ארנסט שקלטון: מגלה הארצות שמתח את גבולות החוסן האנושי

בפנתיאון הגיבורים של עידן הגבורה של חקר אנטארקטיקה, שמו של סר ארנסט הנרי שאקלטון נוצץ בברק מיוחד. שקלטון, חוקר אנטארקטיקה אנגלו-אירי שהוביל שלוש משלחות בריטיות לקוטב הדרומי, לא רק קבע שיאי חקר אלא הפך לסמל בלתי מעורער של מנהיגות תחת נסיבות קיצוניות.

מילדות סוערת לחיי ים: הקריאה לאנטארקטיקה

ארנסט שקלטון נולד ב-15 בפברואר 1874 בקילקאה, מחוז קילדייר, אירלנד. משפחתו הייתה ממוצא אנגלו-אירי (שורשי האב הגיעו מקווייקר אנגלי בשם אברהם שקלטון שעבר לאירלנד ב-1726; אמו, הנרייטה לטיציה סופיה גוואן, הייתה מצאצאי משפחת פיצמוריס). אביו, הנרי, ניסה להתקבל לצבא הבריטי אך בריאות לקויה מנעה זאת ממנו, ובמקום זאת הפך לחקלאי ולאחר מכן לרופא שלמד בטריניטי קולג' בדבלין.

ארנסט היה השני מבין עשרה ילדים והבכור מבין שני בנים (אחותו הייתה קתלין). אחיו, פרנק, התפרסם כחשוד (שלימים זוכה) בגניבת תכשיטי הכתר האיריים ב-1907. כשהיה ארנסט בן עשר, עברה המשפחה לסידנהאם, בדרום לונדון, בין היתר בחיפוש אחר סיכויים מקצועיים טובים יותר לאביו ובשל חשש לאור הרקע האנגלו-אירי של המשפחה לאחר רצח לורד פרדריק קוונדיש ב-1882. למרות זאת, שקלטון התגאה כל חייו בשורשיו האיריים והכריז לעיתים קרובות כי הוא "איש אירי".

בילדותו היה שקלטון קורא נלהב, אך בלימודיו בדאליץ' קולג' (Dulwich College) הוא לא הצטיין במיוחד, ואמר לימים: "מעולם לא למדתי הרבה גיאוגרפיה בבית הספר… גם ספרות הייתה ניתוח [של קטעים]… מורים צריכים להיזהר לא לקלקל את טעמם [של תלמידיהם] לשירה לנצח על ידי הפיכתה למטלה". למרות זאת, הוא סיים במקום החמישי בכיתה של שלושים ואחד תלמידים בטרם עזב את בית הספר בגיל שש עשרה כדי לצאת לים כחניך על ספינת המפרש "הוגטון טאואר".

במהלך ארבע שנים רכש שקלטון ניסיון רב, ובשנת 1898 הוסמך כ"רב חובל". בשנת 1900 הצטרף לקו יוניון-קאסל (Union-Castle Line) ובמהלך מלחמת הבורים עבר לספינת תובלת הכוחות "טינטאגל קאסל" (Tintagel Castle). שם פגש ב-1900 את סדריק לונגסטאף, שפתח בפניו את הדלת למשלחת האנטארקטית הבריטית הלאומית. ב-17 בפברואר 1901 מונה לקצין שלישי בספינת המשלחת, ה"דיסקברי" (Discovery), וב-4 ביוני הוסמך כסגן משנה במילואי הצי המלכותי. ב-9 באפריל 1904 נישא לאמילי דורמן, עמה נולדו לו שלושה ילדים: ריימונד, ססילי ואדוארד. בין 1904 ל-1905 כיהן שקלטון כמזכיר החברה הגיאוגרפית הסקוטית המלכותית.

משלחת דיסקברי (1901–1904)

המשלחת, בראשות קפטן רוברט פלקון סקוט, נוהלה על פי כללי הצי המלכותי, גישה ששקלטון קיבל על אף שהעדיף סגנון מנהיגות לא רשמי יותר. תפקידיו הספציפיים היו אחראי על ניתוח מי ים, קייטרינג בחדר האוכל, אחראי על המחסנים והאספקה, וארגון הבידור. הוא אף ערך את מגזין המשלחת, "South Polar Times".

במסע הדרום בנובמבר 1902, יצא שקלטון עם סקוט ואדוארד אדריאן וילסון דרומה. הם קבעו שיא חדש: קו רוחב $82^{\circ}17'S$, ששבר את שיאו הקודם של קארסטן בורכגרווינק. המסע היה אסון לוגיסטי; כל 22 הכלבים מתו, ושלושת האנשים סבלו מכוויות קור, עיוורון שלג ולבסוף צפדינה. שקלטון הודה כי "נשבר" וחלה, וב-3 בפברואר 1903 הורה סקוט לשלוח אותו הביתה בספינת החילוץ "מורנינג" (Morning). למרות שסקוט טען כי הסיבה היא בריאותו, היו שהעלו סברה כי סקוט חשש מפופולריותו של שקלטון והשתמש במחלה כתירוץ להיפטר ממנו. שקלטון וסקוט שמרו על יחסים גלויים של כבוד הדדי, אך לאחר פרסום ספרו של סקוט על המסע, הפכה גאוותו הפצועה של שקלטון ל"בוז עמום וסלידה", והוא נשבע "לחזור לאנטארקטיקה ולנסות לעלות על סקוט".

משלחת נימרוד (1907–1909)

שקלטון ניסה את כוחו במיזמים כושלים שונים (חברת טבק, בולי דואר מודפסים מחדש "King Edward VII Land" ומיזם מכרות בהונגריה), עד שלבסוף השיג מימון ממשקיעים פרטיים, כולל התעשיין ויליאם בירדמור, סר פיליפ לי ברוקהרסט (ששילם £2,000 כדי להבטיח מקום במשלחת) והברון מגינס לורד איבה.

ב-7 באוגוסט 1907 יצאה ה"נימרוד" (Nimrod) לדרכה. שקלטון הבטיח לסקוט שלא ישתמש בבסיס מקמרדו, אך תנאי הקרח הקשים מנעו הקמת בסיס אחר, והוא נאלץ להפר את הבטחתו. בסיס החורף הוקם לבסוף בקייפ רוידס, 39 קילומטרים צפונית להאט פוינט.

ב-29 באוקטובר 1908 יצא שקלטון עם פרנק ויילד, אריק מרשל וג'יימסון אדמס ל"מסע הדרומי הגדול". ב-9 בינואר 1909 הגיעו לשיא חדש: קו רוחב $88^{\circ}23'S$, מרחק של 180 קילומטרים בלבד מהקוטב – שיא ההתקדמות הגדול ביותר לחקר הקוטב. הם גילו את קרחון בירדמור (הקרוי על שם פטרונו של שקלטון) והיו הראשונים לראות ולצעוד על מישור הקוטב הדרומי. במסע החזרה, שהיה מרוץ נגד הרעב, שקלטון חילק את מנות המזון שלו עם פרנק ויילד החולה – מעשה שהפך לסמל של הקרבה.

הישגים נוספים כללו את הטיפוס הראשון על הר ארבוס, ואת גילוי מיקומו המשוער של הקוטב המגנטי הדרומי על ידי אדג'וורת' דייוויד, דאגלס מוסון ואליסטר מקיי. עם שובו לבריטניה כגיבור, קיבל שקלטון תואר אביר (Sir Ernest Shackleton), ומונה למפקד במסדר הוויקטוריאני המלכותי (CVO) ואח צעיר בבית טריניטי (Younger Brother of Trinity House). הוא קיבל גם את מדליית הקוטב עם שלושה אבזמים. למרות הכבוד הציבורי, המשלחת הותירה את שקלטון בחובות כבדים.

"אנדיורנס": המשלחת הקיסרית הטרנס-אנטארקטית (1914–1917)

לאחר כיבוש הקוטב הדרומי על ידי רואלד אמונדסן ב-1911, הפנה שקלטון את תשומת ליבו ל"מטרה הגדולה הנותרת" – חציית יבשת אנטארקטיקה מים לים דרך הקוטב.

המשלחת הקיסרית הטרנס-אנטארקטית נועדה לשתי ספינות: "אנדיורנס" (Endurance) שתנחית את שקלטון ושישה אנשי מפתח בים ודל לחציית היבשת, ו"אורורה" (Aurora) שתניח מחסני אספקה במצר מקמרדו (צוות ים רוס) לצורך השלמת המסע של שקלטון. המימון הגיע ברובו מתרומות פרטיות, כולל £24,000 מסר ג'יימס קיירד, £10,000 מפרנק דאדלי דוקר, וסכום נדיב לא ידוע מג'נט סטאנקומב-וילס, בנוסף למענק ממשלתי של £10,000. שקלטון קיבל למעלה מ-5,000 בקשות להצטרף. בצוות ה"אנדיורנס" נבחרו קפטן פרנק וורסלי, סגנו המנוסה פרנק ויילד, המטאורולוג ליאונרד האסי (שניגן בבנג'ו), הפיזיקאי רג'ינלד ג'יימס, הנגר הארי מקניש, הצלם הרשמי פרנק הארלי, והמלח פרסי בלקבורו, וולשי בן תשע עשרה שהתגנב על הסיפון.

האסון וטביעת "אנדיורנס"

למרות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, יצאה "אנדיורנס" לדרכה ב-8 באוגוסט 1914. ב-5 בדצמבר יצאה מג'ורג'יה הדרומית, וב-19 בינואר 1915 נלכדה בקרח הים הצפוף של ים ודל. ב-24 בפברואר הפכה הספינה לתחנת חורף. לחץ הקרח ריסק את גופה, וב-24 באוקטובר ניתנה הפקודה לנטוש. ב-21 בנובמבר 1915 טבעו שרידי ה"אנדיורנס" סופית.

במשך כחודשיים שהו אנשיו של שקלטון על משטח קרח שטוח, אך לאחר ניסיונות כושלים לצעוד, הקימו מחנה קבוע בשם "מחנה סבלנות" (Patience Camp), שם סמכו על סחף הקרח. ב-9 באפריל 1916 נאלצו להשיק את סירות ההצלה. לאחר חמישה ימים מייסרים בים, הגיעו 28 האנשים לאי הפיל, הפעם הראשונה בה דרכו על קרקע יציבה מזה 497 ימים. שקלטון, שהיה קשוב לאנשיו, נתן את כפפותיו לצלם פרנק הארלי וסבל כתוצאה מכך מכוויות קור באצבעות.

מסע ה"ג'יימס קיירד" והחילוץ

אי הפיל היה מבודד, ושקלטון החליט להסתכן במסע פתוח בסירת ההצלה החזקה ביותר, ה"ג'יימס קיירד" (James Caird), הקרויה על שם המממן הראשי, שאותה שיפץ הנגר הארי מקניש. ב-24 באפריל 1916 יצאו שקלטון, הקפטן פרנק וורסלי (לצורך ניווט), טום קרין, ג'ון וינסנט, טימותי מקארתי והארי מקניש למסע של 1,330 קילומטרים (720 מיילים ימיים) בים סוער.

הם הגיעו לג'ורג'יה הדרומית ב-8 במאי, אך נאלצו לרכב על סערה מול החוף. לאחר נחיתה בחוף הדרומי הבלתי מיושב, החליט שקלטון לחצות את האי. עם וורסלי וקרין, הם צעדו במשך 36 שעות על פני 51 קילומטרים של הרים מסוכנים, והגיעו לתחנת הציד בסטרומנס ב-20 במאי.

שקלטון ארגן מיד את חילוץ אנשי אי הפיל. לאחר שלושה ניסיונות כושלים, נרתמה ספינת הגרר הצ'יליאנית "ילצ'ו" (Yelcho), בפיקודו של קפטן לואיס פארדו, ובסיוע הספינה "סאות'רן סקיי" (Southern Sky) הבריטית. ב-30 באוגוסט 1916 חולצו בהצלחה כל 22 האנשים. במקביל, גם המשלחת התומכת (צוות ים רוס) נקלעה לקשיים, איבדה שלושה אנשים (כולל מפקד הצוות איינאס מקינטוש) אך השלימה את משימת הנחת המחסנים.

מלחמה, עסקים והמשלחת האחרונה

במאי 1917, שקלטון חזר לאנגליה ששקעה במלחמת העולם הראשונה. למרות מצבו הבריאותי (בעיות לב שנגרמו מהמאמץ הרב וצריכת אלכוהול מוגברת), הוא התנדב לצבא הבריטי. שירת במסעות תעמולה בבואנוס איירס, במשימה קצרה בשפיצברגן, ולבסוף כמייג'ור זמני בכוח המשלוח לצפון רוסיה במלחמת האזרחים הרוסית (1918–1919), שם זכה לעיטור קצין במסדר האימפריה הבריטית (OBE) ולשבח על "שירותים יקרי ערך".

ב-1919 פרסם את ספרו "דרום" (South). ב-1920, עייף מהרצאות, החל לתכנן משלחת אחרונה. בסיוע חבר הילדות ג'ון קווילר רווט, רכש ספינת אטמים נורווגית במשקל 125 טון בשם "פוקה I", ששמה שונה ל"קווסט" (Quest). מטרות המשלחת היו מעורפלות וכללו מחקר אוקיינוגרפי, סיבוב אנטארקטיקה וחקר איים אבודים. ב-16 בספטמבר 1921 הקליט שקלטון נאום פרידה במערכת "קול-על-סרט", שלטענתו הייתה "התמונה המדברת" הראשונה שנעשתה. המשלחת יצאה לדרכה ב-24 בספטמבר 1921. בדרך, בריו דה ז'ניירו, סבל שקלטון ככל הנראה מהתקף לב, אך סירב לבדיקה רפואית. ה"קווינסט" הגיעה לג'ורג'יה הדרומית ב-4 בינואר 1922.

מותו

בשעות הבוקר המוקדמות של 5 בינואר 1922, שקלטון חש ברע. הוא הזמין את הרופא אלכסנדר מקלין לקבינה שלו. מקלין ייעץ לו "לנהל חיים סדירים יותר" ולהפסיק "בעיקר אלכוהול". רגעים ספורים לאחר מכן, בשעה 2:50 לפנות בוקר, סבל שקלטון מהתקף לב פטאלי ומת בגיל 47. הסיבה הרשמית למוות הייתה טרשת עורקים כלילית שהוחמרה עקב "מאמץ יתר בתקופה של חולשה" (חוקרים מאוחרים העלו השערה כי ייתכן שסבל מפגם מולד בלב). לבקשת אשתו, אמילי (שנפטרה ב-1936), נקבר שקלטון בבית הקברות של גריטוויקן בג'ורג'יה הדרומית ב-5 במרץ 1922. למרות תהילתו, שקלטון מת כשהוא חייב חובות כבדים, ועיזבונו הקטן נאמד ב-£556 בלבד.

במהלך המאה ה-20 "התגלה" שקלטון מחדש והפך למודל לחיקוי למנהיגות בנסיבות קיצוניות. אחד מבני דורו, סר ריימונד פריסטלי, ציטט בנאום מפורסם: "סקוט – למען השיטה המדעית, אמונדסן – למהירות ויעילות, אבל כאשר פורצת קטסטרופה וכל תקווה אובדת, כרוע על ברכיך והתפלל לשקלטון."

בשנת 2002, דורג שקלטון במקום ה-11 בסקר ה-BBC לבחירת "100 הבריטים הגדולים ביותר". ב-27 בנובמבר 2011, הוטמנו אפרו של פרנק ויילד, "יד ימינו של שקלטון", ליד קברו בגריטוויקן. ביוני 2024, נמצאה ה"קווסט", ספינת המשלחת האחרונה שלו, "במצב שלם" על קרקעית הים. שרידי ה"אנדיורנס" התגלו מעל למאה שנים לאחר מותו ב-2022.

בסיפור חייו של ארנסט שאקלטון יש יותר מפתיתי שלג וקווי רוחב. יש בו לב אנושי שממשיך לפעום גם אחרי מאה שנה. האיש שהוביל אנשים דרך קרח, רעב וקור, הפך לסמל של מנהיגות שמופיעה דווקא כשהכל נראה אבוד. מסעו של שקלטון מזכיר לנו שהדרך הגדולה באמת טמונה לא רק ביעד אלא בעמידה המשותפת מול הסערה. אם חקר הגבולות האנושיים מסקרן אתכם, ואתם רוצה להבין איך מנהיג אחד שינה את פני ההיסטוריה הקפואה של הדרום הרחוק, אתם מוזמנים להמשיך לשוטט אצלנו ב-HistoryIsTold ולצלול אל עוד מסעות שמגביהים את הרוח ומסבירים את העבר בלי לפספס את הפרטים שהופכים אותו לסיפור.

חומר מעשיר לקריאה

• אלפרד לנסינג, אנדיורנס, בתרגומה של מרינה גרוסלרנר. הוצאת ידיעות אחרונות, 2013

• Neville Peat. Shackleton's Whisky: A Spirit of Discovery: Ernest Shackleton's 1907 Antarctic Expedition, and the Rare Malt Whisky He Left Behind. Penguin Random House, 2012.

חומר מעשיר לצפייה

חבר המשלחת והצלם פרנק הארלי צילם תמונות וקטעים רבים מהמשלחת. סרטו התיעודי האילם "In the Grip of the Polar Pack Ice" יצא לאקרנים בשנת 1919. הסרט שוחזר על ידי המכון הבריטי לקולנוע בשנת 1996 וגרסה דיגיטלית מחודשת יצאה בשנת 2022, בשם "דרום: אפוס אנטארקטיקה המפואר של סר ארנסט שקלטון".

בשנת 1983, ה-BBC הפיק מיני-סדרה בת ארבעה חלקים, "שקלטון", בכיכובו של דיוויד שופילד בתפקיד הראשי ודייוויד רודיגן בתפקיד פרנק ווילד. הסדרה שודרה במקור בערוץ BBC Two, ושוחררה ב-DVD במרץ 2017. שקלטון הופיע גם בפרק הראשון של סדרת הטלוויזיה משנת 1985 "המקום האחרון על פני כדור הארץ", בה גילם אותו ג'יימס אוברי.

בשנת 2002, ערוץ 4 בבריטניה הפיק את "שקלטון", מיני סדרת טלוויזיה בת 2 פרקים המתארת ​​את משלחת 1914 עם קנת' בראנה בתפקיד הראשי. הסדרה שודרה בארה"ב ברשת A&E וזכתה בשני פרסי אמי.

ב-2023 שודר הסרט התיעודי "'שקלטון – סיפור ההישרדות הגדול ביותר' שחושף את סיפורו האמיתי של חוקר הקוטב סר ארנסט שקלטון וצוות האנדיורנס.