תאמל״ק ליהאם הגמדאים ביצירתו של ג'.ר.ר. טולקין מרמזים על אנטישמיות נסתרת, או שמא מדובר בפרשנות מופרזת של חוקרים מודרניים? לאורך השנים, לא מעט אקדמאים האשימו את דמות הגמדאים של טולקין בהנצחת תכונות שליליות המיוחסות ליהודים, במיוחד עקב שינוי הדמויות מ״הסילמריליון״ ועד ״שר הטבעות״. כאן ננסה לפענח את האמת מאחורי ההאשמות, ולבחון אם הגמדאים הם באמת סימן לאנטישמיות או פשוט חלק מהפולקלור העשיר ממנו שאב טולקין את השראתו.
לא מעט אקדמים האשימו את הגמדים של טולקין בהנצחת סטריאוטיפים שליליים על יהודים. בייחוד מאחר שהגמדים עברו שינוי לאורך יצירותיו של טולקין: הם החלו בתור דמויות נורדיות (ורשעיות) בגרסאות המוקדמות של ״הסילמריליון״, הפכו לאנלוגיה ליהודים (טיפשיים וחמדנים) ב״ההוביט״ ולבסוף קיבלו טיפול מכבד יותר ב״שר הטבעות״ כמעין מקבילה ליהודים.
טולקין עצמו שינה את הדרך בה תיאר את הגמדים – ממִים המרושע ועד לגימלי ההירואי – כפי שציין כריסטופר טולקין ואחרים. הקשר ליהודים מגיע ממכתב שכתב טולקין האב, ומראיון לאחר מכן ב-BBC:
"אני באמת חושב על ה'גמדאים' כמו על יהודים: בו זמנית ילידים וזרים במקומות מושבם, והגמדאים כמובן – לא היית אומר שבדרכים רבות הם מזכירים לך את היהודים? המילים שלהם הן שמיות בבירור, נבנו בכוונה להיות שמיות…" (מכתב 176: 1955)
הבעיה מתחילה כשמנסים לחבר את זה לאופן שבו מוצגים הגמדים ב״ההוביט״, שם הם מתוארים בוודאות כחמדנים – האם טולקין ניכס להם סטריאוטיפים מכוערים?
בקצרה, לא.
הקשר שטולקין מצייר בין הגמדים לבין העם היהודי הוא באופן שבו הם מתקשרים עם סביבתם: לאחר שאיבדו את מולדתם, הם שמרו על מסורותיהם ושפתם הייחודית בגלות. לדוגמה, טולקין מתאר את הרוהירים (Rohirrim) כדוברים אנגלית עתיקה, אף שבמציאות הם אינם מדברים אותה – זהו כלי תרגומי, שמראה יחס דומה בין שפות דמיוניות.
העובדה שהגמדאים מדברים ביניהם בשפה "בעלת ניחוח שמי" משקפת את מצבם כ"ילידים וזרים" בעת ובעונה אחת. שאלת החמדנות לא קשורה לכך. כאן טמון הכשל המרכזי בטענה הזו: בייחוד תוך התעלמות מהשורשים הנורדיים של דמות הגמדים אצל טולקין, ומפרשים מאפיינים נורדיים כמאפיינים סטריאוטיפיים של יהודים.
ואכן הגמדים המוקדמים של טולקין הושפעו עמוקות מהפולקלור הנורדי, אך לאחר מכן העניק להם טולקין סיפור בריאה נפרד ״הסילמריליון״, השונה מזה של בני-האדם והאלפים, מה שמרמז לדבריה על אנלוגיה ליהודים. אלא שהעובדות אינן תומכות בכך. בזמן כתיבת ״ההוביט״ סיפור הבריאה הזה כלל לא היה קיים.
ב״ספר הסיפורים האבודים״ (1919) נכתב:
"הנאוגלַת [הגמדאים] הם עם מוזר, ואין איש היודע בוודאות מהיכן הגיעו; אינם משרתים את מלקו או את מנווה, ולא מתחשבים בעלפים או בני אדם, ויש האומרים שלא שמעו על אילובטר, ואם שמעו – אינם מאמינים."
גם ב״דברי ימי בלריאנד״ (תחילת שנות ה-30):
"אין ידוע מהיכן הגיעו הגמדאים, רק שברור שאינם מבני העלפים, לא בני תמותה, ולא מברואי מורגות."
במילים אחרות, הגמדים פשוט שונים – לא "יהודים נחותים" שדוחים אותם. רק באמצע שנות ה-30 נוספה גרסה שמייחסת את בריאתם לאולה, אחד מהוולאר, וגם אז אין כל רמז לדחיקה או ליחס שלילי מצד אילובטר. כלומר, בזמן כתיבת ההוביט לא היה קיים שום סיפור בריאה שממנו ניתן להסיק הקבלה ליהודים.
טולקין הציג את רוב הגמדים כדמויות קומיות, מלבד תורין צינת-אלון. גם הטענה על חמדנות שגויה: חמדנות מופיעה כבר בטקסטים המוקדמים ביותר של טולקין, הרבה לפני שהוא קישר את הגמדים ליהודים. כבר ב-1919 הוא כתב שהגמדים "אוהבים זהב וכסף יותר מכל דבר אחר". חמדנות איננה ייחודית ליהודים או לגמדים, זו חולשה אנושית כללית ביצירתו של טולקין. אם חמדנות הייתה בהכרח סימן ליהדות, מה לגבי עלפים כמו פאנור, או בני-אדם כמו מלך עיר האגם?
כמו כן, לא כל הגמדים ב״ההוביט״ נופלים לחמדנות. חלקם מתנגדים למעשיו של תורין ואפילו חשים אשמה על יחסו כלפי בילבו. בהמשך יש שמנסים להוכיח שטולקין חיבר בין כל הסטריאוטיפים – חמדנות, שפה שמית, זקנים, והיותם "מוחלפים" על ידי עמים אחרים – כדי להצדיק את הדרתם של הגמדים. אך שוב, אין בסיס לטענה זו: השפה השמית נוספה רק ב״שר הטבעות״ והגמדים תמיד היו מזוקנים, גם בפולקלור הגרמני.
מעבר לכך, יש סתירות פנימיות: לדוגמה, ב״ההוביט״ הגמדים אוכלים חזיר – דבר שאינו כשר כלל ועיקר. תורין עצמו חפץ בבייקון לארוחת בוקר. אם מדובר בייצוג של יהודים, מדובר בייצוג משונה מאוד. לבסוף, ישנה התכתבות של טולקין עם הוצאה גרמנית ב-1938, שבה ביקשו לדעת אם הוא "ארי". טולקין דחה אותם בזעם והבהיר שהוא מתנגד לגזענות. קשה להאמין שאדם כזה היה כותב סיפור שכולו אנטישמיות נסתרת.
למרות האווירה בעולם והצורך של אקדמאים למצוא אי אלו סממנים לאנטישמיות בספרות של טולקין והניסיון למסגר את הדיון סביב אנטישמיות פשוט אינו מחזיק מים. טולקין שאב השראה עמוקה מהמיתולוגיה הנורדית ולא יצר דימוי מכוון ליהודים. חמדנות, פחדנות או זקן אינם בהכרח סימנים לאנטישמיות – אלא חלק מהמורשת המיתולוגית שממנה צמחו הגמדאים.
