תאמל״ק ליהעיתונות המשיכה להטריד את אלברט איינשטיין בשאלה האם הוצע לו תפקיד נשיא מדינת ישראל. לפי הדיווחים, המשרה, שהייתה במידה רבה טקסית, הוצעה לו, אך האם יקבל אותה? הפיזיקאי וזוכה פרס נובל חזר ואמר לתקשורת: "מעולם לא קיבלתי מברק כזה", מה שהיה חצי-שקר בלבד. למעשה, בסתר, איינשטיין כבר קיבל את ההצעה לתפקיד, שבו לא חפץ, מממשלת ישראל, אשר בעצמה לא רצתה שיקבל אותו. מאז התנהל מאחורי הקלעים ריקוד דיפלומטי עדין כדי שאף צד לא יובך מסירובו הסופי…
הדרמה המורכבת הזו החלה להתגלגל ב-9 בנובמבר 1952, עם מותו של חיים ויצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל. כלי התקשורת החלו לשער מי יכהן בתפקיד הבא. אלברט איינשטיין, בן 73, הפך למוקד העיקרי.
במעריב, שהיה היומון הפופולרי ביותר בישראל של אותה תקופה, הוצע הרעיון ב-14 בנובמבר 1952, כתערובת של חזון פטריוטי וכישרון עיתונאי. רעיון ספקולטיבי של עיתון התגלגל והפך להצעה פוליטית של ממש, שהופנתה לאחד האנשים המפורסמים ביותר על פני כדור הארץ, שמעולם לא חי בישראל ולא היו לו שאיפות פוליטיות".
בהתייחסו לאיינשטיין "כאל היהודי הגדול ביותר עלי אדמות", ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון "חש מחויב להציע לו את התפקיד", נזכר יצחק נבון, המזכיר המדיני של בן-גוריון באותה תקופה, בנאום בסימפוזיון שנערך ב-1979 לרגל מאה שנה להולדתו של המדען.
איש לא חשב שאיינשטיין מתאים לתפקיד
למעשה, אף אחד מהם לא חשב שזה רעיון טוב, אך הם לא ראו אפשרות מעשית אחרת. נבון נזכר מאוחר יותר שבן-גוריון אמר: "תגיד לי מה לעשות אם הוא יגיד כן! הייתי חייב להציע לו את התפקיד כי אי אפשר שלא. אבל אם הוא יקבל, צפויה לנו צרה".
הסיבה להיסוס הייתה שאיינשטיין, שערך אז מחקר במכון למחקר מתקדם בפרינסטון, ניו ג'רזי, נתפס כאיש מחשבה חופשי שלבש סווטשירטים מרופטים לאירועים רשמיים. הומניטרי נלהב ופציפיסט מחויב, איינשטיין הרבה להביע את דעתו בנושאים שונים. הוא תמך מאוד בישראל אך מתח ביקורת על חלק ממדיניותה, כולל ביחס לערבים. הפיזיקאי האמין כי על היהודים לחיות בדו-קיום של שלום עם שכניהם הערבים. "איינשטיין היה ידוע בכך שהביע תמיכה ביום אחד ואכזבה ביום שלמחרת", טוענת חיה בקר, ארכיבאית בכירה בארכיון אלברט איינשטיין באוניברסיטה העברית בירושלים. "הקבוע הוא הסלידה שלו מלאומיות".
באופן פרטי, איינשטיין התרגש מההצעה אך דחה אותה במהירות. לא היה לו עניין לעזוב את ארצות הברית, להפוך לאזרח ישראלי ולשרת בתפקיד פוליטי. הוא למד לראשונה על האפשרות להיות נשיא מאבא אבן, ששימש אז כשגריר ישראל בארצות הברית וקיבל הוראה מבן-גוריון לארגן פגישה עם הפיזיקאי מפרינסטון, אך זו נדחתה.
"איינשטיין התרחק עקרונית מעצם מהותו של תפקיד פוליטי, שלעתים קרובות דורש פשרה, הצגה פומבית והסכמה שבשתיקה לפעולות המדינה, פעולות שהוא עלול להתנגד להן אך להיות חסר אונים לשנותן", טוענת ויינשטיין. היא מוסיפה שאיינשטיין סירב בגלל "המודעות למבוכה החברתית שלו ולחוסר הטקט הפוליטי".
איש לא רצה לאבד את כבודו
הלחץ גבר לאחר שאבן הציע לאיינשטיין רשמית את משרת הנשיאות במכתב מתאריך 17 בנובמבר. הפיזיקאי לבסוף התרצה והסכים לפגישה, כשהבין שהוא לא יכול פשוט לסרב לבקשה חשובה כל כך. למחרת, איינשטיין נפגש עם נבון בעיר ניו יורק. "הוא שינה את דעתו כי לא רצה לפגוע ברגשות של אלה שהציעו אותו לתפקיד", אמר נבון בסימפוזיון והוסיף: "יש לי רושם שההצעה לא גרמה לו כלל שמחה או גאווה, אלא צער".
איינשטיין נשאר נאמן לעקרונותיו אך ריכך את תשובתו. ב-18 בנובמבר, הוא שלח לבן-גוריון תגובה רשמית, דיפלומטית יותר, בה נאמר: "אני נרגש עמוקות מההצעה שקיבלתי ממדינתנו ישראל, ובו-זמנית נעצב ומתבייש שאיני יכול לקבלה". הוא כתב גם: "כל חיי עסקתי בעניינים אובייקטיביים, ולכן חסרים לי הן הכישרון הטבעי והן הניסיון לטפל כראוי באנשים ולמלא תפקידים רשמיים".
"זהו הליבה של הסירוב שלו", אומרת ויינשטיין. "הוא מצהיר, בענווה, שהעולם שלו הוא עולם הפיזיקה והרעיונות, לא של פוליטיקה או אנשים".
לאיינשטיין היה קשה לקבל החלטות שלא הסכים איתן. בארצות הברית הוא הביע את דעותיו במגוון נושאים, וצוטט רבות בעיתונות, ולעתים קרובות הכניס את עצמו לצרות. בן-גוריון היה מודע לכך, וזה הטריד אותו. בסופו של דבר, יצחק בן-צבי, מועמד בעל חוש פוליטי מפותח יותר, הוצע לנשיאות ונבחר רשמית ב-10 בדצמבר 1952. הוא כיהן שלוש קדנציות עד מותו ב-1963.
יומיים לאחר שאיינשטיין דחה את התפקיד רשמית, הוא נפגש עם אבן בקבלת פנים. באירוע הרשמי, השגריר הבחין שאיינשטיין לבוש בבגדי ערב (עניבה שחורה),- אך לא לבש גרביים. איינשטיין נשאר הוא עצמו: אקסצנטרי, בלתי-קונפורמיסט, לא מושפע מטקסים.
הצעת הנשיאות לאלברט איינשטיין ב-1952, בעקבות מותו של חיים ויצמן, הייתה מחווה סמלית שהפכה למבוכה דיפלומטית. בן-גוריון נאלץ להציע את התפקיד לפיזיקאי הדגול, שנחשב ל"יהודי הגדול ביותר עלי אדמות", אך העדיף שלא יקבל אותו בשל חשש מאישיותו הבלתי-קונפורמיסטית ודעותיו הפציפיסטיות והביקורתיות. איינשטיין, מצדו, סירב להצעה בנימוס ובמהירות, בהצהרה כי חסר את "הכישרון הטבעי" והניסיון להתמודד עם אנשים וכי עולמו הוא עולם הפיזיקה ולא הפוליטיקה. הסירוב המהיר אפשר לממשלה לבחור ביצחק בן-צבי, הפוליטיקאי המנוסה יותר, ובכך נשמר כבודם של שני הצדדים…
חומר מעשיר לקריאה
ד"ר גלינה ויינשטיין, "מורשתו של איינשטיין: מתורת היחסות הכללית ועד תעלומות החורים השחורים״.
