תאמל״ק לי
בסתיו 1917 הגיעה לסיומה שערוריית הריגול המהדהדת ביותר בתולדות המדינה. שר המלחמה לשעבר של האימפריה הרוסית, ולדימיר סוחומלינוב, נידון למאסר עולם עם עבודות פרך בגין רשלנות שאפשרה ריגול גרמני. הגנרל עצמו סבר כי הפכו אותו לשעיר לעזאזל בשל כישלונות הצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה. ברם תפקיד לא מבוטל בקמפיין שהתפתח סביב עניינו שיחק גל הריגול ושיגעון הריגול ששטף את אירופה עם תחילת המאה ה-20…
תולדות הריגול הרוסי
במהלך המלחמה הציבור האמין בקלות לכך שמרגל גרמני מיומן יכול להיות ילד בן שמונה. כך שסוכנים גרמנים חיפשו ומצאו בעיקר בקרב צאצאי המתיישבים הגרמנים שהגיעו לרוסיה עוד בימי יקטרינה הגדולה. על רקע זה, סיפורי ריגול אמיתיים נראו שגרתיים וכמעט שלא משכו את תשומת לב החברה.
לו היה מישהו עורך רשימה של המקצועות העתיקים ביותר, הרי שסיירים וצופים (מרגלים) היו תופסים בה את אחד המקומות הראשונים, אם כי לא המכובדים ביותר. שליטים בכל הזמנים השתמשו במרגלים להשגת מטרותיהם, ולאחר מכן נטו לשכוח אותם כחפץ חסר חשיבות. אם להאמין להיסטוריונים של שירותי הביטחון ברוסיה, נסיכי רוס נעזרו ברצון בשירותיהם של מה שכונה "פּרילָגאטַאי" (прилагатаи) – כלומר מרגלים – הן בזמני שלום והן בימי מלחמה.
דוגמה לשימוש במודיעין מאורגן ביעילות ברמה המדינית. היה פשיטת בני רוס על ביזנטיון בשנת 860. ב-18 ביוני 860 הותקפה קונסטנטינופול במפתיע על ידי הצבא הרוסי. בני רוס הגיעו מכיוון הים ב-200 ספינות, נחתו ממש למרגלות חומות הבירה הביזנטית וצרו על העיר. באותה עת הוציא הקיסר מיכאל השלישי מקונסטנטינופול לאסיה הקטנה צבא בן 40 אלף איש כדי להדוף פלישה ערבית. גם הצי הביזנטי הוסח מקונסטנטינופול לטובת המלחמה בפושטים. סכסוכים פנימיים זעזעו את האימפריה. הבירה נותרה חסרת הגנה. המטרופוליט פוטיוס כתב אז: 'אלה שבעבר רק השמועה על הרומאים נראתה להם כסערה, הרימו נשק נגד הממלכה עצמה… בתקווה לקחת את עיר המלוכה כקן ציפורים'.
בחירה כה מוצלחת של העיתוי להתקפה לא הייתה אפשרית ללא מודיעין מאורגן היטב של המדינה הרוסית העתיקה. המצור נמשך שבוע שלם והוסר בעקבות משא ומתן עם בני רוס מצד הקיסר הביזנטי שמיהר לחזור מאסיה הקטנה. זה לא נגמר ללא תשלום כופר מכובד.
הרוסים מרגלים אצל הפרנקים
אבל האם באמת קדם למסע הלוחמים לקונסטנטינופול מסע של מרגלים? קשה לומר כיום בדיוק. מאז ומתמיד הציבור גילה על סיפורי ריגול רק במקרה שמשימתם של הסוכנים החשאיים נחשפה בפני אלה שעליהם נשלחו לתצפת.
בשנת 839 הגיעה לחצר קיסר הפרנקים, לואי החסיד, משלחת של הקיסר הביזנטי תיאופילוס, שכללה כמה אנשים שלא דמו ליוונים. אנשים אלו הזכירו לפרנקים את הוויקינגים שנהגו לתקוף את המושבות שלהם – ולא רק במראה אלא גם בהתנהגותם. אנשי "רוס", כפי שכינו אותם היוונים, גילו עניין רב במתרחש סביבם, ניסו לבחון ולדעת הכל. בדיוק כך נהגו בערי הפרנקים אותם חסונים בהירי שיער שהגיעו מסקנדינביה. זמן קצר לאחר עזיבתם של "תיירים" אלה, התרחשו פשיטות עקובות מדם של ויקינגים על אדמות הפרנקים. זו הסיבה שחשד כבד נפל על בני הרוס.
פרודנטיוס, כומר החצר של קיסר הפרנקים, כתב: "לאחר שחקר בקפידה את סיבת הגעתם, למד הקיסר שהם שייכים למעשה לעם ה'סוואונים' (שבדים). בהחשיבו אותם כמרגלים יותר מאשר שוחרי ידידות, הוא החליט לעכבם אצלו, כדי שניתן יהיה לברר בוודאות אם הגיעו בכוונות טובות או לא".
העסק הריח כמו שערוריית הריגול הראשונה בהיסטוריה הרוסית. חשדותיו של לואי החסיד היו מבוססים, אך בני רוס הגיעו כחלק ממשלחת של הקיסר הביזנטי. למרות שבאותם ימים טרם הייתה קיימת חסינות דיפלומטית במובנה המודרני, הם נהנו מחסותו של הקיסר תיאופילוס, והמנהיג הפרנקי לא רצה להסתכסך עמו. במכתב לקונסטנטינופול הוא הציע שתי דרכים לפתרון: לשלוח את בני רוס תחת משמר למולדתם, או להחזירם לאדמות ביזנטיון כדי שתיאופילוס יחליט על גורלם. איזו מהאפשרויות נבחרה בסופו של דבר – זאת לא נדע.
אך מומחים להיסטוריה רוסית משוכנעים שחושיו של לואי החסיד לא הטעו אותו: בני רוס הלוחמניים אכן תכננו פשיטה, והיוונים הערמומיים פשוט החליטו להרחיק את האיום מעצמם ולכוון את תאוות השלל של הרוס לארצות אחרות.
"גנב ובוגד"
קרו גם שערוריות מסוג אחר לגמרי, כשנודע על הצלחות של ריגול זר ברוסיה. יותר משזה, כשהנסתר הפך לגלוי, התברר ששלטונות מוסקבה עצמם עשו הכל כדי שמגייסים זרים ימצאו בקלות שפה משותפת עם נושאי מידע מדיני חשוב.
שערורייה כזו התפרצה בתקופת שלטונו של הצאר אלכסיי מיכאילוביץ' בשנת 1664. במסמך שנכתב שנה לאחר מכן על אחד הפקידים הבקיאים ביותר ב"לשכת השגרירות" (Посольский приказ), גריגורי קוטושיחין, נאמר: "גרישקה גנב, בגד, וערק לפולין. והוא שהה בגדודי הבויארים והמושלים של הנסיך יאקוב קודנטוביץ' צ'רקסקִי וחבריו".
למעשה, לא היה בכך כל פלא. שורש הרע היה בכוחו המוחלט של הצאר ובביטחונם של צארי רוס שכל אוכלוסיית המדינה היא עבדיהם, אשר למרות הכל ישרתו אותם מתוך נאמנות או פחד. למשל, כאשר הדיפלומט הצעיר קוטושיחין טעה ובזמן העתקת מסמך שכח לכתוב בתואר הצאר את המילה "ריבון" (Государь) אחרי המילה "הגדול" – אלכסיי מיכאילוביץ' הורה להלקות אותו במקלות.
המכה הבאה ניחתה לא רק על כבודו, אלא גם על מצבו הכלכלי: אביו, גזבר מנזר, הואשם במעילה וכפיצוי על ה"גניבה" הוחרמו ביתו וכל רכושו. במהלך החקירה התברר אמנם שהחוסר כולו מסתכם ב-15 קופייקות, אך הבית והרכוש לא הוחזרו לקוטושיחין האב. בנוסף לכל, שכר העבודה של גריגורי עצמו עמד על סכום זעום עבור פקיד ברמתו – 13 רובל בשנה. ומבקשי טובות עם מתנות הגיעו ללשכת השגרירות הרבה פחות מאשר למשרדים שעסקו בענייני מסחר או רכוש.
כך, כל סיפור חייו ושירותו הכינו את קוטושיחין לבגידה: הוא היה פגוע קשות ודחוק במשאבים. השבדים, אליהם יצא הפקיד למשא ומתן בשנת 1661 יחד עם ראש לשכת השגרירות אורדין-נאשצ'וקין, שמו לב לגריגורי הערני והפיקח. הם החלו מיד לרפא את פצעי נפשו ותקציבו. כשנשלח קוטושיחין באותה שנה לבירה השבדית, המארחים קיבלו אותו בכבוד המעבר לדרגתו ושילחו אותו לדרכו עם מתנות יקרות.
לאחר מכן הגיעה הצעה שקוטושיחין לא יכול היה לסרב לה. במהלך שיתוף הפעולה (שנמשך פחות משלוש שנים) שגריר שבדיה במוסקבה, אברס, שילם לו 40 מטבעות זהב, בעוד שהשכר המוגדל בגין שירות מוצלח מלשכת השגרירות עמד על 30 רובל בשנה בלבד. אמנם, כרגיל, אברס ציין בדו״חות למלכו כי שילם לסוכן היקר 100 מטבעות זהב, אך מעילה כזו בכספי ציבור הייתה עניין שבשגרה בכל המדינות ובכל הזמנים.
עם זאת, לגבי איכות המידע שהתקבל מקוטושיחין, אברס כתב לשטוקהולם את האמת לאמיתה: "הסובייקט הנ"ל, אף שהוא רוסי, הרי שנטיית לבו היא שבדית טובה… הוא הבטיח להוסיף ולדווח לי על כל מה שיכתבו השגרירים הרוסים ואיזו החלטה יקבל הוד מלכותו הצאר…"
לבסוף, כאשר נאלץ הפקיד לעזוב את מוסקבה בענייני עבודה, אברס דיווח למלכו כמעט בייאוש: "כתבי החשאי, ממנו אני מקבל תמיד מידע יקר ערך, נשלח מכאן לנסיך יאקוב צ'רקסקִי וכנראה ייעדר זמן מה. הדבר מצער מאוד עבורי, כי למצוא בזמן קרוב אדם שווה ערך יהיה לי קשה מאוד".
הקריירה של הסוכן קוטושיחין הסתיימה במפתיע לא רק עבור השבדים, אלא גם עבורו. הוא נשלח לצבאו של הנסיך צ'רקסקִי, שלחץ על הפולנים לחתום על הסכם שלום. אך המשא ומתן התנהל בעצלתיים וללא הצלחה. ניסיון של הצד הרוסי לקדמו בכוח הנשק נחל תבוסה. הצאר החליט להחליף את הנסיך צ'רקסקִי בנסיך דולגורוקי, אך גם לאחר מכן התוצאה המיוחלת – שלום עם פולין – לא הושגה.
כדי להצדיק את עצמו בפני אלכסיי מיכאילוביץ', הנסיך דולגורוקי החליט להפיל את כל האשמה על הנסיך צ'רקסקִי. לא בעצמו, אלא בעזרת קוטושיחין. דולגורוקי הורה לפקיד לכתוב הלשנה על הנסיך צ'רקסקִי. למלשין, כידוע, הגיע אז "שוט ראשון" ואחר כך עונש חמור במקרה של לשון הרע, אך גם חמתו של הנסיך דולגורוקי הייתה איומה. הפקיד, שמצא עצמו בין הפטיש לסדן, החליט לברוח לפולין. הבחירה לא הייתה מוצלחת. הפולנים הציעו לנמלט הבקיא בענייני רוסיה כסף לא רע, אך סירבו להעניק לו כבוד. ובפרוסיה, אליה עבר מפולין, לא גילו בו עניין כלל.
רק בשבדיה נראה היה שממתינים לו כבוד ומנוחה. אך ברגע שהשלטונות הרוסיים גילו שהבוגד נמצא אצל השבדים, התפרצה שערורייה נוראית. לפי תנאי הסכם השלום, שקוטושיחין עצמו השתתף בניסוחו, הצדדים התחייבו להסגיר זה לזה את כל העריקים. כך שהשבדים נאלצו להתחמק ולהסתיר את הפקיד לשעבר. בשטוקהולם אף שינו את שם משפחתו ומינו אותו לעבוד בארכיון, שם שירת את השבדים בפעם האחרונה – כשכתב חיבור בשם "על רוסיה בתקופת שלטונו של אלכסיי מיכאילוביץ'". למעשה, לא היה לו עוד מה לתת, והדיפלומטים הרוסים המשיכו לדרוש את החזרת הבוגד למולדתו. המקרה עזר לפתור את הבעיה: קוטושיחין השיכור דקר מספר פעמים בסכין קולגה מהארכיון שבביתו התגורר. שבועיים לאחר מכן מת השבדי, וקוטושיחין, שהודה באשמתו המלאה, נידון למוות – ובכך הסתיימה השערורייה.
המקצוע: מרגל
בוגדים הוצאו להורג גם בזמנים מאוחרים יותר, אך לרוב זה קרה בעת מלחמה, אז נהגו במרגלים ללא רחם. הריגול הצבאי התפשט באירופה במיוחד בתקופת מלחמות נפוליאון, כשמתנגדי הקיסר הצרפתי למדו על בשרם שהמרגל הראשי של נפוליאון, קארל שולמייסטר, סייע לצבא הצרפתי לנצח בקרבות לא פחות מהמרשלים המפוארים שלו. שולמייסטר לא רק גילה את תוכניות אויביו של נפוליאון, אלא גם העביר להם מידע כוזב על תוכניות הצרפתים, מה שהוביל את הכוחות האוסטריים והרוסיים לתבוסות מוחצות.
ריגול המוני נצפה גם במהלך מלחמת רוסיה-טורקיה (1877-1878). אך הפריחה האמיתית של המקצוע חפפה לשכלול הטכנולוגיה הצבאית. אם בעבר נדרשו סוכנים חשאיים בעיקר לגלות על תנועות כוחות האויב, הרי שעם הופעת התותחים ארוכי הטווח והרובים המהירים, המידע החשוב ביותר הפך להיות נתונים על מאפייני הנשק ויכולת התעשייה לייצר אותו. מדינות החלו להגן על סודותיהן הביטחוניים-תעשייתיים, ועל כן הופיעה קהילת מרגלים משמעותית שנועדה לחדור אליהם.
חלק מהמרגלים פעלו על דעת עצמם והציעו את הממצאים לנציגי המעצמות המעוניינות במידע. אך מדינות רבות הקימו רשתות ריגול מקצועיות רחבות שעסקו באיסוף של כל בדל מידע בעל ערך. גם רוסיה לא עמדה מנגד. במדינות הגדולות והמפותחות ביותר תעשייתית החלו לקום רשתות סוכנים, שבראשן עמדו בדרך כלל הנספחים הצבאיים (שכונו אז "סוכנים צבאיים"). הם אלה שקיבלו את המרגלים החובבים וקנו מהם מידע, והם ועוזריהם מצאו עובדים רודפי בצע בחברות נשק שהיו מוכנים לחלוק סודות. והם אלה שמצאו עצמם לא פעם במוקד שערוריות ריגול. המפורסם מבין הנספחים הצבאיים הרוסים, הרוזן א. איגנטייב, נזכר: "נספח צבאי הוא מרגל רשמי. זו הדעה הרווחת על אחינו, אך זה לא מדויק. יחד עם הצמיחה חסרת התקדים בחימוש, התעוררו גם ארגוני ריגול שנרדמו זמנית. חלק מהנספחים הצבאיים נשאבו אליהם מטבע הדברים, מה שיצר את הדעה הכללית עליהם. תוצאות ההשתתפות בעבודת הריגול הזו לא איחרו לבוא: החלו שערוריות דיפלומטיות, שגיבוריהן הראשיים היו בזה אחר זה הסוכנים הצבאיים הרוסים בווינה. זה נראה מפתה מדי להשתמש ב'אחים הסלאבים' להשגת מידע סודי, שכן הם היוו אז את רוב האוכלוסייה ב'אימפריית הטלאים', כפי שכונו המונרכיה האוסטרו-הונגרית. לדרמה של אחד הסלאבים הללו – ראש מחלקת המודיעין של המטה הכללי האוסטרי, קולונל רדל – הוקדשה ספרות ענפה. הוא היה צ'כי במוצאו ונחשף כשקיבל סכומי עתק שהועברו לו מהמטה הכללי הרוסי. אם אישים כה רמים שירתו את רוסיה, איך אפשר היה שלא להאמין להצעות השירות שקיבלו הסוכנים הצבאיים הרוסים מאנשי צבא ממוצא סלאבי מיד עם הגעתם לווינה. הם התעלמו רק מפרט קטן: המרגלים נשלחו אליהם על ידי המטה הכללי האוסטרי עצמו במטרה לבדוק את הנאמנות הדיפלומטית של הנציגים הצבאיים הרוסים החדשים".
גם שליחותו לגרמניה של קפטן הארטילריה מ. קוסטביץ' הסתיימה בשערורייה. מינהל הארטילריה הראשי במשרד המלחמה הרוסי שלח בשנת 1912 את עובדו כדי להכיר את ייצור הפגזים בגרמניה העוינת. קוסטביץ', כמתבקש מהכללים, נרשם אצל הסוכן הצבאי הרוסי בברלין ובמשרד המלחמה הגרמני. אך כל בקשותיו לבקר במפעלי הארטילריה הממשלתיים של גרמניה נדחו. הסיבה נעוצה ב"חלמאות" רוסית טיפוסית: עוד לפני עזיבת הקפטן את רוסיה, פורסם ב"כתב העת לארטילריה" מאמר על הליקויים בייצור הפגזים הרוסי ועל החלטת המינהל לשלוח את קוסטביץ' אל מחוץ למדינה כדי לברר דרכים לתיקון הליקויים.
מכיוון שלא הורשה להיכנס למפעלים הממשלתיים, החליט קוסטביץ' לנסות את מזלו במפעלים פרטיים. אך גם כאן נתקל בסירוב מוחלט; בעלי המפעלים לא ראו שום סיבה לחשוף את הייצור שלהם בפני קפטן רוסי. אז מצא קוסטביץ' בגרמניה את ניקולסקי, קצין רוסי לשעבר שעבד לאחר פרישתו במפעל הפגזים הגרמני הפרטי "ארהרדט". קוסטביץ' לא מצא פתרון טוב יותר מאשר לנסוע לפגוש את ניקולסקי בדיסלדורף, ושם ניסה לשכנע את בן ארצו להכניסו למפעל. ניקולסקי הבטיח לדון בנושא עם הנהלת המפעל. וקוסטביץ', שכנראה לא היה לו מושג קלוש בחשאיות, החל להציף אותו במכתבים שבהם שאל שאלות כמו: "האם המפעל שלכם קיבל הזמנה לפגזים נפיצים?" הגרמנים לא הסכימו לסבול את השערורייה הזו וקוסטביץ' נעצר. הם החליטו להפוך את המקרה שלו למשפט ראווה כדי ללבות רגשות אנטי-רוסיים בקרב ההמונים, והשערורייה הלכה ותפחה.
השגרירות הרוסית דרשה לשחרר את הקפטן לאלתר, שכן משימתו הייתה ידועה לממשלת גרמניה. ההגנה שלו הדגישה כי קוסטביץ' התעניין במפעל פרטי, ולכן לא הייתה ולא יכלה להיות חדירה לסודות מדינה. אז הגישו התובעים הגרמנים נגד קוסטביץ' אישום ב"שידול לריגול" של ניקולסקי. מכיוון שמכתביו של קוסטביץ' היו בתיק, היה קשה מאוד להכחיש.
כמעט כל העיתונות האירופית נגררה לשערורייה. העיתונים הרוסיים כתבו על מדען אומלל, על גיבור לאומי הסובל על לא עוול בכפו, שלקח על עצמו משימה הזרה לו לחלוטין. הגרמנים, מנגד, תיארו את זרועות הריגול הרוסי החודרות לכל מקום. כולם המתינו לראות מה יהיה גזר הדין. אך כפי שסיפר קוסטביץ' עצמו מאוחר יותר לעיתונאים רוסים, כבר בתחילת המשפט הזהירו אותו הגרמנים שהתוצאה תלויה ביחס של השלטונות הרוסיים לסגן דאם הגרמני, שנעצר בגין ריגול ברוסיה. דאם נידון לחמש שנות עבודת פרך, ואם הסגן אכן היה נשלח לסיביר, לקוסטביץ' היה צפוי גזר דין חמור עוד יותר – עונש מוות.
גזר הדין אכן יכול היה להיות כזה, שכן קוסטביץ' היה הראשון שנשפט על בסיס תיקונים חדשים לחוק הביטחון של האימפריה הגרמנית. עם זאת, דיפלומטים משתי המדינות הצליחו להגיע להסכמה. הצאר ניקולאי השני חנן את דאם, והקייזר וילהלם השני חנן את קוסטביץ'.
שר-קפיטליסט
בתחילת המאה ה-20 התנהלו משפטי ריגול ושערוריות בכל מדינות אירופה בזה אחר זה. ב-1908, למשל, טענו הצרפתים שהצוות בכל המלונות והמסעדות הגדולים במדינה מורכב כמעט כולו מצעירים גרמנים, המוכנים לעבוד עבור שכר מגוחך במונחים צרפתיים. המשטרה הצרפתית חשדה של-40 אלף הגרמנים הללו יש קשר ישיר למטה הכללי הגרמני, ושכל משפט שצותתו לו או פיסת נייר שמצאו בפחי האשפה סייעו לפיקוד הגרמני לחרוש את הניצחון על צרפת.
מומחי ריגול רוסים כתבו שבאימפריה הרוסית המצב לא היה טוב יותר. הגרמנים, שהכירו את רוסיה היטב מזה זמן רב, המציאו לפי העיתונים שלל דרכים לגיוס קצינים ופקידים רוסים תמימים. כפי שנכתב אז, הגרמנים מצאו דרך מקורית למדי לזיהוי נושאי סוד הזקוקים לכסף: בעיתונים פורסמו בקביעות מודעות המציעות לג'נטלמנים מכובדים נישואין עם עלמות ואלמנות בעלות נדוניה של עד 65 אלף רובל. כדי לקבל פרטים על הכלות הפוטנציאליות, נדרש המועמד לשלוח קורות חיים מפורטים לכתובת המצוינת במודעה. מודעות אחרות הציעו לג'נטלמנים המסתובבים בחברה הגבוהה להפוך לסוכני מכירות של חברות זרות ידועות עם הכנסה של 15 אלף רובל בשנה. סכומים בלתי נתפסים לא רק עבור קצינים, אלא גם עבור גנרלים. כך שתמיד נמצאו כאלה שרצו להרוויח אותם.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הסיפורים על תחבולות הריגול הגרמני הפכו למופרכים ממש. נטען, למשל, שהגרמנים הקימו ליד ורשה בית ספר לריגול לילדים בני 10-12 ושבוגריו מוברחים כפליטים לשטח רוסיה לאיסוף מידע סודי. נטען שהבוגר המוכשר ביותר של בית הספר למודיעין בוורשה היה ילד בן שמונה שהגיע כמעט עד העיר פנזה, הסתובב ביחידות המילואים, גילה את מספרן ואיכותן, ואז פנה לעבר קו החזית, נעצר בתחנת רכבת ומסר הודאה מלאה. לא פחות האשמות הוטחו בגרמנים, שחיו ברוסיה מימי יקטרינה הגדולה. הם הואשמו בכך שהם בונים אסמים ובתים על יסודות בטון רק כדי שבזמן הבוץ הרוסי, לסוללות הארטילריה הגרמניות יהיו עמדות ירי מצוינות לעבר השוחות הרוסיות.
על רקע ההיסטריה הכללית הזו, ההאשמות נגד חברות זרות בכך שהן "קיני ריגול גרמני" נראו תמימות למדי. כל כרטסת לקוחות נחשבה לבסיס נתונים סודי. ומכיוון שאפילו חברות אמריקאיות העדיפו לשכור גרמנים מקומיים כמנהלי הסניפים ברוסיה, לא היה צריך ללכת רחוק כדי למצוא דוגמאות ל"השתלטות גרמנית" וריגול. באווירה כזו, ההאשמות נגד שר המלחמה ולדימיר סוחומלינוב בריגול לטובת הגרמנים נראו כבר טבעיות לחלוטין. הכל מסביב כוסה ברשת ריגול גרמנית צפופה, הצבאות נסוגים ונוחלים תבוסות – ובגידה בדרגים הגבוהים ביותר של הצבא הייתה הסבר לוגי ומובן למתרחש.
השר הואשם בכך שנתן חסות למרגל הגרמני שנחשף, קולונל חיל הז'נדרמרים מיאסויידוב, וכן בכך שבמקרה או במכוון חשף אנשים אחרים הקשורים למודיעין הגרמני למסמכים סודיים ביותר. להאשמות נוספה התנהגות לא מוסרית: הגנרל, בניגוד לחוק, הביא לגירושי אשתו לעתיד מבעלה. בנוסף, נטען שקיבל שוחד במיליוני רובלים בעת חלוקת הזמנות צבאיות.
"עד ליום מינויו לתפקיד ראש המטה הכללי", כתבו העיתונאים, "לסוחומלינוב היו חסכונות של לא יותר מ-50,000 רובל. לאשתו יקטרינה ויקטורובנה לא היו אמצעים אישיים כלל. ההוצאות הרחבות של גברת סוחומלינובה, לפי עדויות עדים, בלעו סכומי עתק. בקיץ, באתרי נופש בניכר, הזוג תפס דירות של 12-15 חדרים. בפריז, באחת העונות, הזמינה סוחומלינובה 13 שמלות אצל 'בהר' ו-12 אצל 'ברנרד', כשהשמלה הזולה ביותר עלתה לפחות 800 פרנק. באותה עונה היא קנתה עשרות כובעים ב-200-300 פרנק כל אחד… הם קנו פרוות ב-7,300 רובל ותכשיטים בסכומים שונים, וביניהם פנינים ב-20,000 רובל. למרות ההוצאות העצומות, הגנרל הצליח להפקיד בתקופה שבין דצמבר 1908 לספטמבר 1915 סכום של 702,737 רובל במוסדות אשראי שונים בפטרוגרד. באותה תקופה הוא משך מהבנקים יותר מ-336,000 רובל, ובספטמבר 1915 נותרו בחשבונותיו יותר מ-323,000 רובל. קיום אמצעים כאלו אינו יכול להיות מוסבר על ידי 'משחק מוצלח בבורסה', כפי שניסה סוחומלינוב לטעון, שכן מומחיות חשבונאית קבעה שהכנסותיו מפעולות בבורסה הסתכמו ב-55,000 רובל בלבד. מתוקף תפקידו כשר המלחמה קיבל סוחומלינוב שכר של 18,000 רובל, ועוד כ-11,000 להוצאות נסיעה ונוספות".
השר לשעבר טען, מנגד, שייחוס האמצעים הללו אליו חסר בסיס, שאשתו לא קנתה את התכשיטים והפרוות אלא רק "הסתכלה", ושכל ההאשמות בסיוע לריגול גרמני הן בעלות רקע פוליטי.
"אף אחד לא ציפה", כתב סוחומלינוב להגנתו, "לאפשרות של מלחמה כה ממושכת… ובכל הצבאות מלאי התחמושת הגיע לסיומו. מצבה של רוסיה היה הקשה מכולן… בניגוד לגרמנים שכבשו את בלגיה על מפעליה. לחיסרון הטבעי הזה נוספה גם הנהגה לא מיומנת של הצבא על ידי הנסיך הגדול ניקולאי ניקולאייביץ'. בפרוסיה המזרחית איבדנו שתי ארמיות; אחר כך פתחנו במתקפה לא מובנת מעבר לקרפטים… בהרים איבדנו עוד ארמייה ואז רצנו אחורה בלי להביט, כשאנו משאירים לאויב מבצרים ומחסני ציוד ללא התנגדות. אף ש'הנפח מחשל את החרב, אך הלוחם משתמש בה', במקרה זה רק הנפח נתן את הדין. באמנות המלחמה לא תמיד החזק מנצח – דרושים כישרון ומזל. מכיוון שהמפקד היה הנסיך הגדול, לא העזו להודות שהוא יכול לטעות והחלו בחיפושים בקרב בני תמותה פשוטים; מפקדים חפים מפשע פוטרו. מהמטה הכללי זרם גל של לשון הרע שהאשים את כל העולם בבגידה".
הקמפיין נגד השר נתמך על ידי חברי הדומה, ובראשם א. גוצ'קוב. סוחומלינוב סבר כי הדבר נבע מכך שחברי הדומה שאפו לקבל שליטה על חלוקת ההזמנות הצבאיות. אולם הסיבה האמיתית לשערוריית הריגול הייתה אחרת.
"סיפור נישואיו השלישיים של סוחומלינוב", כתב קצין המטה מ. למקה, "והגירושין שארגן לבני הזוג בוטוביץ', פורסמו בזמנו בפירוט. תוך ניצול מעמדו המיוחד, סוחומלינוב ניסה בכל דרך, כולל פעולות לא חוקיות, להפליל את ו.נ. בוטוביץ' (הבעל המקורי), להפחידו ולאלצו לתת גט לאשתו. כשלא עזרו האיומים, עבר סוחומלינוב לזיופים ואלימות.
לצורך כל הפעולות הללו סוחומלינוב נזקק למבצעים, וכך נוצרה סביבו חבורה שבה שיחקו תפקיד ראשי: מפקד מחלקת הביטחון בקייב קוליאבקה, קרובות משפחה של גברת בוטוביץ', נתין אוסטרי בשם אלטשילר ואחרים. הם חיפשו עבור סוחומלינוב עדים ל'בגידה' של בוטוביץ' וסייעו בארגון פגישות חשאיות בין סוחומלינוב לגברת בוטוביץ'. לרשימה זו יש להוסיף את קולונל מיאסויידוב (שהוצא להורג) ואת דמיטרי בוגרוב (רוצחו של שר הפנים פיוטר סטוליפין). מיאסויידוב ביצע חיפושים באירופה אחר 'עדים' עבור סוחומלינוב… וההשתתפות של כל החבורה הזו בענייני הגירושין כבלה את סוחומלינוב בידיו וברגליו.
כשמונה לשר מלחמה, חברי החבורה המשיכו לנצל את הקשר שלהם עם בעל השררה… סוחומלינוב העניק חסות גם לאלטשילר, שהפך לאדם כה קרוב אליו עד שבנסיעותיו לאירופה הגנרל התאכסן בווילה שלו ליד וינה. כשפרצה המלחמה ואלטשילר, כנתין אוסטרי, היה אמור להיות מגורש, סוחומלינוב ערב לו והוא נותר חופשי. זמן קצר לאחר מכן התקבל מידע מפליל על פעילותו כסוכן גרמני, אך בשלב זה אלטשילר כבר היה בווינה".
סופה של הפרשה המהדהדת הזו היה הרשעתו של סוחומלינוב ומאסר עולם עם עבודות פרך. אך המהפכה באוקטובר 1917 מנעה את שליחתו לגלות בסיביר הקפואה ובמאי 1918 הוא אף זכה לחנינה מצד הבולשביקים ויצא אל מחוץ למדינה.
סיפורו של השר שנפל מגדולתו משמש צוהר למתח הנצחי שבין ביטחון לאומי, פוליטיקה פנימית ופסיכולוגיה של המונים. מהסיירים של נסיכי רוס ועד לרשתות הריגול המתוחכמות של המאה ה-20, אנו רואים כיצד הצורך במידע תמיד לווה ב"שיגעון ריגול", אותה נטייה אנושית לחפש אשמים ברגעי משבר. ובסופו של דבר הגבול בין בגידה אמיתית לבין היותך "האדם הלא נכון בזמן הלא נכון" הוא דק כחוט השערה, וכי השערוריות הגדולות ביותר נולדות לעיתים לא במסדרונות גופי הביון, אלא בשילוב שבין חולשות אנושיות ליצרים פוליטיים.
רוצים לצלול עמוק יותר אל תוך סודות האימפריה? הצטרפו אל קהילת קוראינו, שתפו את הכתבה עם חובבי היסטוריה והירשמו לניוזלטר כדי להיות הראשונים לדעת על השערוריות שעיצבו את העולם!
