אתי הילסום – היהודייה שהפכה כאב בלתי נסבל לתקווה אנושית

אתי הילסום הייתה אישה יהודייה צעירה ותוססת שחיה באמסטרדם הכבושה על ידי הנאצים בתחילת שנות ה-40 ונפטרה באושוויץ בשנת 1943. בחודשים שלפני מעצרה עברה שינוי עמוק באמצעות פסיכותרפיה. היא סירבה להיכנע לשנאה ובדרך זו התגברה על רוע השואה. אז מה יומנה ומכתביה של אתי יכולים ללמד אותנו כיום על שורשי האלימות וטבע הרוע…

חייה

אתי הילֶסוּם נולדה ב-15 בינואר 1914 בעיירה מידלבורך בהולנד, שם אביה, ד"ר לואי הילסום, לימד שפות קלאסיות. לאחר שעברה להילברסום, בשנת 1924 עברה המשפחה לדבנטר, עיר בינונית במזרח הולנד, שם מונה לואי לסגן מנהל בית הספר, ולאחר מכן בשנת 1928 למנהל הגימנסיה המקומית. שם גדלה אתי. אביה הגיע ממשפחה יהודית הולנדית, בעוד שאמה רבקה ברנשטיין הייתה רוסייה מלידה ונמלטה להולנד לאחר פוגרום שחוותה ברוסיה. לאתי היו שני אחים צעירים יותר, יעקב (יאפ) יליד 1916, ומיכאל (מישה) יליד 1920. שניהם היו מבריקים בתחומם השונים, יעקב ברפואה ומישה במוזיקה, אך שניהם סבלו ממחלת נפש קשה ובילו זמן במוסדות פסיכיאטריים.

בשנת 1932, אתי עזבה את בית הספר של אביה ונסעה לאמסטרדם כדי ללמוד משפטים. היא המשיכה ללמוד שפות סלאביות באמסטרדם ובליידן ולמדה רוסית. היו לה מספר תלמידים פרטיים. במהלך שנותיה באוניברסיטה והיא הייתה מעורבת בחוגי סטודנטים אנטי-פשיסטיים שמאלניים והייתה בעלת מודעות פוליטית וחברתית מבלי להשתייך למפלגה פוליטית. במרץ 1937 היא שכרה חדר ברחוב גבריאל מטסוסטראט 6 בדרום אמסטרדם, בביתו של רואה חשבון הנדריק (האן) ווגריף, אלמן בן 62 ששכר אותה כעוזרת בית. הוא גם פתח איתה ברומן רומנטי. היא התגוררה בבית זה עד לעזיבתה הסופית לווסטרבורק בשנת 1943, ובחדרה שם נכתב חלק ניכר מיומנה. הקהילה הקטנה של אנשים שחלקו איתה את הבית הייתה חשובה לה. בנוסף להאן ווגריף, היו שם בנו בן ה-21, הנס, טבחית גרמנייה בשם קתה, הסטודנט ברנרד מיילינק והאחות, מריה טוינצינג, שהפכה לאחת מחברותיה הקרובות של אתי.

הקשר החשוב ביותר המתואר ביומן שלה הוא עם הפסיכו-כירולוג יוליוס שפיר. שפיר, שנולד בגרמניה בשנת 1887, הגיע לאמסטרדם בשנת 1939. שפיר עבד בציריך עם קרל יונג, שעודד אותו לפתח את כישוריו בכירולוגיה, הפרקטיקה של הפסיכואנליזה באמצעות קריאת כפות ידיים של אנשים. הוא היה דמות מוכשרת וכריזמטית וקיבץ סביבו קבוצת תלמידים, בעיקר נשים. אתי הפכה לחלק מקבוצה זו ונכנסה לטיפול אצל שפיר, פיתחה איתו מערכת יחסים קרובה והפכה למזכירתו. כתיבת היומן החלה – כנראה בהצעתו של שפיר – במרץ 1941, כשאתי הייתה בת 27 בלבד. באותה תקופה הולנד, שנכנעה לגרמנים במאי 1940, הייתה נתונה יותר תחת שלטון הטרור הנאצי ויהודי הולנד נרדפו באכזריות.

הרדיפה גברה בהדרגה בחומרתה במהלך 1941 ו-1942, וב-14 ביולי 1942, ביוזמת אחיה יעקב, אתי הגישה מועמדות למשרה במועצה היהודית (יודנראט) ומונתה לבצע עבודת מזכירות. המועצה הוקמה תחת הנאצים כדי לטפל בענייני היהודים והיא האמינה שבאמצעות משא ומתן היא תוכל למתן את הרדיפה הקשה. אתי לא אהבה את העבודה וב-30 ביולי הועברה, לבקשתה, למחלקת "רווחה חברתית לאנשים במעבר" במחנה ווסטרבורק. ווסטרבורק היה מחנה מעבר במזרח הולנד, שם רצו הנאצים לרכז את כל יהודי הולנד ומשם למעלה מ-100,000 הובלו אל מותם במחנות ההשמדה במזרח. אתי, שעבדה במחנה כחברה במועצה היהודית, יכלה לנסוע לאמסטרדם וחזרה מספר פעמים. שהותה הראשונה נמשכה – למעט שבוע אחד – מסוף יולי 1942 ועד אמצע ספטמבר, תקופה של כשישה שבועות. מלבד שבועיים שבהם חזרה לווסטרבורק בסוף הסתיו, היא בילתה את חורף 1942 ואת אביב 1943 באמסטרדם עקב מחלה. בסופו של דבר היא החלימה מספיק כדי לחזור למחנה, וב-6 ביוני 1943 עזבה את אמסטרדם לווסטרבורק בפעם האחרונה.

מכתביה מתארים בצורה חיה את תנאי המחנה בווסטרבורק: צריפי עץ צפופים נואשות, מבוכי תיל דוקרניים, מגדלי שמירה, בוץ ואומללות – בחלקת אברש ששטחה חצי קילומטר רבוע. זו הייתה קהילה שחיה באימה מפני הטרנספורט השבועי שיצא בכל יום שלישי עם קרונות המשא שלו עמוסים בגברים, נשים, ילדים ותינוקות בדרכם מזרחה. בגיהנום הזה היא בילתה את שלושת חודשי חייה האחרונים בטיפול בחולים, ביקור חולים בצריפים בבתי החולים וכתיבת מכתבים לחברים. בזכות האדם שהייתה – בזכות חיוניותה וחמימותה, אנושיותה ודאגתה לאחר – היא הפכה למקור חיים והשראה לאחרים. מהמקום הזה, למרות כל מה שקרה סביבה, היא כתבה, "החיים מפוארים ומרהיבים".

הדבר האחרון שאנו יודעים עליה היה היום שגם היא, יחד עם הוריה ואחיה מישה, גורשו ברכבת בדרכה לפולין. המסע היה אמור להימשך שלושה ימים. לפני שעזבו סופית את הולנד, אתי זרקה גלויה הממוענת לחברה מהרכבת. היא נמצאה ונשלחה על ידי כמה חקלאים. נכתב בה: "עזבנו את המחנה בשירה". הם הגיעו לאושוויץ ב-10 בספטמבר והיא נפטרה שם ב-30 בנובמבר.

ה"מרכז" שלי מתחזק מיום ליום… בעבר לא הייתי אלא ציפור קטנה וחסרת ביטחון.

עמודיו הראשונים של היומן שכתבה חושפים אישה צעירה חסרת ביטחון, מופרעת רגשית וכאוטית מינית, הנאבקת בחיים פנימיים סוערים שאינה יכולה להבין, אשר מעת לעת מטילים אותה בדיכאון עמוק. ב-8 במרץ 1941, יום לפני הרישום הראשון ביומן, היא כתבה מכתב ליוליוס שפיר, שאיתו רק החלה להיפגש. המכתב מצביע עד כמה היא מבינה בבירור את הצורך שלה. לאחר שאמרה לו "חוויתי רגשות ארוטיים חזקים כלפיך… ובו זמנית סלידה חזקה״ וכתבה על "בדידותה המוחלטת", על "חוסר הוודאות" ועל "הפחד" שלה.

וכך היא כותבת:

… פרוסה קטנה של כאוס בהתה בי לפתע מעומק נשמתי. וכשעזבתי אותך וחזרתי הביתה, רציתי שמכונית תדרוס אותי, וחשבתי, אה, ובכן, אני בטח יצאתי מדעתי, כמו שאר משפחתי… אבל אני יודעת שוב עכשיו אינני משוגעת, אני פשוט צריכה לעשות הרבה עבודה עם עצמי לפני שאתפתח למבוגרת ולאדם שלם."

כאן חייב להתחיל סיפורה המדהים של אתי הילסום, סיפורה של אישה צעירה פגיעה וחסרת ביטחון שידעה שהיא זקוקה נואשות לעזרה. ביומן הראשון שלה, שתוארך למחרת, היא כותבת:

כל חיי הייתה לי התחושה שלמרות כל ההסתמכות העצמית לכאורה שלי, אם מישהו יבוא, יתפוס אותי בידי וידאג לי, אהיה מוכנה ולהוטה למסור את עצמי לטיפולו. והנה הוא עכשיו, הזר הגמור הזה, הס. הזה עם פניו המסובכות…

הטון שלה פשוט וילדותי אך הולם, שכן כל מי שנכנס לטיפול ומוכן להיות פתוח למה שעשוי להתגלות, ימצא את עצמו במהרה בקשר עם הילד הפנימי שבו, עם סיפור מקורותיו, עם מה שילדותו הייתה עבורו – ועם מה שהיא עשתה לו. ברור שאטי הילסום הגיעה ממשפחה מופרעת מאוד. בנקודות שונות ביומן היא משתמשת במילים שונות כדי לתאר את ביתה – 'מנוון', 'מוכתם', 'בית משוגעים' – אבל המילה המשמשת לרוב כדי לסכם את הבלבול וחוסר הצורה של הכל, היא 'כאוס'. את שורשי הכאוס הזה ניתן לייחס לבעיות ולקשיים של הוריה, לחוסר ההתאמה החמור של אופיים ולניגוד החד של הרקע שלהם, ולמה שהיא מתארת ​​מאוחר יותר כחוסר ההתאמה הפסיכולוגי והרגשי שלהם. הם פשוט היו, היא כותבת, "מחוץ לעומקם".

אביה לואי היה אדם שקט, ביישן ומלומד שהתקשה להתמודד בעולם. ביישנותו החמירה בשל העובדה שסבל מראייה לקויה וחירשות באוזן אחת. ואכן, ראייתו הייתה כה גרועה עד כי מסופר שכאשר היה מנהל בית הספר בדבנטר, נהג שרת בית הספר להביא אותו לבית הספר וממנו מדי יום. הוא נולד באמסטרדם בשנת 1880, הילד הרביעי במשפחתו של סוחר יהודי ונכדו של רב שכיהן כרב ראשי בצפון הולנד, ולכן הרקע והחינוך שלו היו במידה רבה כיהודי הולנדי. כוחו הגדול היה האינטלקט שלו. הוא למד לימודי לימוד קלאסיים באוניברסיטת אמסטרדם, שם השלים תואר ראשון ותואר שני, שניהם בהצטיינות יתרה, ובשנת 1911 החל את דרכו בהוראת לימודי לימוד קלאסיים במידלבורג. למרות שהיה מורה מצוין, התקשה מאוד לשמור על הסדר בכיתה, במיוחד בקרב תלמידים צעירים יותר, והיה מגיב להתנהגותם הפרועה בהקפדה רבה. אך הוא היה אדם חם ולבבי ולמרות שמצא את החיים מעבר לעולם הספרים קשים, היה לו חוש הומור עקום. כאחד מתלמידי דבנטר בין האזרחים המובילים, הוא זכה להערכה רבה בזכות תחומי העניין התרבותיים שלו.

אמה של אתי, ריבה (רבקה) ברנשטיין, לא יכלה להיות שונה יותר. כאוטית, מוחצנת ורועשת, היא נטתה להתפרצויות רגשיות פתאומיות. עם שערה האדום המתולתל והמבטא המוזר, היא הייתה בולטת ברחובות העיר הקטנה דבנטר. היא הגיעה להולנד בשנת 1907, הראשונה ממשפחתה שנמלטה מהעיירה סוראש בטירניגול שברוסיה כתוצאה מרדיפת יהודים. לבושה במדי חייל וראשה מגולח, היא הגיעה לאמסטרדם בפברואר 1907 והחלה לפלס את דרכה במדינה החדשה והשונה מאוד הזו על ידי לימוד השפה. משפחתה הלכה בעקבותיה במהרה, תחילה אחיה יעקב ולאחר מכן הוריה, אך הם נשארו באמסטרדם רק כמה שנים. לאחר שריבה ולואי נישאו בדצמבר 1912, כל משפחת ברנשטיין – הוריה, אחיה יעקב, אשתו החדשה וילדו הצעיר – היגרה באופן בלתי חוקי לארצות הברית, והותירה את ריבה מאחור כדי להתמודד כמיטב יכולתה לצד בעלה ההולנדי המסוגר והמלומד.

בהיותה בת בכורה באיחוד יוצא הדופן הזה, אתי כנראה נשאה בנטל נישואיהם הסוערים ובבלבול הרגשי של חיי בית שהוריה פשוט לא ידעו כיצד ליצור. אך שני אחיה הצעירים והמבריקים – יעקב שהמשיך ללמוד רפואה, ומישה שהיה מוכשר במיוחד במוזיקה – סבלו גם הם. יעקב אושפז בבתי חולים פסיכיאטריים במספר הזדמנויות; ומישה שהפך לפסיכוטי בגיל 16 טופל בסכיזופרניה, ועד סוף חייו הקצרים היה צעיר חסר ביטחון ושברירי מבחינה פסיכולוגית. למרות שהיה פסנתרן צעיר מוכשר להפליא, ומבוקש להופעות ברחבי היבשת, אתי תיעדה כיצד הוא "פשוט מסרב לנגן אם הם (הוריו) לא שם… בעבר הם נהגו לבקר בבתי חולים פסיכיאטריים וברופאים, כיום הם הולכים לקונצרטים שלו".

מחלתם הנפשית של אחיה השפיעה עמוקות על אתי. מספר רשומות יומן מצביעות על כך שהפחד ממחלת נפש ארב בירכתי תודעתה. היא ראתה את "משפחתה המוכתמת" כ"רצועה במחלות תורשתיות", ובאחד הרגעים האפלים ביותר של היומן, היא משתמשת בכך כדי להצדיק לעצמה את החלטתה האישית להפיל את ילדה. היא נזכרת בתקופה בביתה "כאשר מישה התבלבל כל כך והיה צריך לקחת אותה בכוח למוסד, ואני הייתי עדה לכל הזוועה, נשבעתי לעצמי אז שאף בן אנוש אומלל כזה לעולם לא יצמח מרחמי".

בית המשפחה

אנו מקבלים הצצה לחוויית חייה כילדה בבית המשפחה בדבנטר, כאשר באוגוסט 1941, חמישה חודשים בלבד לאחר שהחלה את הטיפול אצל יוליוס שפיר, היא חוזרת ומבלה שם שבוע. בבוקרה השני היא מוצאת את עצמה נזכרת איך היה פעם: "תמיד הייתי מתפרקת בבית המשוגעים הזה. כיום אני שומרת הכל בפנים במרחק זרוע ומנסה להימלט ללא פגע… זה כאילו כל פיסת אנרגיה נשאבת ממני החוצה."

יומיים לאחר מכן, בבוקר יום ראשון, כשכתבה לספיר, שהיא מתייאשת מביתה: "לפעמים אדם מרגיש כל כך עצוב וכבד בלב בגלל כל זה. בעבר, משפחתי הציורית הייתה עולה לי דלי של דמעות נואשות בכל לילה." מודעת לעומק ההפרעה, הן בתוכה והן סביבה בבית הזה, היא מוסיפה: "אני עדיין לא יכולה להסביר את הדמעות האלה; הן מגיעות מאיפשהו בתת-מודע הקולקטיבי האפל".

כמה ימים לאחר מכן, היא ממשיכה:

אני לא יודעת מה הבעיה עם המקום הזה, אבל פשוט אי אפשר לחיות כאן. במשך שבוע הצלחתי להילחם בזה בצורה נהדרת, אך פתאום שמתי לב שאני מותשת לחלוטין ואומללה להפליא. זה מרגיש כאילו שמחת החיים שלי נחלשת כל הזמן בסביבה הזו, אני כבר לא יודעת איך להגן על עצמי כאן, זה כאילו אבנים גדולות תלויות מכל חלק בגופי, מזרועותיי, מרגלייי, ממוחי ומליבי, מנסות לגרור אותי למטה לסוג של ביצה.

כנראה בהתייחסותה להתפרצויות של אמה, היא מספרת לו: "בחלומותיי זה כמו הכותל המערבי בירושלים. אני אף פעם לא זוכרת שום דבר מדויק כשאני מתעוררת, כל מה שאני יודעת זה שהיו הרבה אנחות כבדות ובכי מעורר רחמים." לאחר תלונות נוספות על תשישותה וכאבי ראש חזקים מתמידים, היא מספרת כיצד כמה ימים קודם לכן, מוקדם מאוד בבוקר אחד, כשכולם עדיין ישנו, אחיה הצעיר ברח. הוא השאיר מכתב די פתטי אך הגיוני לחלוטין, שבו כתב שהוא לא יכול עוד לשאת את האווירה בבית, שהוא מסרב להישאב ושמעתה ואילך יחיה את חייו שלו. לאחר כמה ימים של חיפושים המשפחה גילתה שהוא היה עם מכרים בכפר שהיו נחמדים מספיק כדי לקבל אותו. הוא לא רצה לחזור הביתה. היא מסיימת את הסיפור הקטן הזה בקלילות נחרצת: "כמה הוא צודק, האיש הצעיר הזה!"

זוהי תמונה קודרת, שנעשית עוד יותר עגומה משום שהיא אינה עיוורת לעושר הפוטנציאלי שהוריה, דרך הרקע, השכלתם ומורשתם התרבותית, מציעים: "ביתנו הוא תערובת יוצאת דופן של ברבריות ותרבות. עושר רוחני נמצא בהישג יד, אך הוא נותר ללא שימוש וללא שמירה, מפוזר ברשלנות. זה מדכא, זה טרגי-קומי. אני לא יודעת איזה מין בית משוגעים זה באמת, אבל אני יודעת שאף בן אנוש לא יכול לשגשג כאן."

כשהיא כתבה זאת באוגוסט 1941, היא לא הבינה זאת. עם זאת, במהלך חודשי עבודתה עם שפיר, ההבנה אכן מתחילה אט אט להתבהר. לקראת סוף רשומה ארוכה מ-29 בדצמבר, לאחר תשעה חודשי עבודה איתו, היא כותבת: "אני מתחילה להבין משהו על נעוריי, על כאבי הראש החוזרים ונשנים וההתקפים העייפות שנמשכים שבועות רצופים, נכנעת לכאוס שבפנים"

הכאוס שבפנים

לפני שנבחן בקצרה כיצד "כאוס" זה בא לידי ביטוי בה, וכיצד עם שפיר ואחרים היא החלה להתמודד איתו, כדאי לשאול בצורה מדויקת יותר: מה בדיוק זה היה? מאיפה זה הגיע? ואיך, בתחילה, היא ניסתה להבין זאת?

מבין שני הוריה, אמה היתה האדם הקשה ביותר. לאורך היומן, ואפילו עד הסוף (שעד אז מערכת היחסים שלה עם שניהם עברה שינוי קיצוני והיא מסוגלת לטפל בהם במחנה המעבר ברכות וחיבה רבה), מרגישים שהיא תמיד קרובה יותר… לאביה. למרות הסבל שברשומות היומן המוקדמות הללו, ומאוחר יותר בתחושת מבוכה ובלבול נוכח נוכחותו כשהוא מופיע באמסטרדם, ניכרת חיבתה אליו – "אבי הקטן", היא מתארת אותו. העדפה זו אינה מפתיעה, שכן למרות שהיא ירשה ממנו את אהבתו לספרות ואת כישרונו האינטלקטואלי, היא למעשה שונה ממנו מאוד. מבחינת מזגה היא דומה לאמה הרוסייה חמת-המזג. אין ספק שבזכות אמה פיתחה תשוקה לכל מה שקשור לרוסיה – לשפה, לספרות ולנופים – אך היא מצאה את הסערה הרגשית של אמה קשה מאוד להתמודד איתה, שכן בה ראתה השתקפות של הבלבול המתפתח שלה. לכן היא חשה "אנטיפתיה בלתי פתורה" עמוקה כלפיה. באחד הרשומות היא כותבת בהדגשה רבה: "אמא היא מודל למה שאסור לי להיות לעולם".

התמונה שהיא מציירת עליה היא של אדם נרגש אך ריק שמצבי הרוח שלו מתנדנדים בפראות בין "חיוניות כפויה" לתשישות מתלוננת. נראה שהיא אינה מסוגלת להכיל את רגשותיה, חוסר הארגון והאומללות שמתפשטים בבית כמו נגיף הדבקה "המקלקל את האווירה", מרוקן את מקום החיים, וללא ספק יוצר הרבה סכסוך. בזמן שאתי כותבת את יומנה בחודש אוגוסט בקומה העליונה בחדר השינה שלה, היא עוצרת בשלב מסוים כדי לתאר את מריבות הוריה. היא גם רואה את אמה כאדם נזקק מאוד. היא זוכרת איך פעם צפתה בה אוכלת באיזשהו אירוע: ״היא נגעלה בי, יושבת שם, ובו זמנית התמלאתי ברחמים עצומים כלפיה. אני באמת לא יכולה להסביר את זה. הזללנות שלה נתנה לה תחושה של פחד מלהחמיץ משהו. היה בה משהו נורא פתטי וגם משהו דוחה בצורה חייתית… אם רק הייתי יכולה להבין מה באמת הרגשתי עמוק בפנים, למה התבוננתי בה כל כך מקרוב, אז הייתי מבינה הרבה על אמי.״

באביה היא מתחילה לראות דמות חביבה, אך גם 'פתטית', ש'החליף את כל חוסר הוודאות שלו, הספקות, וכנראה גם את תסביך הנחיתות הפיזי שלו, את בעיות הנישואין הבלתי עבירות שלו, ברעיונות פילוסופיים ש… מעורפלים לחלוטין. רעיונות אלה עוזרים לו לטשטש הכל…'

מוסתר מאחורי ספריו, הוא נכנע לסוג של ייאוש לא מבין לגבי החיים שהוא רואה כ… 'כאוס'. אתי מוצאת זאת מאיים מאוד: ״מתחת לפני השטח, פילוסופיית ההשלמה שלו פשוט אומרת: נו טוב, מי מאיתנו יודע משהו, הכל כאוס מבפנים ומבחוץ. וזהו הכאוס עצמו שגם מאיים עליי, שאני חייבת להתנער ממשימת חיי במקום לחזור אליו שוב ושוב.״

בליבה של המשפחה הזו שנוצרה על ידי שני האנשים הללו נראה חלל, מעין ריקנות כאוטית מבולבלת. הוריה שקועים בסוגים שונים של חרדה, או במקרה של אביה, פשוט נמנעים מהחיים. נראה שאין כוח או תחושת נוכחות. ולכן לא יכולה להיות פגישה בין אנשים. כולם נותרים מנוכרים ובודדים ואיכשהו שורדים בבידוד, בבלבול ובכעס שלהם. דיוקן המשפחה שצולם בשנת 1931 מדבר בעד עצמו. הוא קר וקפוא רגשית. איש אינו מחייך. בצד אחד – על הקצה – אבא נשען בכיסאו. מאחור עומדת דמותו המרוחקת של האח הבכור יעקב, אשר בנקודות מסוימות ביומן שאתי מדווחת על התנהגות תוקפנית כלפיה. במרכז יושבת דמותה הגדולה והמוזרה למדי של האם, ולצדה הבן הצעיר המחונן מישה, זרועו סביב צווארה. הוא היה אולי המוטרד ביותר מכולם. מימין נמצאת אתי, פניה מתות לחלוטין וחסרות כל הבעה. מלבד זרועו של הבן הצעיר סביב צוואר אמו, אין זכר לחמימות כלשהי. אין תחושה של אישיות – של בני אדם המתייחסים זה לזה.

ברשומת יומן מ-24 באפריל 1942, אתי זוכרת שישבה "בסביבות גיל חמש עשרה" בחדר העבודה הקטן של אביה, אותו היא מתארת ​​כ"לא מסודר ולא אישי כמו כל החדרים בכל הבתים השונים שבהם גרנו…". "לא אישי". אולי מילה זו נותנת את הרמז הברור ביותר לבלבול של המשפחה הזו. היא מרמזת שהבתים שבהם גרו מעולם לא היו מקומות עם תחושת שייכות אישית שאפשרה להם להיפגש ולחלוק יחד. במילים אחרות, הוריה לא הצליחו ליצור "בית". אתי הגיעה להבנה – בחמלה – שלמרות היותם מחוננים, הוריה היו אנשים לא תקינים מבחינה רגשית שפשוט לא יכלו להתמודד עם החיים. ההבדלים העמוקים ברקע התרבותי שלהם, מזגם הלא תואם, בעיות האישיות שלהם והקונפליקטים הזוגיים שנגרמו כתוצאה מכך, כולם בוודאי מילאו תפקיד. הם לא היו מצוידים למשימה המאתגרת של גידול ילדים כה מחוננים.

היא כותבת: ״אני חושבת שההורים שלי תמיד הרגישו מחוץ לעומקם, וככל שהחיים הפכו קשים יותר ויותר, הם היו בהדרגה כל כך מוצפים עד שהם הפכו חסרי יכולת להחליט על שום דבר. הם נתנו לנו, הילדים, יותר מדי חופש פעולה, ולא הציעו לנו דבר להיאחז בו. הסיבה לכך הייתה שהם מעולם לא ביססו לעצמם דריסת רגל. והסיבה שהם עשו כל כך מעט כדי לשמור על צעדינו הייתה שהם עצמם איבדו את הדרך.״

אישה צעירה בעייתית מאוד

כשהגיעה לפגישתה הראשונה עם יוליוס שפיר, הכאוס הזה של משפחתה הלא מתפקדת היה חלק מהמטען שאתי נשאה בתוכה. והיא הייתה אישה צעירה בעייתית מאוד. בתקופה שלאחר שעזבה את ביתה ועברה לגור באמסטרדם כסטודנטית, היא עברה ללא מנוחה ממערכת מגורים אחת לאחרת עד שהתיישבה בביתו של האן ווגריף.

במהלך תקופה זו, צרכיה הסוערים וחוסר הביטחון שלה דחפו אותה למערכות יחסים מיניות סוערות. אתי הייתה מודעת מאוד לעצמה כאישה צעירה ארוטית מאוד בעלת דמיון מיני ער. "'אם מישהו עושה עליי רושם', היא כותבת, 'אני יכולה להתענג על פנטזיות ארוטיות ימים ולילות רצופים'." והיא ראתה את עצמה כמאהבת 'מוכשרת'. ברשומה הראשונה שלה ביומן – 9 במרץ 1941 – היא כתבה, 'אני מוכשרת במיטה, כמעט מנוסה מספיק… כדי להימנות בין המאהבות הטובוֹת יותר…'

אבל למרות שהייתה 'מוכשרת', היא גם ידעה שחלק ניכר מפעילותה המינית בנעוריה נולד מתוך סוג של צורך נואש והייתה בו איכות קדחתנית והרסנית. ברשומה ביומן מ-12 במרץ 1942, שנה שלמה לאחר שהחלה להיפגש עם שפיר, היא כותבת על פגישה חוזרת עם אחד ממאהביה לשעבר, גבר בשם מקס. הוא אומר לה שמשהו בה השתנה, '… הפכת לאישה אמיתית… תווי פנייך, מחוותייך, הן תוססות ומלאות הבעה כתמיד, אך כעת יש כל כך הרבה יותר חוכמה…' היא מהרהרת מאוחר יותר: '…' … זה היה גופו של האיש הזה, שצעד עכשיו לצידי כמו אח, אליו נאחזתי פעם בייאוש נורא. זה, איכשהו, היה הדבר המשמח ביותר: משהו שרד… תחיית הזיכרונות שכבר לא רדפו אותנו, שפעם חיינו בצורה כה הרסנית זה על זה' .

בית חדש

זה התחיל דרך פגישתה עם יוליוס שפיר. אבל שפיר לא היה היחיד שמילא תפקיד משמעותי. כאשר, בשנת 1937, עברה אתי לביתו של האלמן בן ה-62,, היא הפכה לחלק מבית חדש, שונה מאוד מזה שעזבה, ודרך חברותה עם אלה שחלקו את הבית היא הפכה לחלק מקהילה אנושית חמה.

קל לזלזל בתפקיד שהאן וגריף שיחק בסיפורה. הוא דמות עדינה, סובלנית ולא תובענית ברקע היומן ואיתו הרגישה אתי עמוקות "בבית". הוא לא ניסה להבין את קשייה, או להגיב לצרכיה האינטלקטואליים החזקים, אלא העניק לה חיבה ואינטימיות מינית. אך בעוד שהיא שייכת לו, כמו זוג נשוי נוח, היה זה שפיר שהלהיב אותה והציע לה את האפשרות לחיים – וחופש מהבלבול שלה. אישיותו הכריזמטית של שפיר משכה סביבו מעריצים רבים, רבים מהן נשים צעירות. מערכת היחסים של אתי איתו התפתחה בהקשר של מעגל רחב יותר זה. בין אלה שהיו חשובים לה במיוחד היו הני טיידמן שאמונתה הפשוטה מילאה תפקיד בחיפושה הרוחני, דיקי דה יונגה הצעירה במעגל שפיר, אדרי הולם, והזוג הציוני ורנר וליזל לוי. כל אלה השתייכו לקבוצה שהתאספה סביב שפיר לדיון אינטלקטואלי וערבים מוזיקליים.

ככל שהברבריות של שנאת הגזע הנאצית הלכה וגברה סביבם, צמחה באמסטרדם קהילה קטנה זו של חיים אינטלקטואליים והזנה רוחנית – ואתי הייתה בלב ליבה. כל האנשים הללו מילאו תפקיד בסיפורה, כולל גם אלה שבאו אליה לשיעורי רוסית. אבל דווקא מערכת היחסים האישית שהתפתחה בינה לבין שפיר – על כל גווני האור והחושך שלה – הייתה המפתח לפתיחת עתידה.

מערכת יחסים טיפולית מוזרה

כמערכת יחסים טיפולית, היא הייתה יוצאת דופן ביותר – רחוקה מאוד מכל רעיון קונבנציונלי של טיפול כפי שאנו עשויים לצפות לו כיום עם הבנות ברורות של גבולות ותפקידים מקצועיים. והיא התקדמה הרבה יותר רחוק. אכן, המונחים "מטפל" ו"מטופל" אינם מתחילים לתאר את הידידות העשירה, המורכבת והאינטימית שיצרה עם הגבר הכריזמטי המבוגר הזה, שאליו נמשכה, ואיתו נאבקה מבחינה רוחנית וממשית.

יוליוס שפיר היה "פסיכו-כירולוג". הוא נולד בפרנקפורט בשנת 1887, ועזב קריירה מצליחה בעסקים כדי לפתח את התעניינותו בכירולוגיה – קריאת אישיות של אנשים באמצעות חקר ידיהם. בכך הוא קיבל עידוד מהפסיכואנליטיקאי השוויצרי הגדול קרל יונג, שאצלו בילה שפיר שנתיים כשוליה. יונג כתב את ההקדמה לספרו של שפיר "ידי הילדים", המסביר את עקרונות היסוד של הכירולוגיה, ואת השפעתו של יונג ניתן לראות בחשיבתו ובגישתו של שפיר. בהמלצתו של יונג פתח שפיר מרפאה כפסיכו-כירולוג בברלין בשנת 1929, שהייתה מוצלחת מאוד. עם זאת, בחייו האישיים הדברים לא היו כה פשוטים. בשנת 1934 התגרש שפיר מאשתו הדל רוקו, ולאחר מספר רומנים התארס לאחת מתלמידותיו, הרטה לוי, שהפכה למזכירתו. היא היגרה ללונדון בסביבות 1938, אך עד מותו מסרטן בשנת 1942, שפיר היה עימה בקשר. הם התכתבו באופן קבוע והוא דאג להישאר נאמן לה. הוא נפטר כששמה על שפתיו.

בשנת 1939 קיבל שפיר אישור להגר להולנד לאחר תשלום סכום כסף גדול לנאצים, והוא הגיע לאמסטרדם בינואר של אותה שנה והתארח עם אחותו במשך החודשים הראשונים עד שמצא מקום מגורים בדרום אמסטרדם, לא רחוק ממקום מגוריה של אתי. שפיר החל את יחסי ההוראה והטיפול שלו עם נשים צעירות רבות שפנו אליו, על ידי קריאת כף היד שלהן. כך פגשה אותו אתי לראשונה. היא הוזמנה לחדריו באמסטרדם כ"דוגמנית" באחד הקורסים שלו, שם לימד קריאת כף יד. אך המיקוד לא נשאר זמן רב רק על הידיים.

באחת הפגישות הראשונות שלה איתו הוא עודד אותה להיאבק איתו, ונראה שההיאבקות הפכה לחלק מזדמן ממערכת היחסים המוקדמת שלהם. שפיר היה גבר גדול וניתן רק לדמיין את הפתעתו ותדהמתו כאשר, בפעם הראשונה שהם נאבקו, האישה הצעירה הקטנה הזו, שכמעט ולא הכיר, זרקה אותו. אתי העירה: "כל המתחים הפנימיים שלי, הכוחות הכלואים, השתחררו, ושם הוא שכב, פיזית וגם נפשית, כפי שסיפר לי מאוחר יותר, זרוק. איש מעולם לא הצליח לעשות לו את זה קודם, והוא לא הצליח להבין איך הצלחתי לעשות את זה".

לאוזן המודרנית כל זה נשמע מפוקפק ביותר, ובלשון המעטה, לא סדיר. עם זאת, באקלים של שנות בין המלחמות – תקופה של ניסויים פסיכואנליטיים ביזאריים – ייתכן שזה לא היה כל כך יוצא דופן. מעניין לציין, שבאותה תקופה הייתה "תנועה פופולרית בפסיכואנליזה, שהציעה שקשר טיפולי יכול לנבוע רק מקשר פיזי". שפיר נהג להצדיק את ההיאבקות באומרו, "גוף ונפש חד המה״. יוצא דופן או לא, מההתחלה אתי 'נפלה תחת כישוף החופש הפנימי שנראה כאילו נובע ממנו'; היא התרגשה מהאפשרויות לעבוד איתו, והייתה מוכנה להיכנע לו 'ללא סייג'." זו הייתה אמורה להיות כניעה מסוכנת למדי.

אתי הילסום הייתה אישה צעירה, מלאת חיים ומיניות, אך הרגישה שהיא מותקפת על ידי מה שכינתה "הארוטיקה המבולבלת" שלה. היא ראתה זאת משתקף בבירור בספיר. באופן מדאיג, פגישותיה הראשונות איתו עוררו בה בעוצמה את כל האנרגיות והתשוקות שבעבר בגדו בה ופצעו אותה עמוקות, ועתה לא היה צורך להיכנע להן, אלא לרסן אותן ולהפנותן למציאת אנושיות עמוקה ומלאה יותר. כך נראה היה שהוא מציע לה גם תקווה וגם איום – אך גם סכנה – כגבר.

קשר הולך וגדל

עם זאת, מכיוון שאתי בטחה בספיר והעריכה את כישרונותיו הברורים לתובנה וחוכמתו האנליטית, ומכיוון שהייתה נחושה ללא רחם להתמודד עם עצמה, במשך תקופה ארוכה היא הצליחה, למרות היותה גרועה ביותר, להשיג את המשמעת והניתוב מחדש של האנרגיות שלה. חברותם האינטימית יותר ויותר, שהתנהלה בכל רמה – אינטלקטואלית, רגשית, רוחנית ופיזית – הביאה לה תקווה. תחילה היא הייתה תלמידתו, אחר כך מזכירתו, ובסופו של דבר, מעת לעת, אהובתו. רשומה אחר רשומה ביומנה מדברת על קשר הולך וגדל, אם כי לא הכל היה חלק.

במהלך החודשים הראשונים רגשותיה כלפיו וכלפיו סוערים ולעתים קרובות סותרים. לעתים קרובות היא שרויה בתשוקה וכמהה לרומן איתו; מדי פעם היא כמהה להשתחרר ממנו; לעתים היא מרגישה שהיא מנוצלת על ידו; ולפעמים היא מצאה את עצמה מקנאת ביחסיו עם אחרות; ופעמים הכריזה שהיא מאסה בו; ולעתים היא אומרת כמה היא אוהבת ומעריצה אותו. ככל שהקשר מתפתח, לפעמים היא מוצאת את עצמה כמהה 'יותר לבן האדם מאשר לגבר'. זו הייתה רכבת הרים רגשית, אך למרות העליות והמורדות והמשיכות האלימות של טבעה הנלהב, החוויה בסך הכל היתה חיוביות ביותר. שפיר נתן לה את הביטחון הרגשי, את הגירוי האינטלקטואלי ואת התובנה הפסיכולוגית שהיא כל כך הייתה זקוקה להם. "מה שאני מחפשת", היא כתבה באחד היומנים, "הוא האמת שלי". וספיר עזר לה למצוא אותה.

סיפורה של אתי הילסום אינו רק עדות היסטורית מזעזעת מתקופת השואה, אלא גם קריאה אנושית נוקבת להבנה, חמלה ולקיחת אחריות. היא הצליחה, בתוך מציאות בלתי אפשרית, להפוך את הכאב האישי והטלטלה הפנימית שלה לכוח מרפא עבור אחרים. יומניה ומכתביה מהווים תזכורת חיה לכך שגם בזמנים האפלים ביותר, האדם יכול לבחור בדרך של אהבה ושל אנושיות.

ובימינו, כשאלימות, שנאה ופילוג עדיין נוכחים בחיינו, סיפור חייה של אתי מזמין אותנו לעצור ולשאול – כיצד אנו יכולים להפוך את הכאוס האישי והחברתי שסביבנו להזדמנות לצמיחה ולקרבה. קראו את יומניה, הפנימו את מילותיה, וחפשו דרכים להביא מעט יותר אור, חמלה ותקווה לעולם שסביבכם.

חומר מעשיר לקריאה

השמיים שבתוכי (Het Verstoorde Leven) מאת אתי הילסום. הספר תורגם לעברית בשנת 2022. "השמיים שבתוכי" הוא תרגום לעברית של מבחר מיומניה ומכתביה של אתי הילסום מהשנים 1941-1943. היומנים התגלו לקהל רק כארבעים שנה אחרי מותה באושוויץ, כאשר יצאו לראשונה בהולנד בשנת 1981 תחת השם Het verstoorde leven – "החיים שהופרעו". מאז נעשה הספר לאחד ממסמכי העדות האישית והרוחנית הבולטים שנכתבו בזמן השואה.

כבר בזמן המלחמה הבינה הילסום שלא תשוב, והפקידה את יומניה בידי ידידים כדי שיועברו אחרי המלחמה לסופר קלאס סמילק ובתו יוהנה במטרה לפרסמם. העברה זו איפשרה את פרסומם כעבור עשרות שנים. הספר מורכב בעיקר מרשומות יומן שאתי כתבה באמסטרדם תחת הכיבוש הנאצי ומאוחר יותר במחנה המעבר ווסטרבורק, לצד מכתבים שנשלחו משם. הטקסטים עוקבים אחרי התפתחות נפשית ורוחנית אינטנסיבית מאוד: טיפול, התבוננות עצמית ללא רחם, התמודדות עם חרדה ומיניות, ומעבר הדרגתי לשפת תפילה פנימית. אחרי מותו הפתאומי של המטפל שלה יוליוס שפיר בספטמבר 1942, חלקים ניכרים ביומן נכתבים כמעט כתפילה מתמשכת אל אלוהים שהיא חווה כנוכחות פנימית. הכתיבה של הילסום חדה ואינטימית, משלבת דיוק פסיכולוגי עם ליריות, ומתקדמת מרשומות יומן קצרות לשפת תפילה ובהירות פילוסופית. היא נעה בין התבוננות בפרטים יומיומיים של עיר נצורה לבין מחשבות על אחריות, יופי, כאב וחמלה.

הכותרת ההולנדית פירושה המילולי "החיים שהופרעו" – דגש על הקטיעה האכזרית. הכותרת העברית "השמיים שבתוכי" מציגה בחירה פרשנית שמבליטה את הממד הרוחני שהספר חושף, כלומר אפשרות לשמיים פנימיים גם כשהחוץ חשוך. זהו תרגום שמכוון להאיר את התובנה המרכזית של הילסום לקורא הישראלי. עם צאתו לאור בהולנד ב-1981 הפך הספר לתופעה תרבותית, ומאז תורגם לשפות רבות וזכה למחקר ולעניין מתמשכים. הוא נתפס כמסמך נדיר על אפשרות של צמיחה רוחנית ואהבת אדם בזמן של קריסה מוסרית היסטורית..

חומר מעשיר לצפייה

אחת מההפקות הטלוויזיוניות הידועות על חיה הוא המיני-סדרה ״אתי״, שביים חגי לוי. הסדרה בת 6 פרקים הוצגה לראשונה בפסטיבל ונציה 2025. את אתי גילמה השחקנית האוסטרית יוליה וינדשבאואר, כשאת דמות המרצה גילם השחקן הגרמני סבסטיאן קוך. יבגניה דודינה גילמה את אמה של הילסום. אבל למרות שסיפור חייה מתרחש בתקופת השואה, חגי לוי מתעקש ש"זו לא סדרה על השואה". לטענתו, "הסדרה – כמו הספר – לוקחת את הלקחים הגדולים והאוניברסליים יותר מהשואה, מעבר לנסיבות הקשורות לזמן ומקום ספציפיים בהיסטוריה".

הסדרה הופקה על ידי Les Films du Poisson הצרפתית, יחד עם Komplizen Serien הגרמנית וחברת Topkapi ההולנדית, בהפקה משותפת עם Arte France ו-Quiddity האיטלקית ובשיתוף פעולה עם Sipur. ״אתי״ צולמה מספטמבר עד דצמבר 2024 ברבים מהמקומות האמיתיים מהספר, כולל בניין הדירות של הילסום ומקומות שבהם הוצב הגסטאפו. עם זאת, התלבושות והעיצוב אינם ספציפיים לתקופה. לוי אומר שהוא קיבל "החלטה מכוונת להפוך את הסדרה לעכשווית. לא רציתי שזה יהיה יצירה תקופתית שתיצור מרחק בין הקהל של היום למה שהוא רואה על המסך. הקהל כל כך רגיל להסתכל על דמויות בדיוניות או דמויות אמיתיות מהתקופה הזו בשחור-לבן, אבל למעשה אתי הייתה בדיוק כמונו – מסובכת עם בעיות עכשוויות. עשיתי הכל כדי שזה ירגיש כאילו אנחנו צופים באדם עירוני במקום מודרני שנתקל במשהו מדהים."

הביקור המחודש בספר ולאחר מכן צילומי הסדרה לאחר אירועי ה-7 באוקטובר הפכו אותו לרלוונטי עוד יותר עבור היוצר הישראלי שמתגורר כיום בתל אביב. "ישראל מלאה בשנאה – משני הצדדים, מכל הצדדים. אתה קם בבוקר ושונא. בשבילי, הפקת ״אתי״ הייתה בריחה משנאה", מסביר לוי. "אתי היא אדם משנה חיים, כל אחד יכול להזדהות איתה בכל סיטואציה מאתגרת… זה על אדם שמצא כוח פנימי בתקופה קשה מאוד ונשאר בן אדם, אדם מלא נשמה ולא נכנע לשנאה או לפחד."

למרות שהוא עובד מחוץ לישראל כבר יותר מעשור, חגי לוי עדיין מקיים קשרים הדוקים עם התעשייה המקומית והוא מציע, "יש סיבה לכך שעבודתם של יוצרים ישראלים נתקלת במחאה בחו"ל, ואנחנו לא יכולים להתעלם מסיבה זו. לפני כמה שנים, כאשר רוסיה נאסרה ברחבי העולם, הרגשנו שזה מוצדק, אז אנחנו לא יכולים לומר שעכשיו, כי זה אנחנו, זה לא מוצדק." הוא אומר שהוא מקווה שגיבורת הסדרה תשמש שיעור ב"דחיית שנאה מכל סוג שהוא", במיוחד בהקשר הגיאופוליטי המתוח יותר ויותר. "זה קשה, זה מוריד מורל, ויש תחושה חזקה של חוסר אונים, אבל אנחנו צריכים תקווה. אתי עוזרת לי עם זה, ואני מקווה שבאמצעות הסדרה הזו היא תוכל לעזור גם לאנשים אחרים."