המצור על התאטרון במוסקבה: איך לא מחלצים בני ערובה

אך דווקא ההסתרה וההכחשה הרוסית הגבירו את תשומת הלב. שאלות רבות נותרו פתוחות ולחישות של עריקים רוסים הולכות ומצטברות, ומעלות חשד כי מעורבות שירות הביטחון הפדרלי חורגת בהרבה מהתגובה המגושמת שלהם ביום הפעולה.

ההקדמה למצור: המלחמה בצ'צ'ניה מגיעה הביתה

40 החמושים שפרצו לתיאטרון דוברובקה באוקטובר 2002 טענו כי נשבעו נאמנות לתנועה הבדלנית הצ'צ'נית. מאז התפרקות ברית המועצות ב-1991, הצ'צ'נים שאפו להתנתק מרוסיה ולהפוך למדינה עצמאית. הם התעמתו עם הכוחות הרוסיים ב-1994 וב-1999. עד 2002, מלחמת צ'צ'ניה השנייה נכנסה לשלב של לוחמת גרילה. הסכסוך החריב את חבל צ'צ'ניה, כשב-2003 הכריז האו"ם על עיר הבירה גרוזני בתור העיר ההרוסה ביותר עלי אדמות. אלמנטים קיצוניים בתנועה הבדלנית, שהוקצנו מקנאות דתית ואכזריות רוסית, תכננו להביא את המלחמה הרחוקה קרוב יותר לביתם של הרוסים.

הכוחות הפדרליים הרוסיים המתקדמים הסתמכו על הפצצות אוויריות והרעשה ארטילרית כבדה כדי להימנע מאבדות המוניות בקרבות אורבניים, כלקח שנלמד ממלחמת צ'צ'ניה הראשונה. ב-2002, מוסקבה הייתה עיר קוסמופוליטית משגשגת, רחוקה מאוד מהחורבן חסר התקווה בעיר גרוזני. המטרופולין הרוסי קיבל זה מכבר את ולדימיר פוטין כנשיא והיציבות הכלכלית נסכה ברוסים הפשוטים תקווה שעידן הכאוס של שנות ה-90 הסתיים סוף סוף. אף שהציבור הרוסי היה מודע לסכסוך בצ'צ'ניה, הרשויות טשטשו את האכזריות האמיתית שלו והציגו אותו כעניין רחוק מחיי היומיום של הרוסים.

2. הפריצה: המצור מתחיל

23 באוקטובר 2002: הצ'צ'נים פורצים פנימה. בשעה 19:00, צופי תיאטרון מתכנסים למופע של המחזמר הרוסי "נורד-אוסט" בתיאטרון דוברובקה, ארבעה קילומטרים מדרום-מזרח לכיכר האדומה במוסקבה. שעתיים לאחר מכן, במהלך המערכה השנייה של "נורד-אוסט", 40 גברים ונשים רעולי פנים נכנסים לתיאטרון וירו באוויר עם רובי סער קלצ'ניקוב. התוקפים הזדהו כ"חוליית מתאבדים" מהדיוויזיה ה-29. את המחבלים הנהיג צ׳צ׳ני בן 22 בשם מובסר ברייב. בשעה 22:00 ברייב דרש מממשלת רוסיה להסיג את כל כוחותיה מצ'צ'ניה לאלתר, אחרת יחלו החמושים להוציא להורג בני ערובה. התוקפים שיחררו כ-150-200 ילדים, נשים בהיריון ומוסלמים. גם בני ערובה בעלי דרכון זר קיבלו אישור לעזוב.

ב-24 באוקטובר 2002 מתחיל משא ומתן ראשוני. בשעה 01:30 בלילה אולגה רומנובה, אזרחית בת 26, מחליקה דרך כיתור המשטרה ונכנסת לתיאטרון מבלי ששמו אליה לב. רומנובה מתעמתת עם התוקפים החמושים וקוראת להם לשחרר את בני הערובה. הצ'צ'נים, שחשדו כי רומנובה היא סוכנת שירות הביטחון הפדרלי, מוציאים אותה להורג במקום. בשעה 09:00 בבוקר ממשלת רוסיה מציעה לשובי בני הערובה יציאה לכל מדינה שאינה רוסיה או צ'צ'ניה, בתנאי שישחררו את בני הערובה מיד. אבל המחבלים לא נענים. לבסוך בשעה 13:20 בצהריים, החמושים הצ'צ'נים דורשים לשוחח עם יוסף קובזון, חבר פרלמנט וזמר רוסי שנודע כ"סינטרה הסובייטי". קובזון נכנס לבניין כמתווך. אבל מה היו ההבנות אף אחד לא יודע. לבסוף בשעה 21:00 בערב צינור מים חמים מתפוצץ בתוך התיאטרון ומציף את קומת הקרקע. התוקפים הצ'צ'נים מכנים את התקרית "פרובוקציה". בדיעבד יתברר כי שירות הביטחון השתמש במערכת הביוב של התיאטרון למטרות האזנה.

ב-25 באוקטובר 2002, המשא ומתן נתקע. דמויות רוסיות בולטות, ביניהן אנה פוליטקובסקאיה, סרגיי גובורוחין ומארק פרנצ'טי, מנהלות משא ומתן עם התוקפים. עם זאת, הצ'צ'נים דורשים נציג מטעם הנשיא ולדימיר פוטין. בסרטון שצולם לפני המתקפה, הביעו החמושים את נכונותם למות למען המטרה הצ'צ'נית. ערוץ החדשות הרוסי NTV מצליח לראיין את מנהיג המחבלים, ברייב, בעיצומו של המצור. בראיון הוא הצהיר: "אין לנו מה להפסיד. כבר עברנו 2,000 קילומטרים כדי להגיע לכאן. אין דרך חזרה. באנו למות. המוטו שלנו הוא חופש וגן עדן. כבר השגנו חופש כשהגענו למוסקבה. עכשיו אנחנו רוצים להיות בגן עדן".

ב-26 באוקטובר 2002 מתחילה פריצת כוחות הספצנאז. תחילה, בשעה 12:00 (בלילה שבין ה-25 ל-26), שליח מטעם הנשיא הבדלני הצ'צ'ני מפציר בתוקפים "להימנע מצעדים פזיזים". אבל לבסוף בשעה 03:00 לפנות בוקר, שירותי הביטחון הרוסיים מדליפים בכוונה מידע לפיו הספצנאז יפרוץ לבניין ב-03:00 לפנות בוקר. המידע מעודד בהתחלה ירי מצד הצ'צ'נים, אך כשאף כוח מיוחד לא פורץ, החמושים שוב נרגעים. בשעה 05:00 בבוקר כוחות מיוחדים רוסיים מזרימים גז מבוסס אופיום למערכת האוורור של התיאטרון. הגז גורם לבני הערובה ולרוב התוקפים לאבד את הכרתם. מספר קטן של צ'צ'נים עוטים מסכות גז מתחילים לירות באקראי לעבר עמדות רוסיות. חצי שעה לאחר מכן 200 לוחמי יחידת אלפא מצוידים במסכות גז מסתערים על התיאטרון. יחידת העילית נכנסת מנקודות מרובות, כולל הגג, המרתף והכניסה הראשית. בשעה 07:00 בבוקר, הלוחמים נכנסים לאולם הראשי ומחסלים את כל המחבלים, הן אלו שהיו בהכרה והן אלו שהיו מחוסרי הכרה. אבל אז בשעה 09:00, מתחילים לזרום דיווחים על אבדות המוניות גם בקרב האזרחים. כתבי תקשורת מבחינים כי גופות רבות של אזרחים שמוצאות מהתיאטרון אינן נושאות סימני ירי.

טיוח והשאלות שנותרו ללא מענה

ב-23 באוקטובר 2002, 40 צ'צ'נים נכנסו לתיאטרון דוברובקה עם יותר מ-100 ק"ג חומרי נפץ, כ-100 רימוני יד, שלוש פצצות כבדות, 18 קלצ'ניקובים ו-20 אקדחים. אף צ'צ'ני אחד לא יצא מהתיאטרון בחיים. ולמרות שלחלק מהתוקפים היו עם מסכות גז, עדויות בני ערובה מגלים שחלק מהצ'צ'נים בכל זאת הוכרעו על ידי הגז. אם כן, מדוע יחידות אלפא הוציאו להורג צ'צ'נים מחוסרי הכרה במקום לעצור אותם?

רק אדם אחד נעצר בקשר למצור: ב-2003, בית משפט רוסי הרשיע את זאובק טלחיגוב בסיוע למתקפה במוסקבה וגזר עליו שמונה וחצי שנות מאסר. עדויותיו של טלחיגוב, כמובן, אינן מגלים דבר על מה שהתרחש בתוך התיאטרון ביום המצור. ייתכן שדיווחים של בני ערובה מתוך התיאטרון יצרו אצל מתכנני החילוץ את הרושם שהמחבלים נשאו חגורות נפץ. זה יכול היה להניע את אנשי שירות הביטחון להיות פחות פתוחים לקחת שבויים. עם זאת, במונחים של טרור, הצ'צ'נים לא היו יעילים כפי שחשבו רבים. ההשתלטות על התאטרון נוהלה בצורה חובבנית, כשרוב מטעני החבלה של הצ׳צ׳נים שנמצאו מאוחר יותר התבררו כמטעני דמה. באלו שנותרו לא היו מנגנוני הפעלה או שהוצאו מהם סוללות.

בנוסף, שירותי הביטחון הרוסיים לא הזהירו את שירותי החירום על תוכניתם להשתמש בגז. על ידי מתן עדיפות לסודיות על פני בטיחות הציבור, שוטרים לא פינו את הרחובות ממכוניות חונות וכתוצאה מכך הגיעו האמבולנסים לתיאטרון כמעט שעתיים לאחר המבצע. נוצר בלבול ראשוני לגבי הסיבה שבגללה הוצאו כל כך הרבה אזרחים מחוסרי הכרה על ידי שוטרים.

שמונה שעות לאחר תום המצור, הרשויות הודו סוף סוף שהשתמשו בגז. בינתיים, רבים מבני הערובה סבלו ממנת יתר של חומר הרואין, שנגרם מגז פנטניל, נגזרת של מורפין. דו"ח של הספרייה הלאומית לרפואה של ארצות הברית תיאר את האסטרטגיה הרוסית כ"כשל רפואי" וקבע כי התיאום הלקוי הוביל למותם המיותר של "מעל 100 בני ערובה".

גז פנטניל יכול לגרום למנת יתר קטלנית, אולם השפעותיו ניתנות לביטול אם המטופל מקבל את התרופה נלוקסון. לשירותי הביטחון הרוסיים היו יומיים וחצי להתכונן למשימת החילוץ, די והותר זמן כדי להזהיר את שירותי החירום ולאפשר להם לבצע את ההכנות הנדרשות. במקום זאת, המאמצים לשמור את נוסחת הגז בסוד יצרו עיכוב קטלני במתן טיפול הרפואי. ב-2003 ניסו משפחות קורבנות המצור לתבוע את ממשלת רוסיה, אך בסופו של דבר לא צלחו.

אף חקירה עצמאית רשמית לא התקיימה לאחר המצור, מה שאפשר לשמועות לפרוח. מידת מעורבות שירות הביטחון הפדרלי במתקפה של 2002 הייתה נושא לקונספירציה ברוסיה ובקרב עריקים. שישה חודשים לאחר המצור, אנה פוליטקובסקיה, עיתונאית מובילה ועורכת דין רוסייה לזכויות אדם, נפגשה עם צ'צ'ני שטען כי הוא מקורב לבדלנים. הפגישה שכנעה את פוליטקובסקיה כי לשירות הביטחון הרוסי היו קשרים עם חמושים הצ'צ'נים, ובמידה מסוימת הם אפשרו או סייעו למצור.

באפריל 2003, העריק הרוסי אלכסנדר ליטוויננקו טען כי העיתונאי הצ'צ'ני חנפאץ' טרקיפאייב הסתנן וסייע להנחות את 40 שובי בני הערובה הצ'צ'נים. ליטוויננקו, שציטט "מקור אמין בתוך שירותי הביון", אף טען שטרקיפאייב היה סוכן פדרלי. על פי ליטוויננקו, שירות הביטחון הפדרלי תכנן את המצור כדי להרתיע בירות מערביות מלנהל משא ומתן עם הבדלנים הצ'צ'נים. הסיפור הפך למפתה ומסתורי עוד יותר כאשר הפוליטיקאי הרוסי סרגיי יושנקוב נהרג בתאונת דרכים ימים ספורים לאחר שקיבל מליטוויננקו תיק מידע על טרקיפאייב. ב-2006, אנה פוליטקובסקיה ואלכסנדר ליטוויננקו נהרגו שניהם באירועים שככל הנראה היו קשורים לקרמלין. שתי הדמויות הרוסיות היו שנויות במחלוקת, אך לא סביר שחקירתן בנוגע למצור לבדה הביאה להתנקשות בהן.

"התער של הנלון" (Hanlon's Razor) הוא תמיד נקודת התחלה טובה כשמנסים להתיר סוד או תעלומה: "לעולם אל תייחס לרשע את מה שניתן להסביר במידה מספקת על ידי טיפשות". כך שמעורבות שירות הביטחון הרוסיים אינה בלתי אפשרית. עם זאת, המציאות היא כנראה פחות זוהרת: יותר סיפור של כשל בירוקרטי וטיוח מאשר ריגול ותככים.

המתקפה הייתה רצופה בשורה של שגיאות. ראשית, שירותי הביון הרוסיים לא הצליחו לזהות אלמנטים רדיקליים בתנועה הבדלנית הצ'צ'נית כאיום על האינטרסים הרוסיים מחוץ לצ'צ'ניה. 40 צ'צ'נים חמושים בכבדות הצליחו לתכנן, לארגן ולנסוע 2,000 ק"מ ברחבי רוסיה מבלי להתגלות על ידי שירותי הביטחון. המתקפה דרשה תכנון והכנה מורכבים, תקשורת ומשאבים שהיו אמורים לאותת על איום אפשרי. הכישלון באיתור הצ'צ'נים משקף את גודל המחדל של שירות הביטחון הפדרלי, בייחוד כשמדובר בשירות ביון שתפקידו העיקרי הוא לעקור אויבים פנימיים. למרות שהכריזו על מבצע החילוץ במוסקבה כהצלחה, אירועי 26 באוקטובר היו בבירור אסון עבור רוסיה בכלל ושירותי הביטחון שלה בפרט.

אף על פי שלא נערכה חקירה ציבורית בנוגע לכישלון המודיעין הרוסי, היו למצור על תיאטרון מוסקבה השלכות חמורות ומביכות. כאשר השלב הצבאי של מלחמת צ'צ'ניה השנייה דעך בסוף שנת 2000, הועבר הפיקוד על הכוחות הרוסיים בצ'צ'ניה לידי שירות הביטחון הפדרלי. אולם, בעקבות הכישלון במלחמה בטרור ב-2002, הועבר הפיקוד הכולל ב-2003 למשרד הפנים. במובן הרחב יותר בתוך החברה הרוסית, משבר בני הערובה בתיאטרון המוסקבאי עורר הגבלות נוספות על חופש העיתונות. למרות חוסר האמון בנרטיב הרשמי של האירוע, התקרית לא ערערה את סמכותו של פוטין. בדומה למשברים רוסיים אחרים בשנות ה-2000, פוטין חיזק את אחיזתו בשלטון ודיכא ביקורת באמצעות חקיקה מדכאת.