איבו מוראלס התחיל את דרכו הפוליטית בשנות ה-80, כשהוא מסייע לארגן את חבריו מגדלי צמח הקוֹקָה נגד המאמצים שנתמכו על ידי ארצות הברית להכחיד את חומר הגלם הגולמי של הקוקאין. מכאן החלה עלייתו המטאורית עד להפיכתו לנשיא בוליביה ולשם גם נמלט לאחר שהודח בבושת פנים…
ארבעת העשורים שחלפו מאז הם אחת הביוגרפיות המדהימות יותר של העידן המודרני. זהו סיפור שהוא בוליביאני באופן ייחודי, אך משקף זרמים לטינו-אמריקאים מאוד של פריחה, מיתון ומהפכה – ומדבר לנושא אוניברסלי של כוח והשפעותיו המשחיתות.
מוראלס נולד למשפחה ענייה של רועי לאמות בשנת 1959, בתקופה שבה אנשים ילידיים רוססו בחומרי הדברה כשנכנסו לבנייני ממשלה. עשרים שנה לאחר מכן, הוא עבר לצ'אפָּארֶה (Chapare), שם פעילותו כמנהיג איגוד עובדים (וכדורגלן חובב נלהב) הובילה לצמיחתו במעמד ובפיקחות. הוא התגבר על מכות, מעצרים, התעללות גזענית ומלחמות פנימיות בין פלגים שונים בבוליביה כדי לקבל על עצמו את הנהגת התנועה לסוציאליזם (Mas), גוש רחב שהורכב מכורים, חקלאים ועירוניים בעלי נטיות שמאלניות – וקיבל מושב בקונגרס.
במהרה הוא צבר נסיון ובלט בתקשורת כמי שעמד בראש מרד עממי נגד מהלכים למכור את הגז הטבעי של בוליביה בזול דרך שכנתה – צ'ילה שהיא אויבת היסטורית – לארצות הברית. המרד שכונה מלחמת הגז (2003-2005) מאחר שבמהלך המחאות הכוחות המזוינים הרגו יותר מ-60 בני אדם. הסכסוך הפך את הרשויות, שנבחרו מקרב אותן אליטות ממוצא אירופאי ששלטו בבוליביה במשך מאות שנים, לבלתי אמינות. לאחר בריחתו של נשיא אחד והתפטרותו של נשיא אחר, קרלוס מֶסָה, מוראלס סחף את העם ועלה לשלטון בבחירות 2005 עם למעלה ממחצית מהקולות הלאומיים שתמכו בו. כהונתו החלה בינואר 2006.
מוראלס הבטיח לא פחות מאיזון קוסמי מחודש. "נשים קץ למדינה הקולוניאלית ולמודל הניאו-ליברלי", נשבע. "חמש מאות שנות התנגדות של העמים הילידיים של אמריקה הסתיימו". בסיוע פריחה עולמית במחירי הסחורות, הלאמה חלקית של הנפט והגז מימנה תוכניות חברתיות נדיבות שצמצמו את שיעורי העוני מ-59% ל-35%. המדינה הענייה ביותר בדרום אמריקה הפכה למדינה הצומחת ביותר שלה, עם התרחבות ממוצעת של 5% מדי שנה במשך למעלה מעשור. חוקה מתוקנת הפכה את בוליביה למדינה רב-לאומית, עם מעמד רשמי שניתן ל-36 עמים ושפות ילידיות, וסמל אנדיאני של פיקסלים בצבעי הקשת – הוויפָּאלָה (Wiphala) – שהונף מאז לצד הטריקולור הלאומי. גידול הקוקה הפך לחוקי והכבוד לפָּאצָ'אמָאמָה (Pachamama) – אם האדמה האינדיאנית – עוגן בחוקה. מחצית מהאספה הלאומית היו נשים, רבות מהן ילידיות, שלבשו עורות יגואר וחצאיות פּוֹיֵירָה (pollera) מתנופפות בגאווה מחודשת.
אבל לא הכל היה ורוד. מוראלס גם דיכא מרד בדלני של מחוזות מישוריים עשירים יותר. כל שנה שבה נשאר בשלטון, כשהוא חוזר עם רוב גדול יותר ב-2009 וב-2014, הייתה סוג של הישג, במדינה שהיתה מפורסמת בהפיכות, ההתנקשויות והמהפכות השונות. מחוץ למדינתו, הוא נתפס כחלק מגל מנהיגי השמאל ששטף את אמריקה הלטינית כמו הוגו צ'אווס מוונצואלה ולואיז אינאסיו לוּלָה דָה סילבָה מברזיל, שהוקיעו את האימפריאליזם הצפון אמריקאי ו(ללא הצלחה) תבעו מצ'ילה את הגישה לאוקיינוס השקט.
בבית, הוא ערך סיורים בלתי פוסקים במטוס הנשיאותי שלו, לחץ ידיים וגזר סרטים. הטריק שלו, היה לזהות כפרים בודדים מהאוויר ולדקלם מהזיכרון כיצד ממשלתו סייעה: כאן בנתה בית ספר, שם מגרש ספורט וכן הלאה. אבל האלמנט האישי הזה היה, אולי, החולשה הקטלנית של המהפכה שלו. מוזיאון ענק המוקדש למוראלס בעיר הולדתו וגורד שחקים ממשלתי עצום בבירה המנהלית של בוליביה, לה פאז – הכולל מנחת מסוקים ודירה נשיאותית יוקרתית – ספגו ביקורת כפרויקטים יקרים ומגלומנים.
לבסוף, מוראלס חזר בו מהבטחות שנתן, כשהוא מבקש להעביר כביש מהיר דרך שמורת הילידים טיפּניס (Tipnis). הוא הקל את ההגנות הסביבתיות, ותרם לשריפות מעשה ידי אדם ששרפו כ-4 מיליון הקטרים בשנת 2019. חוסר המעש של הממשלה תרם להיעלמות אגם פּוּאוֹפּוֹ (Poopó), ים פנים-יבשתי רחב ידיים. בכך האינדיאני שבשלטון תרם לא מעט להרס האדמות הילידיות. זה לא מנע ממנו לקדם חוקה חדשה שאיפשרה לו להתמודד על קדנציה שלישית ב-2014. לבסוף כשביקש לרוץ לקדנציה רביעית, הוא ביקש תחילה אישור במשאל עם ב-2016, שנדחה בקושי.
שנה לאחר מכן, בית המשפט לחוקה – ששופטיו נבחרו מרשימה מצומצמת שערך בית המחוקקים שנשלט על ידי תנועת Mas – פסק כי מגבלות הקדנציה מפרות את זכויות האדם של הנשיא. הניצוץ לתרחיש דליק במיוחד שכזה הגיע ביום הבחירות, כאשר ספירת קולות מקדימה הושהתה בפתאומיות לאחר ניתוק החשמל, האינטרנט והטלפון במקום. לבסוף, כאשר הספירה חודשה כעבור 24 שעות, הוכרז שמוראלס ניצח את יריבו, כבר בסיבוב הראשון וזכה בנשיאות.
משקיפי בחירות מטעם ארגון המדינות האמריקאיות (OAS) זעקו לעוול, כשהם מצטטים "מניפולציה ברורה" של נתוני ההצבעה, חתימות מזויפות של משקיפים וקולות רפאים. משקיפים תומכים הצביעו על קולות כפריים שחזרו מאוחר באופן מסורתי כדי להסביר את אי ההתאמות. מחאות של יריבים מסורתיים בעיר המזרחית סנטה קרוז הצטרפו בהדרגה על ידי צעירים ילידיים תושבי עיר. ההתנגשויות האלימות גבו לפחות 10 הרוגים.
מוראלס, שמצא את עצמו נדחק לפינה, עשה את הוויתורים הגדולים ביותר בקריירה שלו: תחילה קיבל ביקורת מלאה של ה-OAS על ההצבעה, ואז הסכים לערוך בחירות חדשות. כאשר ההפגנות השתוללו, איגוד עובדים רב עוצמה קרא לו לשקול לפרוש. מרד משטרתי, ככל הנראה על רקע תלונות על אי תשלום שכר והתנהלות ההנהגה, פרץ בערים מרובות. שומריו נטשו את ארמון הממשלה, ובכירים מובילים במפלגת Mas התפטרו. לבסוף, בנובמבר 2019, הגנרל ויליאמס קאלימָן (Williams Kalliman) – שמונה על ידי מוראלס לפני פחות משנה קודם לכן – הופיע בטלוויזיה כדי "להציע" לנשיא להתפטר מתפקידו.
בזמן שמוראלס טס צפונה, בורח ממה שכינה "הפיכה", המדינה שבה שלט במשך 13 שנים שקעה עמוק יותר באי ודאות. יחידות משטרה תלשו את הוויפָּאלָה ממדיהן; אחרים שרפו את הדגל האינדיאני. מנהיגי הימין נכנסו לבית המחוקקים הנטוש כשהם מחזיקים ספרי תנ"ך באוויר. ההמון רץ באל אלטו, מעוז של מוראלס, והבטיח אקדחים, דינמיט ומלחמת אזרחים. וכך, האיש שייצג את השבטים הילידיים הותיר מאחוריו מדינה במשבר עמוק.
