הסיפור הזה מסופר כבר עשרות שנים כהוכחה לכך שפתרון פשוט עדיף על טכנולוגיה יקרה ומסובכת. אבל מה באמת קרה במרוץ לחלל, מי המציא את העט המפורסם, ולמה דווקא העיפרון התגלה כבעיה?
הטענה הנבדקת: נאס"א הוציאה מיליוני דולרים על פיתוח עט לחלל, בעוד הסובייטים הסתפקו בעיפרון פשוט.
פסק הדין: לא נכון
דמיינו שתי מעצמות שמתחרות על השליטה בחלל. ארצות הברית וברית המועצות משקיעות סכומי עתק בטילים, בחלליות ובטכנולוגיות שנחשבו עד לא מזמן למדע בדיוני. ואז צצה בעיה קטנה ומפתיעה: איך כותבים בחלל?
על פי סיפור פופולרי, המהנדסים האמריקאים גילו שעטים רגילים אינם פועלים היטב בתנאי חוסר משקל. במקום לבחור פתרון פשוט, נאס"א השקיעה לכאורה מיליוני דולרים ושנים של מחקר בפיתוח עט מיוחד. הרוסים, לעומתם, פשוט לקחו עיפרון.
זה סיפור משעשע, קל לזכירה ויש בו אפילו מוסר השכל. אלא שיש בו בעיה אחת משמעותית: הוא אינו נכון.
והחלק המעניין ביותר הוא שהמציאות כוללת לא רק עט מיוחד, אלא גם סכנת שריפה, שבבי גרפיט מרחפים, ממציא עצמאי ואפילו כלי כתיבה שסייע לאסטרונאוטים לחזור מהירח.
איך נולד הסיפור על העט שעלה מיליונים?
למיתוס יש גרסאות רבות. בחלקן נטען שנאס"א הוציאה מיליון דולר, באחרות מדובר בעשרות מיליונים, ויש אפילו גרסאות שמייחסות לפרויקט הוצאות של מאות מיליוני דולרים.
המסר בכל הגרסאות כמעט זהה: האמריקאים ניסו לפתור בעיה פשוטה באמצעות טכנולוגיה יקרה, בעוד הסובייטים גילו תושייה והשתמשו בכלי כתיבה שקיים כבר מאות שנים.
אבל בדיקה של התיעוד ההיסטורי חושפת מציאות אחרת.
ראשית, גם האמריקאים וגם הסובייטים השתמשו בתחילת תוכניות החלל שלהם בעפרונות. שנית, העט המיוחד אכן פותח, אבל לא במסגרת פרויקט פיתוח ממשלתי שעליו שפכה נאס"א מיליונים. ושלישית, בסופו של דבר גם הסובייטים אימצו את העט האמריקאי.
כך עולה מתיעוד של נאס"א ומבדיקת ההיסטוריה של כלי הכתיבה בחלל שפרסם מוזיאון האוויר והחלל הלאומי של הסמית'סוניאן.
האמריקאים דווקא השתמשו בעפרונות. והם היו יקרים להפליא
כאן מגיע פרט שהופך את הסיפור למעניין במיוחד. בשנות השישים נאס"א אכן שלחה עפרונות לחלל. במשימות ג'מיני השתמשו האסטרונאוטים בעפרונות שהיו מחוברים לחללית באמצעות חוטים נשלפים, כדי שלא ירחפו וייעלמו בתא. אלא שהעפרונות הללו לא תמיד היו זולים.
לפי מוזיאון הסמית'סוניאן, נאס"א רכשה בשנות השישים 34 עפרונות מכניים מחברת Tycam Engineering Manufacturing תמורת 4,382.50 דולר. המחיר לעיפרון מכני אחד, לפי נתוני הסמית'סוניאן היה 128.89 דולר בדולרים של שנות השישים, לפני התאמה לאינפלציה.
המחיר הגבוה עורר ביקורת, אבל חשוב להבחין בין מחיר העפרונות המיוחדים שנרכשו לבין הטענה שנאס"א השקיעה מיליונים בפיתוח עט. אלה שני עניינים שונים.
למה לא להשתמש בעיפרון רגיל בחלל?
על פני כדור הארץ, חוד של עיפרון שנשבר הוא לכל היותר מטרד קטן. בחללית, מדובר בבעיה מסוג אחר לגמרי.
בתנאי מיקרו-כבידה, שברים קטנים אינם נופלים לרצפה. חתיכות גרפיט ואבק עלולים להישאר מרחפים בתא, להגיע למערכות חשמליות וליצור סיכון לציוד ולאנשי הצוות. בנוסף, עפרונות מכילים חומרים דליקים. בסביבה סגורה, שבה בטיחות אש היא עניין קריטי, אפילו כלי כתיבה פשוט מחייב בדיקה.
החששות הללו קיבלו משנה תוקף בעקבות אסון אפולו 1 בינואר 1967, שבו נספו שלושה אסטרונאוטים בשריפה שפרצה במהלך ניסוי קרקעי. האסון המחיש את הסכנות הכרוכות בחומרים דליקים בסביבה עשירה בחמצן.
בנסיבות האלה, ההחלטה לחפש חלופה לעיפרון לא הייתה בהכרח דוגמה לבזבוז מיותר. היא הייתה חלק מהמאמץ לצמצם סיכונים בחללית.
האיש שהמציא את עט החלל לא עבד בנאס"א
האיש שמאחורי עט החלל היה ממציא ויזם אמריקאי בשם פול פישר, שכבר עסק בפיתוח פתרונות חדשניים לעטים כדוריים. פישר פיתח מחסנית דיו אטומה ולחוצה, שהייתה מסוגלת להזרים דיו אל חוד העט בלי להסתמך על כוח הכבידה.
במקום להמתין לכך שהדיו יזרום באופן טבעי, פישר השתמש בגז חנקן דחוס שדוחף את הדיו אל קצה העט. הוא גם פיתח דיו מיוחד, שמתנהג כחומר סמיך מאוד במנוחה, אך נעשה נוזלי יותר כאשר הכדור שבקצה העט מסתובב בזמן הכתיבה.
כך נוצר עט שמסוגל לכתוב גם כשהוא הפוך, בתנאי מיקרו-כבידה ובסביבות קיצוניות.
הפיתוח נעשה ביוזמה ובמימון של חברת פישר, ולא במסגרת תוכנית של נאס"א לפיתוח עט בעלות של מיליוני דולרים. נאס"א בחנה את המוצר בקפדנות, והבדיקות שלה תרמו להבשלתו ולהתאמתו לשימוש בחלל.
כמה עלה עט החלל לנאס"א באמת?
על פי תיעוד הסמית'סוניאן, נאס"א החליטה לרכוש 400 עטי פישר עבור תוכנית אפולו, במחיר של שישה דולרים ליחידה לאחר הנחה. זהו נתון שונה מאוד מהסכומים העצומים שמופיעים באגדה.
יש לציין שמקור אחר של נאס"א מציין מחיר של 2.50 דולר לעט ברכישה של 400 עטים. המקורות אינם מציגים מחיר אחיד, ולא ניתן להסיק מהם שמדובר בהכרח באותה הזמנה ובאותם תנאי רכישה. עם זאת, שניהם מפריכים את הטענה על הוצאות פיתוח ממשלתיות בהיקף של מיליוני דולרים.
העט ערך את הופעת הבכורה שלו בחלל במשימת אפולו 7 באוקטובר 1968. במהלך המשימה השתמשו בו האסטרונאוטים לכתיבה ולתיעוד, והוא הפך לחלק מציוד הכתיבה במשימות המאוישות של נאס"א.
ומה עשו הרוסים? הם קנו את אותו העט
אולי הפרט שמפריך בצורה הברורה ביותר את הסיפור המקורי הוא שגם הקוסמונאוטים הסובייטים החלו להשתמש בעטי החלל של פישר. לפי הסמית'סוניאן, ברית המועצות רכשה 100 עטים ו-1,000 מחסניות דיו עבור משימות סויוז. לפני כן השתמשו הקוסמונאוטים בין השאר בעפרונות שומניים.
החל משנת 1969 השתמשו גם אנשי תוכנית החלל הסובייטית בעטי פישר. במילים אחרות, הפתרון הטכנולוגי שהאגדה מציגה כהמצאה אמריקאית מיותרת אומץ בסופו של דבר גם בצד השני של מסך הברזל.
והנה תפנית נוספת: עט פשוט עזר להציל את אפולו 11
ביולי 1969, לאחר שניל ארמסטרונג ובאז אולדרין השלימו את המשימה ההיסטורית שלהם על פני הירח, התגלתה בעיה מדאיגה בנחתת: ידית של מפסק חשמלי הקשור להפעלת מנוע ההמראה נשברה.
המפסק היה חיוני לתהליך שהיה אמור לאפשר לשניים לעזוב את הירח ולחזור אל החללית שהמתינה במסלול. אולדרין תיאר לימים כיצד הצליח להפעיל את המפסק באמצעות כלי כתיבה שהכניס למקומה של הידית השבורה. גם סביב האירוע הזה צמח מיתוס קטן. לעיתים נטען שהיה זה עט החלל של פישר. בפועל, לפי תיעוד הסמית'סוניאן ונאס"א, אולדרין השתמש בטוש בעל קצה לבד.
ואומנם העט המיוחד של פישר אכן הגיע לירח, אך לא הוא היה הכלי שאולדרין השתמש בו כדי להתמודד עם התקלה.
אז למה כל כך הרבה אנשים מאמינים לסיפור?
הכוח של אגדת העט והעיפרון אינו טמון דווקא בפרטים הטכנולוגיים שלה. הוא טמון במסר. כולנו מכירים מצבים שבהם פתרון מסובך ויקר נדמה מיותר, במיוחד כשקיימת חלופה פשוטה וזמינה. הסיפור על נאס"א והרוסים מדגים לכאורה את הרעיון הזה בצורה מושלמת.
אבל כדי שהמסר יעבוד, האגדה נאלצת להשמיט כמה עובדות לא נוחות: גם האמריקאים השתמשו בעפרונות, לעפרונות היו חסרונות בטיחותיים, עט החלל פותח במימון פרטי, וגם הסובייטים החליטו להשתמש בו.
במובן הזה, הסיפור הפופולרי הוא דוגמה טובה לאופן שבו אנקדוטה מוצלחת יכולה להתפשט גם כאשר העובדות שעליהן היא נשענת אינן מדויקות.
פסק הדין: לא נכון
הטענה שנאס"א בזבזה מיליוני דולרים בפיתוח עט לחלל, בזמן שהרוסים הסתפקו בעיפרון, אינה עומדת במבחן העובדות.
נאס"א לא מימנה פרויקט פיתוח עצום של עט חלל. העט פותח על ידי יזם פרטי, נבדק ונרכש על ידי סוכנות החלל, ובהמשך נרכש גם על ידי הסובייטים. שתי המעצמות השתמשו קודם לכן בעפרונות, אך העדיפו בהמשך כלי כתיבה שהתאים טוב יותר לתנאי החלל.
השורה התחתונה: לפעמים הפתרון הפשוט באמת הוא הטוב ביותר. אבל במקרה הזה, העיפרון לא היה הפתרון המוצלח שהאגדה מציגה, והעט המיוחד לא היה בזבוז ממשלתי של מיליונים.
האירוניה היא שהסיפור האמיתי מלמד לקח מעניין לא פחות: גם לפריט יומיומי וזול לכאורה עשויות להיות מגבלות מפתיעות, כאשר משתמשים בו בסביבה שונה לחלוטין מזו שעבורה תוכנן.
מקורות ואסמכתאות
- https://ntrs.nasa.gov/citations/20020090945
- https://airandspace.si.edu/stories/editorial/saga-writing-space
- https://www.politifact.com/factchecks/2019/may/21/facebook-posts/no-nasa-did-not-spend-over-165-million-space-pen-w/
- https://www.nasa.gov/space-science-and-astrobiology-at-ames/interesting-fact-of-the-month-current/interesting-fact-of-the-month-2020/
- https://www.dnaindia.com/education/report-do-you-know-why-pencils-are-not-used-in-space-nasa-has-the-answer-space-pen-3064302
