשו של שלמה לכס המלכות יהיה מוכן לשנות מדיניות זו, הממלכה הייתה בשלה למרד.
מרד הפועלים
ספר מלכים מסביר כי שלמה זיהה את כישרונות הניהול יוצאי הדופן של איש משבט אפרים בשם ירבעם. שלמה מינה אותו לפקח על כוח האדם המגויס שלו בתוך שבטי אפרים ומנשה, שהיוו את רוב חציה הצפוני של ישראל. כפי שמסופר, נביא בשם אחיה ניגש לירבעם וחוזה כי יום אחד הוא ימלוך על עשרה משבטי ישראל. לפי אחיה, הדבר ישמש כמשפט אלוהי על עבודת האלילים של שלמה. אך הנבואה אינה רואה בירבעם משחרר; ואכן, הוא יהיה אכזרי בהרבה מששלמה היה אי פעם.
בדרך כלשהי, שלמה מבחין שירבעם מהווה איום על שושלתו ומבקש להורגו, מה שמאלץ את ירבעם להימלט ולמצוא מקלט אצל שישק מלך מצרים, עד למות שלמה. אלמנט זה בסיפור מרמז כי ירבעם זכה לרמה גבוהה של כבוד בקרב הפועלים שעליהם פיקח. הוא היה בעמדה טובה להנהיג מרד, בין אם אחיה ניבא שיעשה זאת ובין אם לאו.
כשנודע לו ששלמה מת, חזר ירבעם מהמקלט בממלכה המצרית. לאחר מכן הנהיג משלחת של בני ארצו לנהל משא ומתן עם רחבעם, בנו של שלמה, שהוכתר למלך הבא. מבלי לסרב לעבוד בנאמנות עבור רחבעם, המשלחת מבקשת פשוט שעול צווארם יוקל במהלך מלכותו.
רחבעם מוצג כאגואיסט וחסר את החושים הפוליטיים של אביו כמעט לחלוטין. תוך התעלמות מעצת יועציו המנוסים של אביו לטובת זו של בני גילו, רחבעם מגיב לבקשת המשלחת בעלבונות, ומאיים לעלות על דרישות אביו במקום להקל עליהן. התגובה היא מיידית. רחבעם בקושי נמלט דרומה, ולמרות שנמנעת מלחמת אזרחים, הממלכה מתפצלת לצמיתות לשתיים.
עשרה שבטים בצפון, שלושה בדרום
הממלכה הדרומית, שנקראה יהודה לאחר הפיצול, כללה את שבטי יהודה ובנימין עם נחלותיהם, וכן את רוב הלויים אשר בשל מעמדם לא הייתה להם נחלה משלהם.
עשרת השבטים הנותרים הרכיבו את ממלכת ישראל הצפונית. נהוג לחשוב על ישראל העתיקה כקונפדרציה של שנים עשר שבטים, אך מכיוון שצאצאי שני בניו של יוסף, אפרים ומנשה, נספרים בנפרד, הספירה הכוללת היא למעשה שלושה עשר. אפרים ומנשה מכונים לעיתים במשותף "בית יוסף".
הדת החדשה של ירבעם
דמותו של ירבעם ממלאת תפקיד מרכזי בזיכרון הישראלי של סיפורו שלפני הגלות. לאחר שכבר נמשח למלך לפני גלותו במצרים, הוא הוכתר לבסוף לשליט ממלכת ישראל שזה עתה קמה שנים.
כדמות פופולרית בשל היותו משחרר, מלכותו הייתה גדושה בפוטנציאל בראשיתה. אך החל מפעולתו הראשונה כקלו, זיכרונו הוכתם ושמו הפך למשל ושנינה למלוכה כושלת בהמשך.
הנרטיב המקראי נותן רק לעיתים רחוקות לקורא הצצה לשיקולים המנטליים המודעים של דמויותיו. באחד המקרים הנדירים הללו, נאמר לקורא שירבעם חשש לחייו, וחשב שאם נתיניו יסעו לעיתים קרובות לירושלים לבית המקדש המפואר של שלמה כדי לעבוד את הקדוש ברוך הוא, הם יהפכו בסופו של דבר לבלתי מרוצים ויתנקשו בחייו או בחיי יורשיו.
הפתרון שלו היה לבנות שני מקדשים בבית אל ובדן – בקצוות המנוגדים של ממלכתו החדשה – עם עגלי זהב במרכזם. הוא הוסיף וקבע חגים וסדר כהני חדש. למעשה, הוא ייסד דת חדשה.
גיחה קצרה זו לשיקולים הפוליטיים-דתיים של ירבעם מהדהדת את אלו של אהרון, אחיו הגדול של משה, בסצנה אייקונית בספר שמות. שם, אהרון הורה גם הוא על יצירת עגל זהב פולחני מתוך חשש לחייו. בתפנית אירונית זו, ירבעם מוצג לפיכך כדמות משה שנכשלה; הוא הוציא את עמו ממערכת עבודה מכבידה, אך רק למצב של נדודים דתיים תמידיים הרחק מירושלים ומבית המקדש שלה.
מורשת אבודה
בהמשך הסיפור, במיוחד כפי שהוא מסופר בספר מלכים, ירבעם הופך לדוגמה המובהקת של מונרך לא נאמן. ישנה תחושה שבה הוא היה אבוד מההתחלה, שכן בית המקדש שכן בדרום, בבירת ממלכת יהודה ממש. אך מנקודת המבט של בני ישראל מכל השבטים בעקבות גלויות אשור ובבל, היה קשה לסלוח על חוסר נאמנותו של ירבעם לפולחן המקדש בירושלים.
המלכים בממלכה הצפונית נזכרים כרשעים כי הלכו בדרכו של "ירבעם בן נבט".
אז מה "באמת" פילוג את ממלכת ישראל? התשובה לשאלה זו היא בוודאי מורכבת – בדיוק כפי שהייתה לו הופנתה לגבי דעיכתו של כל ממשל בהיסטוריה. היא קשורה לגורמים פוליטיים, מוסריים, כלכליים, חברתיים, טבעיים ודתיים, ותתחשב בבחירות של אנשים הן בתוך החברה והן מחוצה לה.
בעוד שזה עשוי להיראות כך במבט ראשון, ההסבר במקרא למה שהוביל לאחד האירועים המשמעותיים ביותר בסיפורה של ישראל העתיקה אינו פשוט כלל ועיקר. מצד אחד, הוא עונה על שאלת ה"למה-איך", אך מצד שני, הוא עונה עליה במגוון דרכים.
נקודות המבט המגוונות מזמינות בחינה מחודשת של הסיבות למה שקרה לישראל לאור תיאוריות מתהוות לגבי מה שהופך חברה לבריאה מבחינה חברתית, מוסרית ופוליטית. הקורא מתבקש להרהר: איזו סוג של חברה יכולה להימנע מפיצולים כאלה?
שיעור בהיסטוריה ובנפש האדם
סיפור הפילוג אינו רק כרוניקה של מאבקי כוח עתיקים, אלא מראה המשקפת את המורכבות שבניהול מדינה וחברה.
דרך בחינת ההבדלים בין ספר מלכים לדברי הימים, אנו למדים כיצד נרטיב היסטורי מעוצב על ידי התקופה שבה הוא נכתב ועל ידי המסר שהכותב מבקש להעביר. בין אם אנו רואים בפילוג עונש אלוהי על חטאי שלמה, ובין אם אנו מזהים בו מרד מעמדי נגד מיסוי כבד, נותרת השאלה הרלוונטית גם לימינו: כיצד ניתן לשמר אחדות לאומית כאשר הצרכים הכלכליים, האמונות הדתיות והשאיפות הפוליטיות מתנגשים אלו באלו?
