באמצע המאה ה-16 השתלטה ספרד על איטליה ועל ארצות השפלה שהיו הארצות העשירות ביותר באירופה. אולם עד מהרה התקוממו ההולנדים. אלא שמאבקם למען החופש להאמין והחופש לסחור נמשך 80 שנה.
בשנת 1567 שלח מלך ספרד פליפה השני לארצות השפלה את צבאו של דוכס אלבה, במטרה להשיב את הסדר ולהעניש את הפרוטסטנטים. אלא שהתוצאה הייתה הפוכה לחלוטין: פרצה המהפכה הבורגנית של ארצות השפלה, הידועה גם בשם מלחמת שמונים השנים. במהלך הסכסוך איבדה ספרד את ההגמוניה שלה באירופה, והמושבה לשעבר שלה הפכה למדינה רבת עוצמה, לרפובליקה הבורגנית האירופית הראשונה של העת החדשה. אף שהולנד הייתה מעצמה גדולה במשך זמן קצר בלבד, היא מילאה תפקיד חשוב ביותר בהיסטוריה והפכה לערש הליברליזם המערבי.
היום ששינה הכול
אל גרדום שהוקם בכיכר המרכזית של בריסל עלו ב-5 ביוני 1568 בדממה ובכבוד שני הנידונים. תושבי העיר כבר היו רגילים להוצאות להורג – רק ב-1 ביוני, בהוראת דוכס אלבה, המושל הספרדי, הוצאו להורג בבת אחת 22 אצילים. ובכל זאת, ההוצאה להורג הזאת משכה את תשומת לבם של הכול.
פיליפ דה מונמורנסי בן ה-44, רוזן הורן, השתייך לשכבה הגבוהה ביותר של האצולה. אדמירל, סטאדהאודר של חלדרלנד, אביר מסדר גיזת הזהב. מעטים בארצות השפלה יכלו להשתוות בסמכותם לרוזן הורן. והיחיד שעלה עליו היה הנידון השני – אגדה חיה. למוראל, רוזן אגמונט בן ה-46, היה מגדולי המצביאים בתקופתו. הוא שהביס את הצרפתים בקרבות סן-קנטן וגראבלין עשור קודם לכן, ובכך אפשר לספרד להפוך להגמון של אירופה.
והנה שני אלה נידונו בידי שופטיהם של המלך פליפה ושל דוכס אלבה להוצאה להורג באשמת בגידה במדינה. תחינות נשותיהם למשפט מלכותי לא נענו, ואפילו התערבותו של דודו של המלך, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, לא סייעה לשני האצילים.
וזאת אף שגם אגמונט וגם הורן שמרו אמונים לאמונה הקתולית ולמלך ספרד, והתייצבו מרצונם למשפטו של דוכס אלבה בתמורה להבטחות לצדק ולרחמים. מותם ערף את ראשו של האגף המתון באופוזיציה של ארצות השפלה, ששאף לפשרה עם השלטונות הספרדיים, ואילו תומכי ההתנגדות המזוינת קיבלו הוכחה לכך שאין טעם לנהל משא ומתן עם הספרדים. כך החלה מלחמת שמונים השנים.
תחת כתר אחד
מה הוביל אפוא למדיניות הטרור של דוכס אלבה, וכיצד הגיעו בכלל ארצות השפלה, או ארצות הנמוכות, לשלטונה של ספרד?
במאות ה-14 וה-15 החלו הדוכסים הבורגונדים לאחד בהדרגה תחת שלטונם את הארצות שבין האימפריה הרומית הקדושה לצרפת, מתוך רצון לשלוט באחד ממרכזי המלאכה והמסחר של אירופה. העשירה ביותר במחוזות ארצות השפלה הייתה פלנדריה, ולכן זרים נהגו במשך זמן רב לכנות את כל תושבי ארצות השפלה "פלמים". לשם הפשטות נשתמש גם אנחנו במונח הזה.
לאחר מותו של הדוכס הבורגונדי המפורסם שארל הנועז, נישאה בתו ויורשתו לקיסר מקסימיליאן הראשון לבית הבסבורג, ובנם של השניים, פיליפ היפה, נשא לאישה מלכה ספרדית. כך מצאו עצמן הולנד וספרד "תחת כתר אחד".
צאצאו של המלך פיליפ, קרל החמישי לבית הבסבורג, שעתיד היה להפוך אולי למונרך החזק ביותר בכל העת החדשה, נולד ובילה את נעוריו דווקא בארצות השפלה, בעיר גנט. כאשר ירש בשנת 1516 את הכתר הספרדי, שמחו מאוד בני ארצו למשמע הבשורה. בעיניהם היה טבעי לצפות לחסדו של השליט "שלהם", שכעבור שלוש שנים נעשה גם לקיסר האימפריה הרומית הקדושה. ובמידה מסוימת אכן התממשו התקוות האלה.
קרל, שבילה את כל חייו בנסיעות, תמיד מצא זמן לעסוק בענייני מולדתו הקטנה. בין היתר אילץ את מלך צרפת לוותר על כל זכויותיו בפלנדריה, הכפיף לשלטונו עוד כמה אזורים בצפון, ובשנת 1549 חתם על צו שלפיו 17 המחוזות הוכרזו כיחידה אחת והיו אמורים לעבור בירושה לידי המלכים אך ורק יחד.
אף שהאספה הכללית המשותפת לכל ארצות השפלה התכנסה כבר קרוב ל-80 שנה, זו הייתה הפעם הראשונה שבה אוחדו הארצות האלה מבחינה משפטית, וקרל החמישי הוסיף לשלל תאריו את התואר Heer der Nederlanden, דהיינו "אדון ארצות השפלה".
מעתה נוהל כל אחד מן המחוזות בידי נציג מיוחד של המלך – סטאדהאודר, אך האספה הכללית המשיכה להתכנס באופן סדיר, ובזכות סמכויותיה הרחבות אישרה מסים חדשים, הכרזות מלחמה מלכותיות וכריתת הסכמי שלום. אין פלא שמשתתפיה החלו בהדרגה לחוש שותפות אינטרסים. בקיצור, כמובן שהיה קל יותר לנהל אזור ריכוזי, אך במקביל קרל החכם, מבלי להבין זאת בעצמו, הטמין תחת השלטון הספרדי פצצת זמן.
במשך זמן מה לא התעוררו בעיות חמורות, ולו משום שתחת שלטון בית הבסבורג ארצות השפלה שגשגו בהחלט. די לומר שהן הכניסו לאימפריה ממסים פי שניים מכל מכרות הזהב והכסף של אמריקה גם יחד, ואף על פי כן לא התרוששו ונשארו האזור העשיר ביותר במערב אירופה.
הסחורה העיקרית והבסיס לרווחתם של כל 17 המחוזות היו אריגים. וכאן, כמובן, העובדה שהיו חלק מאותה מדינה עם ספרד וגרמניה רק הועילה לתושבי ארצות השפלה. הצמר שהגיע מחצי האי האיברי לא היה חייב במכס, ולכן הבדים שנארגו ממנו היו זולים למדי ובהתאם גם רווחיים. אגב, דווקא התחרות מצד היצרנים הפלמים חיסלה למעשה את ייצור האריגים הספרדי ולא אפשרה לו להתפתח.
גם מרחביה העצומים של האימפריה פעלו לטובת סוחרי ארצות השפלה: באותה תקופה ניתן היה למצוא רבים מהם בספרד, בגרמניה ובאוסטריה, ובכל מקום הם יכלו לדרוש כדין זכויות מסחר "ביתיות". והנמל המרכזי של פלנדריה, אנטוורפן, שהיה ממוקם באופן מוצלח לא הרחק משפך נהר הסכלדה, הפך במאה ה-16 לנמל המרכזי של היבשת כולה ולמרכז המסחר הימי.
דרכו זרם זרם אדיר של משי ותבלינים מאסיה, דגנים מפולין ועורות כבשים מאנגליה. בבורסות המקומיות – הבורסות הראשונות מן הסוג המודרני – התכנסו מדי יום אלפי אנשי כספים, סוחרים וחלפנים מלאומים שונים. בנמל הצטופפו עד 2,000 כלי שיט. אוכלוסיית אנטוורפן גדלה במהירות עצומה – בשנת 1568 כבר מנתה 104 אלף תושבים, וערים פלמיות אחרות הלכו בעקבותיה. בדיוק בתקופה הזאת החלה עלייתה של אמסטרדם כנמל הדיג המרכזי וכמרכז לבניית ספינות.
המלך קרל לא רצה לשחוט את התרנגולת המטילה ביצי זהב, והשתדל שלא להכביד במסים בלתי נסבלים על נתיניו הצפוניים האהובים. עם זאת הוא ניהל ללא הרף מלחמות שעלו כסף רב. ותושבי ארצות השפלה הרגישו בכך תמיד – לא פחות מיתר אזרחי "הפדרציה הגדולה". נוסף על כך, כאשר נלחמו בני הבסבורג, למשל בצרפתים, בנסיכים הפרוטסטנטים הגרמנים או בטורקים, הפלמים לא רק שילמו בעבור המערכות הצבאיות אלא גם איבדו שותפי סחר חשובים, כלומר ספגו הפסדים כפולים. ולבסוף, בשנת 1557, פשטה קופת המלוכה את הרגל, דבר שהביא לקריסתם של סוחרים רבים באנטוורפן שהלוו כסף למלך…
בסך הכול הלך והצטבר כעס נגד השלטון המלכותי המרכזי והמרוחק, ומדי פעם אף פרץ החוצה – בשנת 1539 התקוממה גנט, עיר הולדתו של קרל החמישי, אם כי עובדה זו לא הצילה את המורדים מעונש אכזרי. ובכל זאת נדמה היה שאין דבר המבשר סערה. הדחיפה החדה אליה הגיעה מן המחלוקות הדתיות.
על גלי הרפורמציה
גרמניה הייתה סמוכה מאוד, ולכן "ההדבקה" הפרוטסטנטית התפשטה אל ארצות השפלה כבר בשלב מוקדם מאוד – בשנות ה-20 של המאה ה-16. כפי שקרה באזורים אחרים באירופה, היו כאן כמובן לא מעט טענות כלפי הכנסייה הקתולית.
עושרה הפך למשל בפי כול; "העסק" המרכזי שלה – מכירת כתבי מחילה, כלומר מחילת חטאים תמורת כסף – עורר תמיהה; וסגירותה של ההיררכיה, שמנעה מן החילונים כל אפשרות להשפיע על הסמכות הרוחנית, עוררה תרעומת. תורתו של לותר נפלה על קרקע פורייה ומיד רכשה חסידים רבים.
אחרי הלותרנים הופיעו בארצות השפלה גם האנאבפטיסטים, שהיו בעלי גישה קיצונית הרבה יותר: הראשונים פרסמו – לתנועה היו אמצעים כספיים ניכרים – ספרות אנטי-רומית והזמינו את הציבור לקריאות משותפות בתנ"ך, ואילו האחרונים ניגשו בהתלהבות להקמתו המהירה של גן עדן עלי אדמות. כל עוד שהו האנאבפטיסטים הפלמים בגרמניה, שהייתה שקועה במלחמת האיכרים המפורסמת של 1524-1526, נשמר השקט על גדות הסכלדה. אבל לאחר שנכשלו הם שבו למולדתם…
וכך בשנת 1535 פרץ במחוזות הצפוניים של ארצות השפלה מרד אנאבפטיסטי רב עוצמה. אמנם בתוך שנה דיכאו אותו השלטונות באכזריות. מאות אנשים נתלו בפומבי ואלפים גורשו מן הארץ… מעניין, אגב, שרוב נתיניו הפלמים של קרל – גם קתולים וגם לותרנים – תמכו בשלב הזה לחלוטין במאבקו נגד הגורמים "השמאליים הקיצוניים". הסיבה מובנת: גן העדן שלהם כלל חלוקה מוחלטת מחדש של הרכוש ותנאים של גיהינום למי שלא הסכימו עמם.
אבל עד מהרה התברר שבעיני הקיסר כל הפרוטסטנטים עשויים מאותו חומר. הוא הגיב בתוקפנות רבה גם לגל הבא של הרפורמציה – התפשטות הקלוויניזם בארצותיו. תורתו של הכומר מז'נבה ז'אן קלווין, שדגלה בחיים צנועים ומתונים ולא גינתה עשיית עסקים למטרות רווח, מצאה חן מאוד בעיני תושבי ארצות השפלה. הצלחתה הייתה רחבה בהרבה מזו של האנאבפטיזם הלוהט.
בתגובה יצא בספטמבר 1550 מלשכת הממשלה צו מכונן, שלימים כונה בפי העם "הצו המדמם". מעתה נועד עונש חמור לכל מי שאפילו רק יחזיק ויקרא את כתביהם של לותר, קלווין או מטיפים פרוטסטנטים אחרים. נאסר בתכלית לקרוא את התנ"ך בשפת האם וכן לדון בקטעים סתומים בכתבי הקודש. "הגברים נענשים בחרב והנשים בקבורה בחיים באדמה, אם לא יתעקשו על אמונותיהן; אם יתעקשו, יימסרו לאש, והרכוש בשני המקרים יוחרם לטובת האוצר". לפי אותם כללים היה צריך לשפוט גם כל מי שסיפק לכופר מחסה ומזון או פשוט לא הלשין עליו.
משענתו האחרונה של הקיסר
אולם אפילו צווים כאלה לא הצליחו לשבור את התנגדות הפרוטסטנטים. אף שספרד יצאה מנצחת מכל המלחמות שניהלה, קרל החמישי הרגיש עייף ושבור. בשנת 1555 ויתר על הכתר וחילק את נחלותיו בין בנו לאחיו. בנו, פליפה השני, קיבל את ספרד, הנחלות באיטליה, המושבות באמריקה ואת ארצות השפלה. בזמן טקס הוויתור, כשהוא סובל משיגדון, נשען קרל על כתפו של וילם מאורנז' בן ה-22. באותו רגע איש לא העלה בדעתו איזה תפקיד עתיד אותו מצביא צעיר למלא.
פליפה כבר הכיר את נחלותיו החדשות – בשנת 1549 ביקר בהן כיורש העצר. ובניגוד לאביו, הוא לא חש כל רגשות סנטימנטליים כלפי ארצות השפלה. להפך, הנסיך הצעיר, שגדל בספרד, היה זר למנהגים המקומיים ולא ידע הולנדית או צרפתית, ולכן הרגיש כאן זר. מבחינתו הייתה לנחלות בארצות השפלה תועלת אחת בלבד – לספק כסף לספרד.
אלא שבדיוק בסוף שנות ה-50 של המאה ה-16 פקד את ארצות השפלה משבר כלכלי שנגרם מפשיטת הרגל של ספרד. מבחינתו של פליפה, האשמה הייתה בתככיהם של הכופרים. בעקבות זאת גבר הטרור נגד הפרוטסטנטים, ואי שביעות הרצון הכללית נעשתה בולטת עוד יותר. כאשר דרש פליפה בשנת 1559 מן האספה הכללית להלוות לו באופן חד-פעמי שלושה מיליון פלורינים, הציבו האצילים מיד דרישה נגדית: לבטל את האינקוויזיציה ולהוציא מן הארץ את החיילים הספרדים. המלך כעס מאוד על "חוצפתם" של הווסאלים ולא הבטיח להם דבר מוגדר.
שש שנים לאחר מכן נחתם "הפשר", שאיחד כ-500 אצילים. חברי הברית התחייבו להיאבק בניצול לרעה של כוחה של הכתר הספרדי עד לניצחון, לתמוך זה בזה, אך לא לאפשר מרד – כולם עדיין זכרו את מרד האנאבפטיסטים. בראש תנועת ההתנגדות עמדו שלושה: רוזן אגמונט, רוזן הורן ווילם מאורנז', שכונה "השתקן", משום שידע להתחמק במיומנות משיחות רגישות.
באפריל 1566 קיבלה העוצרת המלכותית מרגרטה מפארמה בארמונה את משלחת "הפשר". היא נבהלה כשראתה את המון האנשים שבא להגיש את העצומה, אולם אחד מאנשי החצר, שלעג לבגדיהם הדלים של האצילים מן הפרובינציות, העיר שאין צורך לפחד מקבצנים. המילה "קבצנים" – בצרפתית "גֶז" – אומצה מיד בידי האצילים עצמם, שלא חדלו להצהיר על מצבם העלוב. עד מהרה עתידה הייתה להפוך לסמל ההתנגדות לספרדים.
בשנת 1566 שטף את ארצות השפלה גל של הרס כנסיות. פסלים ודמויות קדושים, שהקלוויניסטים ראו בהם אלילים, הושמדו. מנהיגי האופוזיציה האצילית יצאו בנחרצות נגד הרפורמים ואף החלו להשמידם. אבל כבר היה מאוחר מדי. בעידוד האפיפיור החליט פליפה השני להשיב את הסדר במדינה ושלח לארצות השפלה צבא בפיקוד דוכס אלבה.
מס בתוספת ריבית
כאשר בשנת 1566 כינה אחד מאנשי חצרה של מרגרטה מפארמה בבוז את האצילים שהגישו לעוצרת ארצות השפלה עצומה להרחבת זכויותיהם "קבצנים" – "גֶזֶן" – איש לא יכול היה להעלות בדעתו איזו אימה עתידים אותם "קבצנים" להטיל עד מהרה על הספרדים ועל תומכיהם. ובאותה עת, בשלב הראשון, לא ביקשו הגֶזֶן מאבק מזוין; על כך מעידה אפילו סיסמתם: "נאמנים למלך עד תרמיל הקבצן".
אולם עד מהרה הובילה מדיניות הטרור שהנהיג דוכס אלבה לפתיחתה של מלחמת גרילה כללית, שבה הפגינו שני הצדדים אכזריות קיצונית. כפי שכתב כרוניקן, "הפלמים הנואשים התאחדו והחלו לשוטט בפרובינציות: הם שדדו כנסיות וכרתו את אפם ואת אוזניהם של כל הנזירים שהצליחו לתפוס".
אבל מפחידים עוד יותר היו הגֶזֶן הימיים, שתקפו מן הים והפליגו משם כשהם מותירים אחריהם מנזרים שנבזזו וגרדומים שעליהם נתלו תומכי הספרדים. 19 נזירים, קורבנות הגֶזֶן הידועים בשם "קדושי גורקום", הוכרזו במאה ה-19 כקדושים. עם זאת, הגֶזֶן תמיד ראו באכזריותם רק תגובה לאכזריות הספרדית: כך, לאחר שההולנדים הרגו בני ערובה בהארלם, הם השליכו את ראשיהם לעבר הספרדים בצירוף פתק: "אנחנו משלמים לדוכס אלבה את המס שלו בתוספת ריבית".
אולי יעניין אותך
קראו גם: פטיש המכשפות: איך התפתח והסתיים המצוד אחר מכשפים ומכשפות?
הצדק של דוכס אלבה
את אירופה של שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-16 ניתן, ללא הגזמה, לכנות ממלכת הטרור. בצרפת הגיעו מלחמות הדת באותה תקופה לשיאן האכזרי ביותר – טבח ליל ברתולומאוס הקדוש – וברוסיה השתוללה האופריצ'נינה. על הרקע הזה, דוכס אלבה לא בלט במיוחד.
לאחר שהגיע בקיץ 1567 לנחלותיהם הצפוניות של בני הבסבורג והציב את חייליו בערים מרכזיות בארצות השפלה, הקים את "המועצה לענייני המרד", שכונתה ברוב משמעות "מועצת הדמים". כל מי שהיה מעורב או נחשד באיקונוקלאזם ובמרד נדרש להתייצב בפני המועצה, ובתמורה הובטחו לו צדק ורחמים.
לסרבנים ציפו החרמת כל רכושם והכרזה עליהם כפורעי חוק. אגמונט והורן החליטו להתייצב למשפט, ואילו וילם מאורנז' העדיף לסכן את רכושו ולא את חייו. לפי האגדה, כאשר נפרדו בפעם האחרונה החליפו אגמונט ווילם נבואות. "להתראות, נסיך חסר אדמה", אמר אגמונט. "להתראות, רוזן חסר ראש", השיב לו וילם.
שתי הנבואות התגשמו במהירות רבה. כיצד נהג המושל באלה שנתנו בו אמון כבר ראינו. וילם נאלץ לעזוב את הארץ.
כעת החלו אפילו הקתולים לחשוש מן הצדק של דוכס אלבה ושל אדונו עטור הכתר. רבים הוצאו להורג בגלל החשד הקל ביותר, והמלשינים שמחו להשיג ראיות נגד כל אדם, משום שקיבלו חלק מן הרכוש שהוחרם. במהלך שש שנות כהונתו כמושל הוציא דוכס אלבה להורג לפחות 2,000 בני אדם.
הטעות האחרונה והגורלית של המושל הייתה ההחלטה להנהיג מסים חדשים: מס בשיעור חמישה אחוזים על מתנות ועל ירושת מקרקעין, ומה שכונה אלקבלה – מס בשיעור עשרה אחוזים על כל עסקה מסחרית שנחתמה.
אפשר להבין את רצונו של המלך להנהיג את המסים האלה. מצד אחד, למרות כל ההחרמות הייתה קופת האוצר ריקה, ונדרש כסף לשמירת הסדר. מצד אחר, האלקבלה פעלה היטב בספרד. אלא שארצות השפלה, בניגוד למטרופולין שלהן, היו במידה רבה יותר ארץ של מסחר מתווך, ולכן אילו הונהג המס החדש הוא היה מנחית מכת מוות על כלכלת הארץ. לפיכך חסמה האספה הכללית את החוק בשנת 1569.
למרות זאת, בשנת 1571 הנהיג אלבה את המס החדש חרף ההתנגדות הכללית. למחרת נסגרו החנויות ובתי המלאכה. בעלי המלאכה והסוחרים סירבו לקבל את המס החדש. רבים מהם, בורגנים שלווים שלא נתנו להם לעסוק בענייניהם, הצטרפו לגֶזֶן – כך כונו מעתה כל מי שניהלו מלחמה נגד הספרדים. ומספרם, כתוצאה ממדיניותו של המושל המלכותי, הלך וגדל. תושבי ארצות השפלה, שבתחילה לא רצו מלחמה, הבינו שאין להם מוצא אחר אם הם רוצים להתפלל ולסחור בחופשיות.
מלחמת הגֶזֶן
בשנות שלטונו הראשונות של אלבה, היחיד שהעז להתייצב נגדו בגלוי היה וילם מאורנז'. בקושי רב הצליח לגייס כסף לצבא שכירים של פרוטסטנטים גרמנים ופלש לארצות השפלה. אולם תוכניתו, שהתבססה על תקיפה משלושה כיוונים בבת אחת, נכשלה. שני צבאות הובסו, והשכירים שלו עצמו התפזרו עוד לפני שהספיקו להילחם באויב. אף שאלבה לא הצליח ללכוד את הנסיך, הוא הבטיח למלך כי "אפשר לראות בווילם מאורנז' אדם מת".
כפי שהראו האירועים הבאים, הדוכס מיהר להסיק מסקנות: וילם גייס צבאות שכירים חדשים, אך ספג שוב ושוב תבוסות. אלבה, מצדו, היה פוליטיקאי גרוע מאוד אך מצביא מוכשר ביותר. ואף על פי כן, ככל שמדיניות המושל הביאה לחורבנם של יותר אנשים, כך הלכה והתרחבה תנועת הגֶזֶן.
גֶזֶן היער תקפו יחידות קטנות של צבא המלך, השתלטו על שיירות ספרדיות ושדדו כנסיות ומנזרים. אולם המפורסמים מכולם היו הגֶזֶן הימיים – פיראטים חסרי פחד שהטביעו ספינות ספרדיות ונחתו על החוף כדי לשדוד ולבזוז. אף שההולנדים זוכרים אותם כאבירים ללא פחד וללא רבב, למעשה הם הפגינו לא פעם אכזריות בלתי אנושית ורדפו לא רק ספרדים ובני ארצם שהיו מקורבים אליהם, אלא כל מי שהיה קשור לדת הקתולית. אנשי אדמירל הגֶזֶן וילם דה לה מארק נודעו במיוחד במעשי הרצח והאלימות שלהם.
הגֶזֶן הימיים נזקקו לבסיס יבשתי – נמלים שבהם יוכלו לנוח ממסעותיהם, לרפא את פצעיהם ולתקן את ספינותיהם. בשנותיה הראשונות של מלחמת הגרילה העניקה להם מקלט כזה אליזבת מלכת אנגליה, שחששה משליטה ספרדית בארצות השפלה ולכן הייתה מוכנה לתמוך בכל אויב של ספרד. אולם בשנת 1572, לנוכח דרישותיו התקיפות של "אחיה האהוב פליפה השני" ומתוך חשש לגורלה שלה – באנגליה הייתה אופוזיציה קתולית משמעותית, שהייתה מעלה לכס את מרי סטיוארט אילו הספרדים היו מעניקים תמיכה מספקת – נאלצה אליזבת לשלול מן הגֶזֶן את המקלט. עם זאת, היא לא חדלה לשלם סובסידיות למורדים.
גורלה הנוסף של מלחמת הגרילה היה תלוי על חוט השערה. אך אפילו הדבר הזה פעל לטובת תושבי ארצות השפלה.
וכך, לאחר שאיבדו את הבסיס הנוח שלהם ונהדפו בידי רוח עזה, הגיעו הגֶזֶן באביב 1572 לשפך נהר המז. להפתעתם גילו שהעיר בריל, ששכנה במקום, ננטשה בידי חיל המצב הספרדי שיצא לעוד מסע עונשין. העיר נכבשה ונבזזה מיד, אך במקום לשוב לים הכריזו הגֶזֶן על בריל כבסיס החדש שלהם והניפו מעל המבצר את דגלו של וילם מאורנז'.
בעקבות בריל נכבשו עוד כמה ערים. כשראו את הגֶזֶן, התקוממו תושבי הערים בעצמם וחיסלו את חילות המצב הספרדיים. עוד לא חלפו חודשיים, וכבר בערו הולנד, פריסלנד וכמה מחוזות נוספים במרד.
ביוני אותה שנה הכריזו האספות המחוזיות של הולנד על נסיך אורנז' כסטאדהאודר של הולנד, זילנד, מערב פריסלנד ואוטרכט. היה זה אתגר גלוי למלך ספרד, שבשנת 1568 שלל מווילם את סמכויותיו והכריז עליו כפורע חוק. נציגו של הנסיך באספה הודיע כי פטרונו מסכים לקבל את ההצעה, ובשמו הבטיח להשיב לערים את הזכויות שאלבה שלל מהן ולהעניק לקתולים ולפרוטסטנטים חופש דת. וילם קיבל גם 100 אלף גילדן כסובסידיה להקמת צבא.
זו הייתה תחילת סופו של השלטון הספרדי בצפון ארצות השפלה.
עם זאת, בתחילה לא כך נראה הדבר. דוכס אלבה יצא למערכה צפונה, וכמו קודם לכן, המזל האיר לו פנים. בזו אחר זו כבש את ערי ארצות השפלה והשמיד את כל מי שהתנגד לו. בעיר נאארדן נטבחה כל האוכלוסייה, כולל נשים וילדים.
המלחמה עצמה נמשכה בהצלחה משתנה, ובסוף שנת 1572 היה אפשר אפילו לחשוב שהמרד עומד להסתיים שוב בכישלון. וילם מאורנז' קיווה מאוד לסיוע מן ההוגנוטים הצרפתים, אך מסעם לפלנדריה לא יצא לפועל. הדבר העניק לאלבה יד חופשית, והוא יכול היה להתמקד בחיסול המורדים בארצות הצפוניות.
בתחילת השנה שלאחר מכן הטיל מצור על הארלם, שהייתה חשובה ביותר למורדים. אלא שעזרה לתושבי ארצות השפלה הגיעה ממקום בלתי צפוי. הארלם, ואולי המרד כולו, ניצלו בידי הטורקים. בדיוק באותה עת פתחו הללו במערכה נגד ספרד בים התיכון וכבשו מחדש את אלג'יר. פליפה העדיף להשקיע את כספו במלחמה נגד העות'מאנים, שנראתה לו חשובה יותר, ובעקבות זאת נותרו חייליו של אלבה ללא כסף.
בסופו של דבר אזלו כוחותיו של דוכס אלבה, שנשאר לנפשו. הוא הגיש את התפטרותו, ובסוף 1573 התקבלה בקשתו. במקומו מונה לואיס דה רקֶסֶנס אי סונייגה, דיפלומט מנוסה. ככל הנראה בחר בו המלך בתקווה לפייס את תושבי ארצות השפלה, שכן אופיו היה מתון בהרבה מזה של אלבה.
המושל החדש הציע למלך לחון את כל הפרוטסטנטים בתנאי שישובו לחיק הכנסייה הקתולית, ולהקל על הגירתם של האחרים. הצעדים האלה לא היו מקובלים לא על פליפה השני ולא על הגֶזֶן. ובכל זאת הצליח רקֶסֶנס להשיג דבר מה: בשנת 1574, בהסכמת המלך, ביטל את המועצה לענייני המרד ואת האלקבלה. הקרבות נמשכו, אך המצור על ליידן נכשל: תושבי העיר הרסו את הסכרים והציפו את כל הסביבה. ואילו המצב הכספי הידרדר לגמרי: בשנת 1575 הכריזה ספרד שוב על פשיטת רגל. במרץ 1576 מת רקֶסֶנס מבלי שהצליח לשנות את המצב.
מולדת החירות
ההולנדים נלחמו בספרדים בראש ובראשונה למען החופש להאמין והחופש לסחור. כפי שאמרו בני התקופה, "מלך ספרד עצמו פתח במלחמה בכך שביקש להגביל יתר על המידה את חירותו של עם גאה". אין פלא שברפובליקה המנצחת נעשה מושג החירות קדוש. לותרנים, קלוויניסטים ואנאבפטיסטים שכחו זמנית את מחלוקותיהם כדי להיאבק בקתולים, ועד להשגת העצמאות כבר התרגלו לראות בדת עניין של החיים הפרטיים.
הסובלנות התפשטה בהדרגה גם לדתות אחרות, ואפילו לקתולים ולאתאיסטים. לפיכך נעשו ארצות השפלה, בדומה לאמריקה במאות הבאות, למקום שאליו נמלטו כל מי שנרדפו במולדתם. במאה ה-17 הפכו ארצות השפלה גם למרכז האירופי של הדפוס – דווקא כאן הודפסו הספרים שהצנזורה במדינות אחרות לא הייתה מאפשרת לפרסם. כאן יצאו לאור חיבורים פילוסופיים, ספרות נועזת ואפילו רומנים – בצרפת, החל משנת 1737, ניתן היה להדפיס כל רומן רק באישור מיוחד. מאחר שהרומנים הפכו לחומר הקריאה ההמוני הראשון באירופה, קשה להפריז בתפקיד ההולנדים בעיצוב השקפת העולם החדשה.
הצו הנצחי
לאחר שאיבדו את מפקדם מרדו החיילים הספרדים לחלוטין. נמאס להם להילחם בכוחות אויב עדיפים, להגן על ערים עשירות ולא לקבל שכר, ולכן החליטו לפצות את עצמם באמצעות ביזת אנטוורפן. במסע המביש הזה נהרגו יותר מ-6,000 מתושבי העיר.
האספה הכללית, שהתכנסה באותו זמן בגנט, פרסמה מיד את נוסח "הפציפיקציה של גנט". הוכרזו אחדות ארצות השפלה, חופש תנועה ומסחר, ביטולם של כל החוקים נגד הקלוויניסטים, והחיילים הספרדים שיצאו משליטה הוכרזו כפורעי חוק. סמכותם של פליפה השני ושל האמונה הקתולית הוכרה, אך השליטה הישירה, לפחות בצפון ארצות השפלה, נמסרה לווילם מאורנז'.
כפי שניתן לראות, הרוב עדיין לא רצה בהמשך המלחמה וגם לא בעליונות הפרוטסטנטים. אף שהקלוויניסטים היו המשתתפים הפעילים ביותר במאבק הפוליטי של אותה תקופה, הם היו לכל היותר עשרה אחוזים מכלל אוכלוסיית הארץ. עם זאת, למרות ביטול האלקבלה, אוכלוסיית ארצות השפלה ביקשה בבירור להגן על עצמה מפני שרירות לבם של השלטונות הספרדיים.
המושל דון חואן מאוסטריה, שהגיע לארצות השפלה בפברואר 1577, פתח במשא ומתן עם האספה הכללית, שבעקבותיו נחתם "הצו הנצחי", שחזר על נוסח "הפציפיקציה של גנט" אך בהסתייגות אחת: דון חואן הכריז לא על וילם מאורנז' כמושל אלא על עצמו. עד מהרה התברר שדי בכך כדי לפתוח במלחמה חדשה.
העניין היה שתוכניותיו של דון חואן לא הסתכמו בכך. הוא החליט לפלוש לאנגליה, לשחרר ממאסר את מרי סטיוארט, לשאת אותה לאישה ולהפוך למלך אנגליה, תוך החזרת הקתוליות למדינה. אולם תושבי ארצות השפלה לא רצו לקחת חלק בתוכניותיו, ואילו הולנד וזילנד, שנשארו נאמנות לקלוויניזם ולווילם מאורנז', חיבלו למעשה בביצוע "הצו הנצחי". דון חואן נמלט למצודת נאמור, הסתגר בה ופתח בפעולות צבאיות נגד האספה הכללית.
קהילות קלוויניסטיות החלו להשתלט על השלטון בערים, כולל בערי הדרום. גם שליטי הערים החדשים לא התאפיינו בסובלנות רבה, אלא שכעת הופנו הרדיפות נגד הקתולים, כלומר נגד הרוב. לאחר שהשיגו שלטון עשו הפרוטסטנטים של ארצות השפלה את מה שהספרדים לא הצליחו לעשות במשך עשרות שנים – הם הניעו את מטוטלת אהדתם של המתונים לעברה של ספרד. חילופי התפקידים פעלו לטובת הכתר הספרדי. מי שידע לנצל זאת היה המושל החדש – דוכס פארמה, אלסנדרו פארנזה.
הוא שיחק במיומנות על הסתירות שבין תושבי הארצות שהופקדו בידיו, וב-6 בינואר 1579 הצליח להביא את נציגי המחוזות הקתוליים בדרום לחתום על איחוד אראס, שאישר את חסינות הקתוליות ואת שלטונו של פליפה בתמורה להוצאת החיילים הספרדים.
תשובתו של הצפון הייתה איחוד אוטרכט. שבועיים לאחר פרישת הדרומיים, ב-23 בינואר, חתמו עליו שבעה מחוזות צפוניים, שהכריזו על כוונתם להיאבק עד הסוף למען עצמאות וחופש דת. פליפה הכריז בינתיים על וילם מאורנז' כאויבו האישי, ואילו זה כינה בתגובה את המלך הספרדי עריץ והתנער מנאמנותו אליו.
בשנת 1581 הדיחה האספה הכללית של המחוזות הצפוניים באופן רשמי את פליפה. מאחר שהקמת רפובליקה נראתה רעיון נועז מדי, עלתה מיד השאלה: מי יהיה המלך החדש? אליזבת מלכת אנגליה סירבה בתוקף, ואז הזמין וילם את פרנסואה, דוכס אנז'ו, אחיו הצעיר של אנרי השלישי. אלא שבתוך זמן קצר הספיק לעורר סלידה כללית ועזב את הארץ.
המצוד אחר נסיך אורנז' עצמו לא פסק. על ראשו הוצע סכום נכבד, וכמרים קתולים לא חדלו לחזור ולומר שמי שיהרוג את "העריץ" יזכה בגמול אלוהי. ב-10 ביולי 1584 נרצח מנהיג המהפכה של ארצות השפלה בידי קנאי. אגב, הוא היה ראש המדינה הראשון בהיסטוריה שנורה למוות באקדח.
קראו גם: מדורות ועינויים: איך האינקוויזיציה הטילה גזר דין מוות על כל תושבי הולנד
גורלות שונים
בינתיים המשיך אלסנדרו פארנזה במתקפה, ובשנת 1585 הצליח לכבוש את אנטוורפן. כעת התבהר סופית הגבול בין ארצות השפלה הצפוניות לדרומיות. ואף שהמלחמה נמשכה עוד 60 שנה – עם הפסקה של 12 שנות שביתת נשק בין 1609 ל-1621 – השינויים בגבול הזה כבר היו זניחים.
החלוקה הושלמה. בצפון קמה רפובליקת המחוזות המאוחדים – מלך מעולם לא הצליחו למצוא לה – ולשם הפשטות החלו לכנותה הולנד, כפי שבעבר כונו כל ארצות השפלה פלנדריה. בדרום נוצרו ארצות השפלה הספרדיות, שלימים הפכו לאוסטריות – בלגיה העתידית.
הניסיון האחרון לאחד את ארצות השפלה נעשה כבר במאה ה-19, לאחר מלחמות נפוליאון, אך גם הוא נכשל. ראשית, בצפון ובדרום התבססו דתות שונות. שנית, היו גם סיבות כלכליות. לאחר שהספרדים כבשו מחדש את אנטוורפן, הסתפקו ההולנדים בכך שהשתלטו על שפך נהר הסכלדה, שחסם את היציאה מן העיר, ולא טרחו לשחרר את העיר עצמה. כך חסמו סוחרי אמסטרדם את האוויר לאחיהם באנטוורפן, ובעקבות זאת הפכה אמסטרדם במהירות לבירת המסחר העולמי החדשה.
תושבי אנטוורפן – ועמם כל תושבי דרום ארצות השפלה – לא יכלו לסלוח על כך. לא במקרה שארל דה קוסטר, ביצירתו האפית "אגדת אולנשפיגל", מביע צער על האיחוד הכושל בין בלגיה להולנד ואומר: "וכך היה קורה, אלמלא הסכלדה…"
תור הזהב של הולנד
בינתיים הפכה רפובליקת המחוזות המאוחדים למעצמה הימית החזקה ביותר בעולם. הסוחרים והימאים, שחיו בתנאים של מלחמה בלתי פוסקת, התגלו הן כדיפלומטים מוכשרים והן כחיילים טובים.
בשנת 1628 תפס האדמירל פיט פיטרסזון היין את צי הכסף הספרדי – וכל הכסף הושקע במימון המלחמה נגד המטרופולין לשעבר. ההולנדים השתלטו על המסחר המתווך בין מדינות אירופה, ובאוקיינוס ההודי ובאוקיינוס השקט קידמה את האינטרסים שלהם חברת הודו המזרחית ההולנדית, שנוסדה בשנת 1602 ונחשבת בדרך כלל לתאגיד הרב-לאומי הראשון בהיסטוריה.
במשך יותר ממאתיים שנה הצליחו תושבי צפון ארצות השפלה להיות האירופים היחידים שהורשו להגיע ליפן, והלימודים האירופיים ביפן קיבלו את השם "רנגאקו", או "המדע ההולנדי". בשנת 1609 נוסדה הבורסה של אמסטרדם – העתיקה בעולם, ועדיין אחת המרכזיות בו.
ובכל זאת, הנכס החשוב ביותר של הרפובליקה היה החירות. לאחר השרירות מצד המלך הספרדי, החירות – חופש האמונה וחופש המסחר – החלה להיתפס בעיני רבים כערך עליון. ואף שבתחילה לא חלה חירות זו על הקתולים, שבהם ראו מסיבות מובנות איום, דווקא בהולנד נעשתה בהדרגה האמונה הדתית עניינו הפרטי של האדם והסובלנות הדתית הפכה לחובה. כך הייתה הולנד לאם הליברליזם המערבי. והוא שהעניק לה תור זהב של ממש.
כאן המציא לוונהוק את המיקרוסקופ, הוגו גרוטיוס הניח את יסודות המשפט הבין-לאומי, כאן כתב שפינוזה את חיבוריו הפילוסופיים ופעלו רמברנדט, ורמיר, פרנס האלס ורבים אחרים. רוח החירות משכה לכאן זרים: רנה דקארט חי 20 שנה בליידן. נוסף על כך נהרו להולנד יהודים ספרדים-פורטוגלים והוגנוטים צרפתים, שגם הם תרמו רבות להתפתחותה.
ספרד הסכימה להכיר בעצמאותה של הפרובינציה המורדת שלה רק בשנת 1648 – וכבר ארבע שנים אחר כך, עם פרוץ המלחמה האנגלו-הולנדית הראשונה, החל שקיעתה של הולנד. אולם גם לאחר שאיבדה את העליונות הימית והמסחרית שלה, נותרה הארץ בחזית הקדמה האירופית. ההולנדים היו דוגמה למהפכה האנגלית הראשונה וסייעו בארגון המהפכה המהוללת של 1688, ומכאן שגם בעיצוב המלוכה החוקתית האנגלית.
פיוטר הראשון התבסס ברפורמות שלו במידה רבה על הניסיון ההולנדי, כפי שמעידות מילים רבות שנשאלו מן השפה ההולנדית. לאורך כל המאה ה-18 הודפסו דווקא בארצות השפלה ספרים שנאסרו לפרסום במדינות אחרות באירופה. כאן ראו אור כתביהם של וולטר, דידרו והולבאך, וכאן יצאו גם יצירות שנאסרו מעבר לגבול בגלל נועזותן המופרזת, למשל "מנון לסקו" מאת האב פרבו.
כנראה שדווקא רוח החירות והיוזמה הפרטית הזאת יכולה להיחשב להישג המרכזי של המהפכה בארצות השפלה. האנגלים, האמריקאים והצרפתים מרדו בשלטונותיהם תוך שהם נשענים על ניסיונם של האנשים שהיו הראשונים בעת החדשה להשיג חירות.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
