בעיירה השקטה פליינפילד שבויסקונסין, התרחש סיפור זוועה שזעזע את אמריקה והעולם כולו. אד גיין, אדם שנראה תמים למראית עין, חי חיים כפולים שהסתירו סודות מצמררים. מאחורי דלתות ביתו המבודד הוא עסק במעשים שלא ייאמנו: שוד קברים, איסוף חלקי גופות, ויצירת חפצים מחלקי גוף אנושיים. חשיפת פשעיו בשנות ה-50 לא רק שהטילה אימה על הציבור, אלא גם שינתה לנצח את הז'אנר הקולנועי של סרטי האימה.

אד גיין היה רוצח אמריקאי שפשעיו המחרידים זכו לתהילה עולמית בשנות ה-50, כאשר התגלה כי שדד קברים והשתמש בחלקי גוף כדי לייצר חפצי בית וחפצים אחרים. בשנת 1968 גיין נמצא אשם ברצח אישה, אם כי גם הודה בהריגת אדם אחר. בנוסף, יש הסבורים כי רצח את אחיו, שמת בנסיבות מסתוריות במהלך שריפה. ברם, המוות נקבע כתאונה. אד גיין היווה השראה לספרים וסרטי אימה רבים. אד נולד ב-27 באוגוסט 1906, בלה קרוס, ויסקונסין. הוא נחשב כלא שפוי ושהה בבית חולים לחולי נפש עד מותו בשנת 1984. הוא היווה השראה לספרים וסרטי אימה רבים, האחרונים שבהם כוללים את "פסיכו" (1960), "המנסרים מטקסס" (1974) ו"שתיקת הכבשים" (1991).

חיים מוקדמים

גיין היה הצעיר מבין שני ילדים שנולדו לאוגוסטה וג'ורג' גיין. הוא עבר ילדות קשה. אביו היה אלכוהוליסט, ואמו השתלטנית נהגה להתעלל בו מילולית. היא גם הזהירה אותו לעתים קרובות מפני חוסר מוסריותן של נשים ודיכאה חברויות שפיתח עם אחרות. גיין בכל זאת העריץ אותה, עובדה שככל הנראה הטרידה את אחיו הבכור, הנרי, שלעתים התעמת איתה בנוכחותו של גיין. בשנת 1940 נפטר ג'ורג' גיין מאי ספיקת לב, וארבע שנים לאחר מכן הנרי גיין מת בנסיבות מסתוריות במהלך שריפה ליד החווה המבודדת של המשפחה בפליינפילד, ויסקונסין. למרות שאד גיין דיווח למשטרה על אחיו כנעדר, הוא הצליח להוביל אותם ישירות לגופה כשהגיעו. למרות חבורות שהתגלו על ראשו של הקורבן, המוות נקבע כתאונה. מותה של אמו של גיין בשנת 1945 הותיר אותו כמעט כנזיר. בשנים שלאחר מכן, גיין סגר את אזורי הבית שבהם השתמשה אמו בתדירות הגבוהה ביותר, ושמר עליהם כמעין מקדש. הוא התפרנס מעבודה כאיש תחזוקה ומדי פעם גם משמרטפות.

פשעים והרשעה

גיין משך את תשומת ליבה של המשטרה בשנת 1957, כאשר בעלת חנות לחומרי בניין בשם ברניס וורדן נעלמה. גיין נראה איתה זמן קצר לפני היעלמותה, וכאשר גורמי אכיפת החוק ביקרו בחוותו, הם מצאו את גופתה תלויה מרגליה בסככה. היא נורתה למוות, עורפה וראשה נערף. ראשה נמצא בקופסה.

בדיקות מאוחרות יותר של ביתו של גיין הראו שהוא שדד קברים באופן שיטתי ואסף חלקי גופות של נשים, בהם השתמש לייצור פריטי בית ובגדים. הממצאים המקאבריים כללו כיסא מרופד בעור אנושי, מסכות פנים וקופסאות של חלקי גוף שונים. הוא גם יצר "חליפת נשים" שהוא יכול היה ללבוש. בנוסף, גילו הרשויות את ראשה של מרי הוגאן, מפעילת פונדק שנעלמה בשנת 1954. בשנת 1958 נהרס "בית הזוועות" של גיין בשריפה, שמקורותיה אינם ברורים.

אולי יעניין אתכם גם

צ'אק נוריס: האיש והאגדה

בין אמסטרדם לדטרויט: גל של טרור אנטישמי שוטף את הקהילות היהודיות

עלייתו ונפילתו של הפטריארך אִירֶנֵאיוֹס: הפרשה שטלטלה את ירושלים

טימור לנג: הכובש הבלתי מנוצח

מקסימיליאן קולבה — מהכנסייה לגרדום

מבצע ״שאגת הארי״: על המתקפה המשותפת שזעזעה את המזרח התיכון

גיין הודה ברצח שתי הנשים, שתיהן לכאורה דמו לאמו, אך נפסק כי הוא חף מפשע בשל אי שפיות. בסוף 1957 הוא נחשב כבלתי כשיר לעמוד למשפט לאחר שאובחן כחולה סכיזופרניה ולאחר מכן אושפז במוסדות פסיכיאטריים שונים. בשנת 1968, עם זאת, לאחר שנקבע כי הוא יכול להשתתף בהגנתו, גיין הועמד למשפט. הוא נמצא אשם ברצח וורדן – על פי הדיווחים מסיבות כלכליות, התובעים ניסו להאשימו רק רצח אחד – אך לאחר מכן הוכרז כלא שפוי בזמן הפשע. הוא חזר לבית חולים לחולי נפש, שם שהה עד מותו מסרטן ב-26 ביולי 1984, מדיסון, ויסקונסין.

סיפורו של אד גיין הוא לא רק תיעוד של פשע מחריד, אלא גם הצצה לנפש מעוותת שהותירה חותם עמוק על תרבות הפופ ועל עולם הקולנוע. אם עולם האימה וההיסטוריה האפלה ריתקו אותך, מוזמנים לגלות עוד סיפורים מצמררים ומרתקים באתר שלנו – ולהעמיק אל תוך הצללים שמאחורי הכותרות.

חומר מעשיר לצפייה

התנהגותו של גיין היוותה השראה לספרים וסרטים רבים, ובראשם שלושה מסרטי האימה/מותחן המשפיעים ביותר שנעשו אי פעם: פסיכו (1960), בבימויו של אלפרד היצ'קוק ומבוסס על ספרו רב העוצמה של רוברט בלוך משנת 1959; המנסרים טקסס (1974), שגם הוא שואב השראה מחייו של הרוצח הסדרתי מטקסס אלמר וויין הנלי; ושתיקת הכבשים (1991), עיבוד זוכה אוסקר לרומן הנמכר ביותר של תומאס האריס (1988). גיין היה גם נושא לסדרה בהפקת נטפליקס "מפלצת: סיפורו של אד גיין", עם צ'רלי האנם בתפקיד הראשי.