מהפכת "יברומאידן" מיוחסת לעתים קרובות כאירוע משמעותי למדי בהיסטוריה של אוקראינה. אחרי שהנשיא ויקטור ינוקוביץ' תפס את השלטון ב-2010, הנוף הפוליטי והעסקי באוקראינה הלך והידרדר בהדרגה. בנובמבר 2013 סירב ינוקוביץ' לחתום על הסכם ההתאגדות המיוחל עם האיחוד האירופי, זמן קצר לאחר מכן קיבל הלוואה מהקרמלין. סירובו לחתום על ההסכם עורר מחאות בכל רחבי המדינה, כאשר ההפגנה הגדולה ביותר התקיימה בקייב בכיכר העצמאות, המכונה באוקראינית מאידן נזלאז'נוסטי.

ההפגנות יהפכו למהפכה שנמשכה עד פברואר 2014 והסתיימה עם בריחתו של ינוקוביץ' לרוסיה. יותר מ-100 איש, נרצחו על ידי כוחות הביטחון האוקראיניים. על ידי הדחת ינוקוביץ', האוקראינים בחרו את עתידם והעלו לשלטון את פוטר פורושנקו הפרו-מערבי, שעודד את חופש הביטוי והערכים הדמוקרטיים הפרו-מערביים.

בימים הבאים תפח מספר המפגינים בכיכר למאות אלפי בני אדם. מחאות דומות הופיעו בערים אחרות באוקראינה כולל בלבוב, אודסה, ניקולאייב ודונייצק. רבים מהמפגינים היו צעירים וסטודנטים, שחלקם פתחו בשביתה וסירבו להשתתף בשיעורים.

כיצד ההפגנות הפכו למהפכה של ממש?

בסביבות השעה 4 לפנות בוקר ב-30 בנובמבר 2013, כאשר כמה מאות אנשים (רובם סטודנטים) שהו במהלך הלילה בככר, משטרת המהומות האוקראינית, יחידת ברקוט, כיתרה את המפגינים. תוך שימוש באלימות מופרזת, אנשי ברקוט אילצו את האנשים לצאת מהכיכר, היכו אותם באלות ובעטו באלה שנפלו. כמה מהמפגינים הנמלטים מצאו מחסה בקתדרלת מיכאילבסקי הסמוכה.

באותו יום יצאו אלפים לרחובות כדי להפגין, ודרשו להעניש את האחראים לתקרית בלילה. ב-1 בדצמבר, המפגינים חזרו לככר והחלו להקים מחנות אוהלים בכיכר העצמאות ולכבוש את בנייני הממשלה בקייב.

כל הניסיונות של המשטרה לפנות את הרחובות גרמו בסופו של דבר לתגובת נגד גדולה יותר והביאו עוד ועוד אנשים להצטרף למרד. ב-8 בדצמבר, "צעדת המיליון" התקיימה במרכז קייב עם כמיליון איש שדרשו את התפטרותה של ממשלתו ראש הממשלה דאז מיקולה אזרוב. ההפגנות נמשכו בכל רחבי אוקראינה.

המהפכה התחילה בתחילה עם אנשים שמחו על התנגדות הממשלה להצטרפות אוקראינה לאיחוד האירופי. אבל כשהרשויות השתמשו בכוח כדי לדכא את ההפגנות, הדרישות של האנשים השתנו. האוקראינים הוסיפו לרשימת הדרישות לא רק הצטרפות לאיחוד, אלא התנגדו לשחיתות הנרחבת, לאלימות המשטרה ולניצול לרעה של הכוח על ידי ממשלתו של הנשיא ויקטור ינוקוביץ' ובעלי בריתו ודרשו בסופו של דבר את התפטרות הנשיא.

מלכתחילה, הממשלה שזכתה לתמיכתו של ולדימיא פוטין והקרמלין ומשטרת המהומות חשבו שהם יכולים למחוץ את המחאה בכוח. זה לא עבד, אלא גרם ליותר אנשים להפגין ולצאת לרחובות.

ב-16 בינואר 2014, הממשלה אימצה חבילה של חוקים אנטי-דמוקרטיים, המגבילים את חופש הביטוי וחופש ההתאספות. החוקים המכונים "חוקי הדיקטטורה", נועדו להפליל את האופוזיציה והחברה האזרחית. לאימוץ חוקים אלו הייתה השפעה הפוכה. מספר האנשים שזעמו על פעולות הממשלה גדל, בעוד שמשטרת המהומות הפכה לאלימה יותר. למחרת הודיעו כמה ארגונים ציבוריים על התגייסות מלאה בכיכר העצמאות. יותר ויותר אנשים הגיעו לכיכר. הם קראו ל"התנגדות מסיבית ומיידית" נגד ה"פושעים בשלטון".

ב-19 בינואר ניסו משטרת המהומות וכוחות נוספים לדחוף את המפגינים אל מחוץ למחנה האוהלים, תוך ירי לעברם באש חיה ובנשק חם. המפגינים בנו בריקדות, השתמשו בבקבוקי תבערה, שרפו צמיגים ויידו אבני ריצוף לעבר סוכני רשויות אכיפת החוק. ב-22 בינואר, צלף אוקאיני הרג את שני המפגינים הראשונים, סרגיי ניגויאן ומיכאילו ז'יזנבסקי, הראשונים מתוך 100 המפגינים שימותו בכיכר. שני מפגינים נוספים נפצעו באותו יום ולבסוף מתו בבית החולים.

ב-18-20 בפברואר הסלימה האלימות בקייב באופן דרמטי, כשרשויות אכיפת החוק ירו לעבר המוני מפגינים לא חמושים, והרגו כמעט מאה מהם. נקודת המפנה הגיעה כאשר ב-20 בפברואר, הפרלמנט, כולל מחוקקים ממפלגת האזורים של ינוקוביץ', הצביע בעד גינוי האלימות נגד המפגינים. למחרת, המפגינים דרשו את התפטרותו של ינוקוביץ'.

ינוקוביץ' נמלט עד מהרה מאוקראינה. מעונו המפואר בשטח של 140 הקטרים בשם מז'יהיאריה ממש מחוץ לקייב נפתח לקהל הרחב. ב-22 בפברואר הדיח הפרלמנט את ינוקוביץ' מתפקידו. עד אז, ממשלת ינוקוביץ' כבר קרסה.

מהי מורשת המהפכה?

מהפכת יברומאידן הייתה רגע מכונן בהיסטוריה של אוקראינה, תקופה שבה העם האוקראיני קיבל החלטה מודעת ברורה שהוא רוצה שהמדינה שלו תצמח לדמוקרטיה מלאה ותהפוך לחברה באיחוד האירופי. בשנים הבאות חתמה אוקראינה על הסכם התאגדות עם האיחוד האירופי וקיבלה משטר ללא ויזה עם מדינות האיחוד. בשנת 2022, במהלך המלחמה עם רוסיה, בתפנית היסטורית, העניק האיחוד האירופי מעמד של מדינה מועמדת לאוקראינה.

המהפכה גם הניחה את הבסיס לפיתוח חברה אזרחית חזקה באוקראינה והצית רנסאנס תרבותי, כאשר האוקראינים החלו לחקור את ההיסטוריה והזהות שלהם באופן עמוק יותר.

בינתיים, לאחר שאיבדה השפעה על ממשלת אוקראינה ב-2014, פתחה מוסקבה במלחמה נגד אוקראינה בניסיון למשוך את קייב חזרה למסלול הרצוי. רוסיה כבשה את חצי האי קרים במרץ 2014. עד מהרה היא פתחה במתקפה על אזור דונבאס במזרח אוקראינה וכבשה חלקים ממחוזות דונייצק ולוהנסק, תוך הקמת יישויות חדשות כמו הרפובליקה העממית של דונצק והרפובליקה העממית של לוהנסק. בפברואר 2022, רוסיה פתחה בפלישה לאוקראינה תוך הפצצת ערים בכל רחבי המדינה, אך זה כבר נושא לסיפור אחר.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.