תאמל״ק לי
הקשר בין ישראל לאדום הוא מהמורכבים והטעונים ביותר בדפי התנ"ך – סיפור על שני עמים שנולדו מרחם אחד, אך גורלם נשזר במאות שנים של עוינות ומלחמה. • בעוד שהאדומים נתפסו כאויב אכזר ועז נפש, הם נשאו עמם מורשת מפתיעה המייחסת אותם לאותו אב קדמון: יצחק. • מנזיד העדשים האֱדומי ועד למבצרי הסלע הבלתי חדירים בערבה, זהו סיפורה של אומה שחיה על חרבה, נאבקה באחיה והותירה חותם של דם וחול בדברי הימים.
היריבות בין ישראל לאדום החלה עוד לפני לידתה של מי מהאומות. קיימים שלושה הסברים אפשריים למקור השם אדום. כל אחד מהם או שילוב שלהם יסביר את הזיקה בין הצבע האדום לבין האדומים.
הסכסוך בין האדומים לישראלים נמשך מאות שנים עד שצאצאי עשו כאומה דעכו בהדרגה מהיסטוריה.
עשו מוכר את הבכורה
יצחק היה בנו של אברהם. אשתו, רבקה, הרתה עם תאומים, והשניים נאבקו זה בזה בבטנה. אלוהים אמר לה: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כ"ה, כ"ג). הפור נפל לסכסוך שיימשך מאות שנים.
כאשר נולד הבכור, הוא היה אדמוני ושעיר, ולכן יצחק ורבקה קראו לו עשו, שמשמעותו "שעיר" או "מחוספס". הוא אהב את הטבע ויצא לציד לעיתים קרובות. אחיו הצעיר, יעקב, היה הרבה יותר ביתי, ושהה באוהלים עם אמו רוב הזמן.
בהזדמנות מסוימת, כשעשו חזר הביתה מציד, הוא היה רעב מאוד והשתוקק למעט מנזיד העדשים האדום שיעקב בישל. יעקב אמר שעשו יכול לקבל מעט נזיד, אך רק אם עשו ייתן לו את הבכורה שהייתה לו כבן הבכור. עשו נשבע לכך, מבלי לחשוב הרבה על בכורתו באותו רגע או לשקול את ההשלכות (בראשית כ"ה).
מאוחר יותר, רבקה ויעקב רימו את יצחק כדי שייתן את הברכה שנועדה לאח הבכור לאח הצעיר. עשו זעם כשהבין מה התרחש ונדר להרוג את יעקב ברגע שאביהם יצחק ילך לעולמו (בראשית כ"ז).
לאחר שנים רבות, יעקב היה בדרכו חזרה לארץ מולדתו וחשש שאחיו יהרוג אותו. הוא שלח שליח לפניו לפגוש את עשו, שהתגורר בשעיר, באדום (בראשית ל"ב, ד').
בדרך הוא נאבק עם איש שלאחר המאבק אמר: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב, כ"ט).
כשנפגשו, עשו חיבק ונישק את יעקב (ישראל). נראה היה שהאיבה נשכחה. האחים, לעומת זאת, לא יכלו לאכלס את אותה טריטוריה.
בבראשית ל"ו, ז'-ח' נאמר: "כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם. וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר".
היסטוריה ותרבות של האדומים
על פי התנ"ך, צאצאי עשו הפכו לאדומים, ואדום הייתה הטריטוריה שבה החזיקו. השם מכיר בעשו כאביו של עם זה השוכן בהרי המדבר משום ש"עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם" (בראשית ל"ו, ח'). משמעות המילה אדום היא "אדום", ושלוש תיאוריות לגבי מקורותיה רווחות.
תיאוריה אחת מציעה שמקורו בצבע הסלע והחול של אדום. תכולת הנחושת והברזל העשירה של הסלע באזור מעניקה לו גוון אדמדם.
תיאוריה אחרת היא שהשם מתייחס לצבע השיער שכיסה את גופו של עשו מלידה. ההשקפה השלישית מגיעה מהתנ"ך: זה היה בגלל הצבע האדום של נזיד העדשים שיעקב בישל ועשו מכר עבורו את בכורתו (בראשית כ"ה, ל').
ארץ אדום הייתה מדרום ומדרום-מזרח לים המלח. "דרך המלך" שחיברה בין מצרים למסופוטמיה עברה דרך אדום, מה שהפך את האדומים לשחקן מפתח בסחר ובמסחר במזרח הקרוב. בירת אדום הייתה סלע. האזור היה עשיר בנחושת ובברזל, משאבים שהיו בעלי ערך רב בעולם העתיק. זה אפשר לאדומים לבנות כלכלה חזקה ולהגדיל את יכולתם הצבאית. הם יכלו לייצר כלי נשק מהמשאבים המקומיים ולסחור בעודפים עם אומות אחרות במזרח הקרוב. הם הפכו למשפיעים יותר ככל שנתיב הסחר בין מצרים למסופוטמיה שעבר בשטחם אפשר למסחר לעלות בחשיבותו על הכרייה. הם גבו היטלים משיירות סחר, מה שהעניק להם יתרון כלכלי באזור.
לאדום, כאזור הררי, הייתה אדמה חקלאית מוגבלת. הם ניצלו את המעט שהיה להם לגידול יבולים כמו שעורה, חיטה, תאנים, זיתים, רימונים, תמרים, עדשים וקטניות. אלו היו מקורות מזון עמידים לבצורת או שגודלו קרוב למקורות המים של האזור.
הטופוגרפיה של האזור אפשרה לאדומים לבנות ערים ומבצרים שהיו כמעט בלתי חדירים. הצוקים התלולים והעמקים העמוקים של אדום שימשו כהגנה טבעית מפני צבאות פולשים. הפריסה האסטרטגית של כוחות לאורך פני השטח הפכה את האדומים לאויב אמתני, למרות שהיו אומה קטנה יחסית.
בתחילה, האדומים היו חברה שבטית. עם הזמן, הם עברו לשיטה מלוכנית כמו רוב האומות האחרות בכנען. האומות הכנעניות הסובבות, כמו המואבים והאמוריים, השפיעו על הפרקטיקה הדתית באדום. הם עבדו אלים שונים, ואלוהותם הלאומית הייתה קוס, שסומל על ידי עיט. לקוס היו קווי דמיון רבים לבעל. ביניהם הייתה זיקה לסופות, גשם ופריון. התנ"ך מעולם לא מזכיר אלוהות זו בשמה.
העיט היה סמלה של אדום, והתנ"ך כולל התייחסויות רבות לעיטים בהקשר של אדום. דוגמה בולטת מגיעה מעובדיה א', ד', שם אלוהים פוסק דין על אדום: "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְהֹוָה".
הסכסוך עם בני ישראל
כאשר משה הוביל את בני ישראל אל מחוץ למצרים, הם היו צריכים לעבור דרך אדום. משה שלח שליחים אל מלך אדום לבקש רשות לישראל לעבור דרך אדום בדרך המלך. הוא התחייב לא להשתמש באף משאב מזון או מים במסע או לסור מהדרך, אך המלך סירב לבקשה, ואיים במלחמה עם ישראל אם לא ייענו לדרישתו (במדבר כ', י"ד-כ"א). האדומים ככל הנראה ראו בישראל איום משמעותי מכיוון שהיו רבים במספרם. בני ישראל החליטו לעשות עיקוף סביב אדום (במדבר כ"א, ד').
מאוחר יותר, אלוהים הנחה את בני ישראל לא להתגרות באדומים ולא לקחת דבר מארצם. אלוהים נתן לעשו את הטריטוריה שבה ישבו כעת האדומים (דברים ב', ג'-ה'). הוא גם אמר: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא" (דברים כ"ג, ח'). אדום וישראל הצליחו להימנע ממלחמה מזמן יציאת ישראל ממצרים ועד לתחילת המלוכה הישראלית.
במהלך שלטונו של המלך שאול, ישראל ואדום הפכו לאויבים ויצאו למלחמה (שמואל א' י"ד, מ"ז). למלך היה, עם זאת, אדומי בשם דואג כאיש סוד קרוב (שמואל א' כ"א-כ"ב). בתקופת דוד, הסכסוך בין ישראל לאדום הסלים.
דוד בנה את המוניטין שלו על הריגת 18,000 אדומים בגיא המלח והכניע את אדום תחת שליטתו, תוך הצבת נציבים בשטח אדומי. הדומיננטיות של ישראל על אדום נמשכה עד לתקופת שלטונו של שלמה.
האֱדומים מרדו בדיכוי הישראלי לאחר מותו של שלמה. בתנ"ך נאמא במהלך שלטונו של יהורם מלך יהודה כי "בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה וַיַּמְלִיכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. וַיַּעֲבֹר יוֹרָם צָעִירָה וְכָל הָרֶכֶב עִמּוֹ וַיְהִי הוּא קָם לַיְלָה וַיַּכֶּה אֶת אֱדוֹם הַסֹּבֵב אֵלָיו וְאֵת שָׂרֵי הָרֶכֶב וַיָּנָס הָעָם לְאֹהָלָיו. וַיִּפְשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא" (מלכים ב' ח', כ'-כב').
שנים רבות לאחר מכן, כשהבבלים בזזו את ירושלים, האיבה והטינה שהאדומים רחשו כלפי ישראל נחשפו. לא רק שהם שמחו על נפילת יהודה, אלא שהם גם בזזו את העיר, לכדו פליטים והסגירו אותם לבבלים. ספר עובדיה, הנביא מהתרי-עשר, מוקדש למשפט האדומים על פעולותיהם הבוגדניות.
עובדיה הוקיע את גאוותם ואמר כי מבצריהם בהרים לא יספקו להם ביטחון מפני משפט האלוהים. אויבים יפלשו לאדום, ובעלי בריתם לשעבר יגרשו אותם מארצם.
והאל הגשים את המשפט הזה על אדום. הבבלים פלשו לאדום, ורבים נסו מערבה אל דרום יהודה. האזור שבו התיישבו נקרא בשם היווני לאדום, אידומיאה (אדומיאה). מאות שנים מאוחר יותר, האדומיים יילחמו לצד היהודים נגד הרומאים כאשר אלו החריבו את ירושלים בשנת 70 לספירה. לאחר מכן, האדומיים נעלמים מההיסטוריה.
כיום, שרידי ממלכת אדום החזקה לשעבר עדיין נראים במקומות כמו פטרה בירדן המודרנית. המבנים שפטרה ידועה בהם ביותר, לעומת זאת, מזוהים יותר עם הנבטים שאכלסו אותה לאחר האדומים.
סיפורם של האדומים הוא עדות חיה לכך שקרבת דם אינה מבטיחה בהכרח שלום, ולעתים היריבויות המרות ביותר צומחות דווקא מתוך הבית. למרות כוחם הצבאי, עושרם הכלכלי וערי המבצר שבנו בלב ההרים, בסופו של דבר נמוגו צאצאי עשו מהבמה ההיסטורית, כפי שניבאו נביאי ישראל.
כיום, כשמביטים בסלעים האדומים של פטרה ובשרידי הערים העתיקות, נותר רק הזיכרון של עם עז שהיה "אח" ובו-בזמן "אויב", פרק מרתק בהיסטוריה של המזרח התיכון שבו המיתולוגיה, האמונה והמציאות נפגשות.
