התגליות הגאוגרפיות הגדולות השפיעו השפעה עצומה על היווצרותה של מערכת כלכלית חדשה באוקיינוס העולמי: בסוף המאה ה-16 ובראשית המאה ה-17 הפך המסחר הימי לאחד ממקורות ההכנסה החשובים ביותר של מדינות העולם הישן. אמנם כדי להצליח בתנאי ההתפשטות התוקפנית של ספרד ופורטוגל נדרשה מידה לא מבוטלת של כושר המצאה ואין ספק שלהולנדים היה כושר המצאה.
חלוקת העולם
לאחר נחיתתו של קולומבוס בחופי אמריקה בשנת 1492 החל להתרחש באירופה דבר מעניין: כבר שנה לאחר מכן, ביוזמתו של האפיפיור אלכסנדר השישי לבית בורג'ה, חצה את המפה מה שכונה "קו האורך האפיפיורי" – קו שחיבר בין שני קטביו של כדור הארץ, וכל השטחים החדשים, הן אלה שכבר התגלו והן אלה שעוד עתידים היו להתגלות, הועברו כברירת מחדל לתחומי ההשפעה של שתי המעצמות הקתוליות שהיו הנאמנות ביותר לוותיקן: פורטוגל ממזרח לקו האורך האפיפיורי וספרד ממערב לו.
באופן רשמי קיבל ההסכם הזה תוקף בשנת 1506, כבר בתקופת האפיפיור הבא, יוליוס השני, וזכה לשם "חוזה טורדסיאס". ברור שהכס הקדוש יצא נשכר: ראשית, הוא הצליח להשיג הסדרה כלשהי של היחסים בין המדינות הנוצריות המתחרות, ושנית, לחלק את הכוחות במרחב הסחר הימי.
באופן כללי נותרו המאות ה-15 עד ה-17 בהיסטוריה כתקופה שבה, על פי עדותו של הכלכלן האנגלי תומאס מאן, ממלכה אמנם יכלה להתעשר ממתנות שהתקבלו ממדינות אחרות או משוד שלהן, אך בכל זאת ראתה בדרכי ההתעשרות האלה אמצעים בלתי אמינים וחסרי חשיבות רבה. לכן האמצעי המקובל להגדלת העושר היה סחר חוץ.
לפיכך, חלוקת העולם שהתרחשה בראשית המאה ה-16 הייתה אירוע בלתי נעים במיוחד בעבור מדינות אחרות, שכן הגבילה את פוטנציאל המסחר שלהן. אי אפשר לומר שהתגליות הגדולות החמירו את המצב, אבל העובדה שהשאיפה האנושית הטבעית לחלוטין להפיק מהן רווח גדול ככל האפשר החריפה לא במקרה, היא עובדה.
ארצות השפלה משיבות מכה
בתחילת המאה ה-17 החלו ההולנדים להרהר במרץ במצב שנוצר, ובמקביל, מבלי לבזבז זמן, להשתלט על אמנות המסחר המתווך ובניית הספינות. ארצות השפלה, אגב, היו מדינה פרוטסטנטית ולכן נתפסו בעיני ספרד ופורטוגל כאויב ישיר, כך שהמדינות הקתוליות לא היססו להציב מכשולים בפני מסחרם של "הכופרים".
האימפריה הבין-יבשתית הספרדית, למשל, ביקשה לבודד את המטרופולין שלה ולכן הכריזה בצו מלכותי על איסור כניסה למושבות לכל "הכופרים", ובייחוד לפרוטסטנטים. למרות זאת המשיכו הספינות ההולנדיות לפקוד את מימי השלטון הספרדי, תוך שהן מקפידות להימנע מתשומת לב מיותרת. גם מצד פורטוגל לא חסרה תרעומת: בשנת 1594 הורה המלך פליפה השני להחרים כמה עשרות ספינות הולנדיות שעגנו בנמל ליסבון שלא תחת דגלן שלהן.
"בדיחות מוצלחות יש לכם, כמובן", חשבו ההולנדים, שנפגעו עד עמקי נשמתם, והחליטו בתגובה לצאת לשורה של פשיטות ימיות לכיוון אסיה – אל תחום ההשפעה הימי של פורטוגל. המוצלחת ביותר הייתה המשלחת בפיקודו של יאקוב ואן נק, שיצאה בשנת 1598 והסתיימה בהצלחה מוחלטת: ההכנסות עלו פי כמה על הוצאות המסע. כך הסתכם הרווח הכולל של כל הספינות ההולנדיות שביקרו באינדונזיה באותה שנה בכ-400 אחוזים מן ההוצאות.
ההולנדים חבו חלק ניכר מהצלחתם לסכסוך שבין הכתר הפורטוגלי למושבותיו במזרח, שכן האוכלוסייה המקומית הסכימה בתחילה להיכנס עם הזרים לכל סוג של יחסי מסחר וכספים, ולו רק משום שהבאים החדשים לא היו פורטוגלים.
פורטוגל, כדרכה, לקחה את העניין ללב, והחליטה לעבור להתקפה גלויה בניסיון לתקוף אחת משייטות המסחר ההולנדיות. הקרב עצמו כמעט שלא התרחש, אולם אז הבינו ההולנדים שהמסחר המבוזר שלהם באותה עת פעל לטובת יריביהם: הרבה יותר קל "להטביע" כל יזם בנפרד, בכל מובן אפשרי, מאשר לצאת נגד ברית מאורגנת.
הקמת החברה
"הרעיון, נניח, מעניין", הרהרו הפרוטסטנטים השקולים, "אבל כל זה ידרוש השקעה גדולה של כספים…" וכאן שוב עלתה השאלה שהטרידה את כולם זה זמן רב בדבר התחרות הפנימית: לכל סוחר הולנדי הייתה זכות בלעדית למסחר באזורים מסוימים, וכתוצאה מכך נוצרה אספקה בלתי אחידה של קטגוריות מסוימות של סחורות קולוניאליות.
מחסור ועודף, כידוע, משפיעים שניהם לרעה על מחזור הסחורות, ולכן נוצר מצב מתסכל למדי. הנסיבות האלה, בצירוף האידאולוגיה של ארצות השפלה שהתבססה על "האתיקה הפרוטסטנטית", שלפיה יש לעשות הכול במידה לא מבוטלת של חריצות, הן שהביאו את הסוחרים הגדולים לאחד במאבק נגד האויב המשותף לא רק את מאמציהם אלא גם את הונם.
לאחר שרוקנו יחד את המטבעות הקטנים מכיסיהם ולחצו ידיים, שמו הסוחרים ההולנדים קץ ל"מסעות הבלתי מסודרים" של היזמים העצמאיים. כך סימנה שנת 1602 את הקמתה של חברת המניות הראשונה בארצות השפלה – חברת הודו המזרחית, שעם הקמתה נכנסה רפובליקת המחוזות המאוחדים, כפי שכונו ארצות השפלה בשנים 1581 עד 1795, בגאווה אל תור הזהב שלה.
מצבה של הולנד באותה תקופה היה, אגב, מסקרן למדי. ראשית, צורת השלטון הרפובליקנית שלה עמדה בניגוד חריף לאירופה האבסולוטיסטית, ושנית, האמונה הפרוטסטנטית, שמקס ובר, למשל, ראה בה מלכתחילה קרקע פורייה לשגשוגם של יחסים קפיטליסטיים.
הכלכלן הגרמני אף הקדיש לתופעה הזאת חיבור שלם בשם "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם". בו התייחס ובר לא פעם להצלחתן הרבה יותר של מדינות שאימצו את הלותרניות בענייני יזמות ומסחר, והשתמש כדוגמאות בניסיון האנגלי וכמובן ההולנדי, שבהם, לפי ובר, המערכת הכלכלית, המשטר הפוליטי והדת נועדו להגדיל את רווחתם האישית של האזרחים.
אין פלא שבסביבה שבה נתפס העושר כסימן מהימן לברכה אלוהית נוצרה צורה חדשה במהותה של יחסים כלכליים – חברת המניות.
אולי יעניין אותך
בעולם העתיק היה איחוד של כוח עבודה לתקופה קצרה בשל נסיבות כאלה או אחרות עניין מקובל. ההולנדים נהגו אחרת: הם איחדו צורה אחרת של משאבים – כספים – ולפרק זמן ממושך. בקיצור, הם יצרו הון אחד, אחיד ובלתי ניתן לחלוקה, מתוך הון פרטי עצמאי.
כך העניקו למיזם פוטנציאל גדול בהרבה מזה שהיה לו אילו בעלי המניות החדשים המשיכו לנהל את עסקיהם בנפרד: ההון הראשוני של החברה הסתכם בלא פחות מ-6.5 מיליון פלורינים, מטבעות זהב שנטבעו במקור בפירנצה.
כלכלן גרמני נוסף, גאורג פון ואלוויץ, תיאר זאת כביטוי העליון של "שכלו הרציונלי של הסוחר" ושל "כושר ההמצאה הכלכלי" האופייניים לכל הפרוטסטנטים, ומכאן שגם לילידי "אדמת הסחף של הנהרות הצרפתיים".
כבר בשנת הקמתה הפגינה החברה ליברליות מתקדמת, ברוח התקופה. בתקנונה אף הופיע סעיף שלפיו כל אדם המעוניין בכך יכול להפוך לבעל מניות. הדבר מזמין השוואה עם ארגון ידוע אחר, שעד היום נהנה מהשפעה אדירה: הכנסייה הרומית-קתולית. על פי המסורת שלה, גם אפיפיור רומא יכול להיות כל קתולי ממין זכר. אלא שהאפיפיור, כמובן, נבחר מתוך קוריית הקרדינלים: אנשי הכמורה הבכירים בוחרים אחד "משלהם", ובמצב כזה מעגל המועמדים הרחב מאוד מצטמצם במהירות למספר הצנוע של משתתפי הקונקלווה.
ניהולה של חברת הודו המזרחית נעשה באמצעות פלגים – לשכות. כל אחת מהן הייתה אחראית למשימות ארגוניות נפרדות: בנייה והפעלה של ספינות, הובלה, אבטחת אזורי אחסון, מכירות וכן הלאה. חלוקת העבודה הזאת הבטיחה תפקוד מתואם, שבו כל משימה שדרשה פתרון הופקדה בידי אנשי מקצוע.
כתוצאה מכך, לאחר שאספה פרוטה מכל סוחר בעל השפעה כלשהי בהולנד, רכשה חברת הודו המזרחית שזה עתה נולדה מן המדינה, תמורת 25 אלף גילדן – לשם השוואה, בגילדן אחד בשנת 1602 היה אפשר לרכוש עגלה של חיטה – מונופול על המסחר במימי המזרח.
למדינה הובטחו שגשוג המסחר ובניית הספינות וכן הגנה על גבולותיה הימיים, שכן לחברה הותר להקים צי מלחמתי משלה. נוסף על כך נקבעה מדיניות מחירים אחידה לכל חברי הארגון, והמשקיעים, שקיבלו אפשרות לקדם את האינטרסים שלהם במוסד המחוקק העליון של המדינה, האספה הכללית, קיבלו עד מהרה גם אפשרות להשתתף בקבלת החלטות צבאיות וכלל-מדינתיות.
כתב הזיכיון שאישר את הקמת החברה העניק לה, בין היתר, את הזכות להקים תחנות מסחר בשטחים הקולוניאליים ולנהל אותן על פי שיקול דעתה ורצונה, באופן עצמאי לחלוטין. כל זה פירושו היה, בראש ובראשונה מבחינת פורטוגל, הופעתו במרחב הימי של מתחרה בעל שאיפות לא מבוטלות.
אם כך, הבה ניתן את הכבוד הראוי לתעוזתם של היזמים ההולנדים! ארצות השפלה החליטו שלא לדחות את החוצפה למועד מאוחר יותר, וכבר בשנותיה הראשונות של חברת הודו המזרחית הספיקו לדחוק כמעט לחלוטין את פורטוגל מאיי מאלוקו, להתבסס באי ג'אווה, ועד מהרה להשתרש סופית במערב ובדרום-מזרח אסיה ובמזרח התיכון, ולהשיג מונופול על המסחר בקפה, בסוכר ובתה מציילון.
תגליות גאוגרפיות וסחר בעבדים
מסעות המסחר שלהם לוו, אגב, בתוכנית מחקר רחבת היקף: כך, בשנת 1609, חקר האנגלי הנרי הדסון, ששירת את ארצות השפלה, את החוף המזרחי של אמריקה הצפונית וגילה את שפכו של נהר שלא היה מוכר קודם לכן. נחשו איך הוא קרא לו אחר כך… להולנדים עצמם שייך גם הכבוד שבהקמת קאפסטאד, או קייפטאון – בסיס אספקת מזון לספינות בדרכן אל האוקיינוס ההודי, ולימים עיר הנמל המרכזית בדרום אפריקה.
לא חסרו גם השלכות אפלות: פיתוח הארצות החדשות לווה גם בסחר בעבדים. כך הפך האי ג'אווה, אותו אי שבגללו נטרו הפורטוגלים טינה, הודות למאמצי חברת הודו המזרחית ההולנדית לבירתו של מסחר נורא. באמצעות חתימה על חוזים עם איים באינדונזיה ועם דרום אפריקה לקבלת זכות בלעדית לרכישת ציפורן, אגוז מוסקט וקינמון, ותוך דחיקת המתחרים בהדרגה מן האזורים הרווחיים ביותר, ניהלו ארצות השפלה תחת חסותו של סחר "התבלינים" גם הובלה של מה שכונה "מטען חי".
ואף שבסחר העבדים הטרנס-אטלנטי השתתפו לצד הולנד גם ספרד, פורטוגל, אנגליה וצרפת, עד שנת 1650 הספינות שהובילו עבדים מאפריקה אל העולם החדש השתמשו לרוב דווקא בנמל אמסטרדם.
במחצית הראשונה של המאה ה-17 סחר בעבדים לא היה אסור, ולכן לכאורה קשה להאשים את המתיישבים בהפרת הנורמות האתיות של התקופה. עם זאת, יש להזכיר כי באמצעות הפלגות כאלה רכשה חברת הודו המזרחית לא רק לקוחות חדשים, אלא גם תוספת משמעותית להכנסותיה השנתיות.
משפט הסחר הבינלאומי
אולם שאפתנותם של ההולנדים, כמובן, לא הסתכמה בכך. בעת שהגנו על האינטרסים שלהם, הם עוררו, מבלי להבין זאת בעצמם, ניסיון להניח את היסודות למשפט הסחר הבין-לאומי. הסיפור המעניין הזה החל כאשר בשנת 1603 השתלטה ספינה שיצאה מנמל הולנדי, במקרה, על כלי שיט פורטוגלי – ומי עוד הוא יכול היה להיות?
השלל היה עצום: ההכנסה מכלי החרסינה הסיניים שנמצאו על הסיפון ונמכרו מאוחר יותר במכירה פומבית באמסטרדם התקרבה ל-3.5 מיליון גילדן. אפשר להבין את חוסר שביעות הרצון של פורטוגל מן המצב: היא דרשה להשיב את המטען. אפשר להבין גם את ההולנדים, שלא מיהרו להיפרד מן "הטוב" החדש שרכשו. אף שזכותה של הולנד לטעון לבעלות על המטען הייתה, בלשון המעטה, שנויה במחלוקת, החל הליך משפטי. שם, סוף סוף, עלו שוב כל התביעות והעלבונות של פורטוגל, שנפגעה פעם נוספת בנקודה רגישה. ממילה למילה איכשהו שכחו מן החרסינה, אבל לא סיימו ליישב את היחסים.
מי שייצג אז את הצד ההולנדי היה אדם בשם הוגו גרוטיוס: מדינאי, משפטן, פילוסוף ומשורר – בקיצור, אדם חכם. הוא הציג חיבור שקרא לו "על אודות הודו", שבו דיבר הן על החירויות שנרמסו בידי הפורטוגלים, הן על גמול צודק ולבסוף גם על כך שהגיע הזמן להכיר בים כשטח "משותף", בין-לאומי. התפיסה זכתה לשם *Mare Liberum*, כלומר "הים החופשי".
בקיצור, תוך הסתמכות על זכויותיו הטבעיות של כל אדם, הגיע גרוטיוס למסקנה ששום מדינה אינה יכולה להיות מואשמת בהפרת גבולות ימיים, כשם שאינה יכולה להכריז על זכות בעלות ועל מונופול מסחרי בשטחים מכוח עצם גילויים. "המסחר", סיכם גרוטיוס, "הוא עניין חופשי, והפורטוגלים טועים מכל בחינה!" הנה הוא, כושר ההמצאה ההולנדי.
במאה ה-17, מעל אמסטרדם, גן העדן האבוד של הכלכלה, הסתדרו הכוכבים באמת באופן שאפשר להולנדים לנווט על פיהם אל עבר שכלול יחסי הסחורות והכספים ברחבי העולם כולו, ולאחר שאימצו את המיטב מן הדוגמאות של העת העתיקה, להגיע כמעט לצורה הגבוהה ביותר של יעילות כלכלית בזמנם. אולם למרות ההצלחה חסרת התקדים, כיום נותרת השיטה ההולנדית משום מה דרך קבע "בצלה" של קודמתה, חברת הודו המזרחית הבריטית, שנוסדה שנתיים קודם לכן.
זה נראה איכשהו לא הוגן: המחיר הראשוני של ניירות הערך ההוניים של חברת הודו המזרחית ההולנדית לא עלה על שלושה גילדן ליחידה, החברה התקיימה כמעט 200 שנה, ובכל שנה עלה ערך המניות בכעשרה אחוזים. כך הסתכמה העלייה הכוללת ב-120 השנים הראשונות ב-1,260% וזאת מבלי להביא בחשבון דיבידנדים. אם כך, האם גאורג פון ואלוויץ לא צדק כאשר טען כי "שום תרבות לא חוותה פריחה יצירתית מבלי שהיה לה בסיס כלכלי לכך"? אין צורך בתשובה חד-משמעית. מוטב שתבקרו בתערוכה של רמברנדט, ורמיר או ולאסקס.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
