משקיפים רבים נשמו לרווחה מתוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי, מכיוון שהזינוק בתמיכה בימין הקיצוני לא הרחיק את השמרנים המסורתיים. אבל גם אם כוחות הימין הקיצוני אינם שולטים בפרלמנט האירופי, הם תפסו מקום נכבד. אלא שגם השמאל הקיצוני לא מוריד רגל מהדוושה ובצרפת ובאנגליה הוא כבר תופס מקום נכבד בבתי הפרלמנט המקומיים…
למעשה המגמה הזו מתרחשת כבר על פני תקופה של כמה שנים, אבל מאז פרוץ הקורונה בשנת 2020, היא התחזקה משמעותית ונראה שמפלגות ימין צוברות תאוצה ופופולריות רבה בבחירות המקומיות ובבחירות לפרלמנט במדינות אירופה.
נראה שהמאמץ רב השנים להרחיק כוחות קיצוניים מהממשלות באירופה הסתיים רשמית. אחרי שבמשך עשרות שנים מפלגות פוליטיות מכל הסוגים איחדו כוחות כדי להרחיק את הימין ממנופי השלטון, נראה שהאסטרטגיה הזו (הידועה בצרפת כ"חומת האש", cordon sanitaire) מתפרקת, כאשר מפלגות פופוליסטיות ולאומניות מתעצמות ברחבי היבשת.
בשש מדינות האיחוד האירופי – איטליה, פינלנד, סלובקיה, הונגריה, קרואטיה וצ'כיה – יש מפלגות ימין בממשלה. בשוודיה, הישרדותה של הממשלה מסתמכת על הסכם אמון עם מפלגת הדמוקרטים השוודים הלאומניים, שמהווה את הכוח השני בגודלו בפרלמנט המקומי. בהולנד, מפלגתו של חירט וילדרס זכתה ברוב המושבים ולאחר שנחתמה עסקה היסטורית להקמת הממשלה הימנית ביותר בהיסטוריה ההולנדית, נראה שאכן אין מנוס מכדור שלג שיסחוף את אירופה כולה.
כך, מפלגות הימין הקיצוני שולטות בסקרים ברחבי אירופה. בצרפת, האיחוד הלאומי של מנהיגת הימין הקיצוני מרין לה פן מפלגתה זכתה ברוב היסטורי בבחירות לאסיפה הלאומית עם מעל 30%, הרבה לפני מפלגתו של הנשיא עמנואל מקרון. מעבר לנהר הריין, מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה", שנמצאת במעקב המשרד הפדרלי להגנת החוקה בשל דעותיה הקיצוניות, דוהרת למקום השני, במאבק ראש בראש מול המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.
הבחירות לפרלמנט האירופי רק הדגישו את המגמה הזו וכיצד המפלגות הללו עשויות לנצל את המומנטום שלהן כדי ליצור גוש פוליטי רב עוצמה בארצן. אלה כוללים את מפלגת השמרנים והרפורמיסטים האירופית הלאומנית, הנשלטת על ידי מפלגת "אחי איטליה" ומפלגת חוק וצדק הפולנית שרק באחרונה הפסידה בבחירות לסיים הפולני אך נותרה כוח פוליטי משמעותי במדינה. כך גם מפלגת הימין הקיצוני "זהות ודמוקרטיה", שחבריה כוללים את "האיחוד הלאומי" הצרפת (והכילה גם את "אלטרנטיבה לגרמניה" לפני שגורשה בעקבות סדרה של שערוריות). בנוסף, מפלגת Fidesz ההונגרית, אומנם פרשה ממפלגת העם האירופית המרכז-ימנית ב-2021 על רקע החששות מפני נסיגה דמוקרטית, אך מהווה חלק מאותה מפלגת "זהות ודמוקרטיה".
כעת יותר מתמיד, נראה שהימין הקיצוני צפוי להגיע להישגים דרמטיים בבחירות שייערכו ברחבי היבשת. ההשלכות של הפיכת הפופוליסטים לבעלי כוח שלטוני באירופה יהיו חמורות: התרבות פוליטית של 'משמעת וענישה', של איבה לזרים ועוינות כלפי דאגות אקולוגיות תגבור על סדר היום ששטף את אירופה וכלל גיוון והכלה תרבותית, קיימות סביבתית וחירויות אזרחיות. תמהיל מדיניות פרוגרסיבי כזה קודם עד לאחרונה על ידי קואליציה רחבה של כוחות פרלמנטריים, מהשמאל הרדיקלי והמתון ומפלגות הירוקים כמו גם גורמי הימין המרכזי. אלא שנראה שהשנאה לזרים והמלחמה בעזה טרפה את הקלפים אפילו באירופה, ההפגנות הפרו-פלסטיניות ברחבי היבשת רק ליבו את השנאה כלפי המוסלמים והחשש מפני השתלטותם על סדר היום האירופה צף שוב, אחרי ששטף את אירופה כבר בתחילת המאה ה-21, בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר…
התרחיש המוצלח של 'מהפכת קטיפה' על ידי צעירים החוסמים את עליית הימין הקיצוני בקלפי הוא בלתי סביר. סקרי דעת קהל במדינות דמוקרטיות מערביות מצביעים שוב ושוב על כך שהצעירים היום אומללים יותר מהדורות המבוגרים יותר וסביר יותר שיטילו ספק בכשירות הדמוקרטיה לספק את עתידם; הם גם מצביעים יותר ויותר עבור הימין הריאקציוני.
כך, בבלגיה, גרמניה, פינלנד, צרפת ופורטוגל, מצביעים צעירים יותר, במיוחד גברים, שתומכים במפלגות הימין הקיצוני במספרים שלעתים קרובות עולה על המבוגרים שמצביעים לאותן תנועות. במדינות אלו, מפלגות השמאל הירוקות, אשר זכו ברובן המכריע בהצבעת הנוער בעבר, מאבדות גובה. בולטת ביותר היא כנראה הפופולריות של הימין הקיצוני בקרב בני נוער בצרפת: בסקר של Ifop מאפריל 2024, 32% מבני 18 עד 25 הצהירו שהם מתכוונים להצביע למפלגתה של לה פן, "האיחוד הלאומי", ללא הבדל בין נשים לגברים.
מצב דומה קורה בארצות הברית. נתוני סקר מוקדם יותר השנה חשפו כי הנשיא לשעבר, דונלד טראמפ, צבר תמיכה בקרב מצביעים צעירים, תוך היפוך מדהים של המגמה המבוססת של צעירים בארה"ב שתמכו במפלגה הדמוקרטית. נראה ש"הרוב השקט" של הצעירים – אלה שאינם משתתפים בצעדות האקלים וההפגנות הפרו-פלסטיניות – מונעים מאותן דאגות ששומרות על הזקנים ערים בלילה: חששות יוקר המחיה ובעיקר דאגות לגבי דיור בר השגה.
גם עוני, הדרה חברתית ובריאות הציבור הם הדאגות העיקריות עבור הבוחרים באירופה, ואחריהם מצב הכלכלה ושוק העבודה, כמו גם ההגנה והביטחון של האיחוד האירופי. עם זאת, החידה נותרה בעינה: אירופה שטופה באי שביעות רצון חברתי, אך זעם ההמונים מלבה מרד של הימין הקיצוני. השמאל לא מצליח לרתום את חוסר שביעות הרצון הזה ובמידה רבה נראה שגם הבחירות בבריטניה ביולי 2024 לא צפויות להביא להיפוך מגמה משמעותי ויותירו את הלייבור באופוזיציה, אם כי נושאים כמו עוני ואבטלה בולטים כעת יותר עבור הבוחרים מאשר נושא הדגל של הימין הקיצוני: ההגירה הבלתי חוקית.
נהוג לטעון שהפופוליזם בימין הקיצוני גדל עקב ההתרוששות שנגרמה מההתמוטטות הפיננסית בשנת 2008. זעם ההמונים יוחס גם לאי-שוויון גובר. כך, עלייתן של המפלגות הפופוליסטיות האנטי-ממסדיות החלה בשנות ה-90, אחרי עשור של סבל חסר תקדים, צמיחה כלכלית איתנה ואבטלה נמוכה. אבל התפתחות חדשה נכנסה אז לחיינו – חוסר ביטחון כלכלי, במיוחד פחד מאובדן עבודה.
אבל גם השמאל הקיצוני לא טומן ידו בצלחת. ראייה לכך היא תוצאות הבחירות בצרפת, אחרי שבסיבוב הראשון כולם חזו את ניצחונה של מארי לה פן וקואליציית הימין הקיצוני, אחרי הסיבוב השני התברר שמפלגות השמאל הקיצוני השיגו ניצחון היסטורי עם ז'אן לוק מלנשון, האנטי-ישראלי ופרו-פלסטיני שהשיג ניצחון גורף ומפלגתו הפכה לגדולה ביותר בצרפת. הצרפתים בחרו בקיצון אחד על חשבון קיצון אחר…
ושוב זו חלק מאותה מגמה: לקראת סוף המאה ה-20, "התחרותיות" הלאומית בשוק המשולב העולמי הפכה לעדיפות במסגרת המדיניות של הממשלות השונות בכל רחבי הקשת האידיאולוגית שהחלו לקצץ בהוצאות החברתיות ולצמצם את הביטחון התעסוקתי, כדי לעזור לעסקים להיות "זריזים" יותר ולהגדיל את הכנסותיהם. חוסר הביטחון הזה השפיע לא רק על עובדים לא מיומנים בעבודות מעורפלות, בשכר נמוך, אלא גם על אנשי מקצוע בשכר טוב, שמצאו את עצמם עובדים שעות ארוכות יותר ומנהלים אחריות הולכת וגדלה, מכיוון שמספר העובדים נשמר נמוך בכדי למזער את התקורות. הלחץ והשחיקה במקום העבודה נמצאים במגמת עלייה כבר יותר מעשור והם בשיא, כך לפי הדו"ח השנתי של גאלופ ל-2023 המכסה 116 מדינות.
אין ספק שאירופה בפרט והעולם בכלל סובל ממגיפה של חוסר ביטחון, שתסמונתה משותפת לעשירים ועניים, צעירים וזקנים, גברים ונשים כאחד. אם הזקנים חיים בפחד מאובדן עבודה, הצעירים חוששים שלעולם לא יקבלו עבודה, לא משנה כמה תארים שניים והתמחויות ללא תשלום יאירו על קורות החיים שלהם. הדאגה הגורפת של רוב המצביעים, של "99 האחוזים", היא חוסר חשש: הם מרגישים פגיעים מבחינה פוליטית, כלכלית, תרבותית ופיזית. זה הספקטרום הרחב שהימין הקיצוני רותם בצורה כה מופתית עם נוסחת המדיניות האופיינית שלו של הגנה חברתית מוגברת (אך לא כולל 'זרים' תרבותיים, דתיים או גיאוגרפיים), עם מיסוי נמוך והשלטת 'חוק וסדר'.
אין זה מפתיע לראות כיצד השמאל לא מצליח לתעל את עצבת ההמונים למרד יצירתי, בשם חיים טובים יותר לכולם. חוסר ביטחון מעורר חיפוש אחר ביטחון ובכך מטפח פחד שמרני משינוי או, גרוע מכך, כמיהה ריאקציונרית לקיצורי דרך אוטוקרטיים להשגת יציבות. ממש כמו אצלנו. לא משנה כמה הממשלה תיכשל, די בנאומים חוצבי להבות ובדיבורים פופוליסטיים מהמחנה הימני במפה כדי ללבות את האש. באירופה, המצב לא שונה: האמידים נוטשים את העניים ומעמד הפועלים שוב פונה כנגד מהגרים המשמים כשעיר לעזאזל בשל החשש לאובדן עבודה. בני מיעוטים שונים מתחרים על מעמד הקורבנות שכן, עם פטירתה של מדינת הרווחה, זוהי הדרך הנראית לעין היחידה להשגת הגנה חברתית, בעוד שהאליטות השלטות שואבות את כוחן מהחסות שהן יכולות להעניק באופן סלקטיבי.
אולי הגרוע מכל, חוסר הביטחון הכלכלי מתיש פוליטית: הוא מכוון את כל המאמצים למציאת מקורות הכנסה וייצובן ולא משאיר לא זמן ולא כוח למאבקים גדולים יותר על סוג החיים שאזרחים רוצים לחיות. המאבק להישרדות הוא שמנווט, כך השילוב הרעיל של כעס והתבוננות פנימית שרודפת את הצעירים מקודד באבולוציה של המוזיקה הפופולרית. במאמר שנערך לאחרונה ב-Nature, חוקרים אוסטרים וגרמנים ציינו שבמהלך חמשת העשורים האחרונים מילות השיר הפכו כועסות יותר ובעלי אובססיה עצמית מופנמת יותר.
בעודם מתכננים את המהפכה של שנות ה-60, כמה סטודנטים אמריקאים הוציאו מניפסט, הידוע בשם הצהרת הסטודנטים של פורט הורון למען חברה דמוקרטית. במשפט הראשון של המסמך הזה משנת 1962 נכתב: 'אנחנו אנשים מהדור הזה, שגדלו בנוחות צנועה לפחות, שוכנים עכשיו באוניברסיטאות, מסתכלים באי נוחות על העולם שאנחנו יורשים'.
באנגליה קרה בדיוק אותו הדבר: ממשלת השמרנים הימנית הודחה בבושת בבחירות הכלליות שהחזירו לשלטון את מפלגת הלייבור ממחנה השמאל והגם שיושב ראש המפלגה, קיר סטארמר, ניקה את האורוות מכל סממן אנטישמי, ברור שהמחנה האנטי-ישראלי קיבל רוח גבית בבחירות הללו, ממש כפי שקרה בצרפת. רבים באנגליה יאמרו שהם בחרו בשפיות וביציבות, אלא שהקלפיות מראות אחרת ובדומה לאזרחי צרפת, האנגלים העדיפו קיצון אחד על אחר.
אם רוצים שאנשים, מבוגרים כצעירים, יחשבו שוב בגדול, יאמצו את הקורבנות הדרושים בשם כוכב לכת בריא יותר ועולם שליו יותר, יש להציע להם יציבות כלכלית מסוימת – לא ההבטחות הבלתי סבירות לגבי שוויון בשפע שהמפלגות מפזרות בקביעות. יציבות כלכלית היא ערך לא זוהר. אבל בלי קרקע יציבה לא ניתן ללכת גבוה ולהגיע לשמיים. וכפי שאומר פתגם בולגרי, 'התרנגולת הרעבה חולמת על תירס'. רק על תירס, לא על שמיים כחולים, אלא שלא בטוח שמפלגות השלטון באירופה יכולות להשיג זאת, וכך מפלגות הימין הקיצוני זוכות לעדנה מחודשת, ממש כמו לפני מאה שנים…
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
