המלך פייסל: האיש שהטביע את חותמו על סעודיה

בקצרה

פייסל בן עבד אל-עזיז אל סעוד היה מלך ערב הסעודית מ-1964 ועד להתנקשות בחייו ב-1975. לפני עלייתו לכס המלכות, הוא כיהן כנסיך הכתר של ערב הסעודית מ-1953 עד 1964 ולזמן קצר שימש כעוצר עבור אחיו למחצה המלך סעוד ב-1964. הוא כיהן כראש הממשלה מ-1954 עד 1960 ושוב מ-1962 עד 1975. הוא היה בנו השלישי של המלך עבד אל-עזיז, מייסדה של ערב הסעודית המודרנית. שלטונו נחשב לאחת התקופות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של הממלכה, כשהוא מנהיג מדיניות של מודרניזציה ורפורמה ונוקט עמדה אסרטיבית בזירה העולמית, שהגיעה לשיאה באמברגו הנפט של 1973 ששינה את כלכלת העולם. הצטרפו למסעו יוצא הדופן מילדותו בלב הנג'ד ועד לכס המלכות ברחובות ריאד, את מאבק הכוח מול אחיו ואת המורשת שהותיר אחריו המנהיג שנרצח.

הנסיך שנולד בריאד

פייסל בן עבד אל-עזיז נולד בריאד ב-14 באפריל 1906. הוא היה בנו השלישי של עבד אל-עזיז בן עבד אל-רחמן, שהיה אז אמיר נג'ד והבן הראשון של אביו שנולד בריאד. אמו הייתה טרפה בנת עבדאללה אל שייח', לה נישא עבד אל-עזיז ב-1902 לאחר כיבוש ריאד. טרפה הייתה מצאצאי המנהיג הדתי מוחמד בן עבד אל-והאב ומשפחתה (אאל א-שייח') הפיקה מקרבה מנהיגים דתיים סעודים בולטים רבים. סבו מצד אמו של פייסל, עבדאללה בן עבדאללטיף אאל שייח', היה אחד מהמורים והיועצים הדתיים העיקריים של עבד אל-עזיז. לפייסל הייתה אחות מבוגרת יותר, נורה, שנישאה לבן דודם ח'אלד בן מוחמד.

אמו של פייסל, טרפה, מתה ב-1906 כשהיה בן שישה חודשים. לאחר מכן, עבר להתגורר עם סבו וסבתו מצד אמו, עבדאללה בן עבדאללטיף וחיה בנת עבד אל-רחמן אל מוקבל, שדאגו לחינוכו. בהנחיית סבו, הנסיך פייסל סיים את לימודיו בקריאת הקוראן ולימוד החוקים והדוקטרינות האסלאמיות בגיל תשע. הוא למד גם רכיבה על סוסים ופוליטיקה מאביו, שהשפיע עליו מבחינה צבאית ופוליטית. כבר בגיל צעיר, פייסל נבחר לייצג את אביו בזירות בינלאומיות. פייסל ורוב בני דורו גודלו באווירה שבה אומץ הוערך מאוד. מ-1916 הוא חונך על ידי חאפז ואהבה, ששירת מאוחר יותר בתפקידי ממשלה שונים.

שליח המלך בזירה העולמית

כאחד מבניו הבכורים של עבד אל-עזיז, פייסל קיבל אחריות רבות. בשנת 1919 הוזמן עבד אל-עזיז לביקור בלונדון על ידי הממשלה הבריטית. הוא לא יכול היה לנסוע והועיד את בנו הבכור, תורכי, כשליחו, אך הנסיך תורכי מת עקב השפעת הספרדית לפני הביקור. לפיכך, פייסל נשלח ללונדון במקומו, והיה לבן המלוכה הסעודי הראשון שביקר באנגליה. ביקורו נמשך חמישה חודשים, במהלכם נפגש עם פקידים בריטים. באותה תקופה, הוא ביקר גם בצרפת והיה שוב בן המלוכה הסעודי הראשון שערך ביקור רשמי שם.

עבד אל-עזיז האציל לבנו פייסל משימות צבאיות רבות לאיחוד הסמכות על חצי האי ערב. לאחר כיבוש חאיל והשליטה הראשונית על עסיר ב-1922, נשלח פייסל למחוזות אלה עם כמעט שישה אלף לוחמים, והשיג שליטה מלאה על עסיר בסוף השנה.

מושל חג'אז ושר החוץ

הנסיך פייסל מונה למושל חג'אז ב-9 בפברואר 1926, בעקבות השתלטות אביו על האזור. הוא נועץ לעתים קרובות עם מנהיגים מקומיים במהלך כהונתו. פייסל היה נשיא האספה המייעצת ושר הפנים. בדצמבר 1931, לאחר ההכרזה על כינון מועצת הנציגים (מג'לס אל-ווקלא), הוא הפך גם לנשיא המועצה בת ארבעת החברים ושר החוץ. הוא המשיך לפקח על מדיניות החוץ הסעודית עד מותו גם כמלך, עם הפסקה של שנתיים בלבד בין 1960 ל-1962.

בתקופה זו ביקר פייסל במדינות רבות, כולל איראן (מאי 1932), פולין (1932) וברית המועצות (1933). ב-8 ביולי 1932 ביקר בטורקיה ונפגש עם הנשיא כמאל אטאטורק. ב-23 בספטמבר 1932, הנסיך הכריז רשמית על הקמת ערב הסעודית בשם אביו מארמון אל-חמידיה במכה, באמצעות הקראת הצו המלכותי ששינה את שמה של ממלכת חג'אז ונג'ד לממלכת ערב הסעודית. פייסל פיקד על מסע מלחמה במהלך מלחמת סעודיה-תימן ב-1934, שהסתיימה בניצחון סעודי. הוא ואחיו למחצה ח'אלד ביקרו בארה"ב באוקטובר 1943 בעקבות הזמנת הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט. שהיה אחד המגעים המוקדמים בין ערב הסעודית לארה"ב.

לקראת סוף חייו, המלך עבד אל-עזיז העדיף את פייסל כיורש אפשרי על פני בנו החי המבוגר ביותר, נסיך הכתר סעוד, בשל הידע הנרחב של פייסל וניסיונו הרב. עבד אל-עזיז ראה בפייסל את המבריק ביותר מבין בניו ואף אמר פעם: "הלוואי שהיו לי שלושה פייסלים". עם זאת, עבד אל-עזיז החליט להשאיר את סעוד כנסיך כתר, מחשש ששינוי עלול להוביל לחוסר יציבות בממלכה.

נסיך הכתר וראש הממשלה: מאבק הכוח הגדול

המלך עבד אל-עזיז הלך לעולמו ב-9 בנובמבר 1953, כשהנסיך פייסל היה לצדו. אחיו למחצה המבוגר, סעוד, הפך למלך ופייסל מונה לנסיך הכתר. ב-16 באוגוסט 1954 הוא מונה לראש הממשלה.

המלך סעוד יזם תוכנית בזבזנית שכללה בניית מעון מלכותי ענק בפאתי ריאד. הוא גם עמד בפני לחץ מצד מצרים השכנה, שם הפיל גמאל עבד אל-נאצר את המלוכה ב-1952. נאצר הצליח לטפח קבוצה של נסיכים מתנגדים בהנהגת הנסיך טלאל בן עבד אל-עזיז, שערקו למצרים. חששם של בכירים במשפחת המלוכה ושל העולמא (המנהיגות הדתית) שמדיניותו הפיננסית של סעוד מביאה את המדינה לסף קריסה וכי טיפולו בענייני חוץ אינו יעיל, הוביל ללחץ על סעוד למנות את פייסל לתפקיד ראש הממשלה ב-1958, ובכך להעניק לפייסל סמכויות ביצוע נרחבות.

התפתח מאבק כוחות בין סעוד לפייסל וב-18 בדצמבר 1960 התפטר פייסל מתפקיד ראש הממשלה במחאה, בטענה שסעוד מכשיל את הרפורמות הפיננסיות שלו. סעוד השיב לעצמו את סמכויות הביצוע ומינה את הנסיך טלאל לשר האוצר ביולי 1958. ב-1962, פייסל גייס תמיכה מספקת בתוך משפחת המלוכה כדי למנות את עצמו שוב לראש ממשלה. פחות מחודש לפני כן, קיים פייסל פגישה סודית עם נשיא ארה"ב ג'ון קנדי בוושינגטון ב-4 באוקטובר 1962.

באותה שנה, פייסל הכריז על תכנית עשר הנקודות, ששרטטה את דרכה של ערב הסעודית להפוך למדינה מתועשת על ידי יישום עקרונות כלכליים, פיננסיים, פוליטיים ומשפטיים. בין עיקרי התוכנית היו הוצאת מערכת ממשל בסיסית הנגזרת מהשריעה האסלאמית ופיתוח מערכת הממשל ומועצת השרים הסעודית; הקמת מערכת למחוזות, המבהירה את שיטת השלטון המקומי באזורים השונים של הממלכה; הקמת מערכת לעצמאות הרשות השופטת, בפיקוח מועצה שיפוטית עליונה, והקמת משרד המשפטים; הקמת מועצה עליונה להוצאת פתוות, המורכבת מעשרים משפטנים; שיפור הרמה החברתית של העם הסעודי, באמצעות טיפול רפואי חינם, חינוך חינם, ופטור ממכס למזונות רבים. בנוסף, הוקמו מערכת ביטוח לאומי ומערכת להגנה על עובדים מפני אבטלה; הקמת תוכנית להתאוששות כלכלית, חיזוק מעמדה הפיננסי של הממלכה ופיתוח תוכנית להעלאת רמת החיים של האזרחים, המשך פיתוח חינוך הבנות וקידום מעמד האישה ושחרור עבדים וביטול העבדות, אחת ולתמיד בערב הסעודית.

פייסל הקים את הוועדה לפיתוח כלכלי ב-1958 והיה גורם מרכזי בהקמת האוניברסיטה האסלאמית של מדינה ב-1961. ב-1962 הוא סייע בהקמת הליגה העולמית המוסלמית (Muslim World League), ארגון צדקה עולמי וב-1963 הקים את תחנת הטלוויזיה הראשונה במדינה, אם כי שידורים בפועל החלו רק כעבור שנתיים.

עלייה לכס המלכות: סילוק סעוד

במהלך תקופה זו, המאבק עם המלך סעוד נמשך ברקע, כשנסיכי המלוכה נפגשו וביקשו מפייסל ליטול את השליטה מידי סעוד. סעוד הוביל את המדינה לחובות כבדים והביך את משפחת המלוכה בכך שהסתבך בתוכנית להתנקש בחיי נשיא הרפובליקה הערבית המאוחדת גמאל עבד אל-נאצר. פייסל ניצל את היעדרותו של סעוד מהמדינה מסיבות רפואיות בתחילת 1963 כדי לצבור לעצמו כוח רב יותר. הוא פיטר רבים מנאמני סעוד ומינה נסיכים בעלי דעות דומות לשלו לתפקידי מפתח צבאיים וביטחוניים, כגון אחיו למחצה הנסיך עבדאללה, שלו נתן את הפיקוד על המשמר הלאומי ב-1962. עם שובו, סעוד דחה את הסדר החדש של פייסל ודרש להשיב לו את כל סמכויותיו.

בתגובה, פייסל כינס פגישה של כל החברים הבכירים במשפחת המלוכה (למעט סעוד עצמו), כמו גם של העולמא וזקני השבטים. האסיפה תמכה בפייסל והציעה להדיח את סעוד מכס המלכות ולהכריז על פייסל כמונרך. המופתי הגדול של ערב הסעודית, מוחמד אבן איברהים אאל א-שייח', בן דודו מצד אמו של פייסל, הוציא פתווה (צו דתי) הקוראת למלך להיענות לדרישות אחיו. כניסיון אחרון להשיב לעצמו את סמכויות הביצוע, סעוד הורה על פריסת המשמר המלכותי בארמון נסריה, מה שגרם לפייסל להורות למשמר הלאומי להקיף את ארמונו של סעוד. סעוד נכנע, וב-4 במרץ 1964 מונה פייסל לעוצר. מאוחר יותר באותה שנה כונסה פגישה של זקני משפחת המלוכה והעולמא, והמופתי הגדול גזר פתווה שנייה, הקוראת לסעוד לוותר על כס המלכות לטובת אחיו. פייסל הוכרז כמלך ב-2 בנובמבר 1964 וסעוד יצא לאחר מכן לגלות.

העבדות בוטלה בערב הסעודית רק כאשר פייסל הוציא צו לביטולה המוחלט ב-1962. כ-1,682 עבדים שוחררו באותה תקופה, בעלות של 2,000 דולר לאחד לממשלה. ארה"ב החלה לעורר את סוגיית העבדות לאחר פגישה בין המלך עבד אל-עזיז לנשיא ארה"ב פרנקלין ד. רוזוולט ב-1945, וכי ג'ון פ. קנדי שכנע לבסוף את בית סעוד לבטל את העבדות ב-1962.

מלך ערב הסעודית: רפורמות ומודרניזציה

אחת הפעולות המוקדמות ביותר שנקט פייסל כמלך הייתה הקמת מועצה שתטפל בסוגיות ירושה עתידיות. הוא גם יזם חוק לפיו כל נסיכי סעודיה צריכים לחנך את ילדיהם בתוך המדינה, מה שהפך את הלימודים בממלכה לפופולריים בקרב משפחות מהמעמד הגבוה. הוא הציג את מערכת האזורים המנהליים במדינה והניח את היסודות למערכת רווחה מודרנית. ב-1970 הקים את משרד המשפטים וחנך תוכנית חומש לפיתוח כלכלי.

ניסיונות המודרניזציה של פייסל כללו חוקים חדשים בנוגע לתקשורת, הוצאה לאור וארכיונים, וכן פרוטוקולי שיתוף פעולה תרבותי דו-צדדי עם ארכיונים זרים. שידורי טלוויזיה החלו רשמית ב-1965. באותה שנה, אחיינו של פייסל תקף את המטה החדש של הטלוויזיה הסעודית ונהרג על ידי אנשי אבטחה. התוקף היה אחיו של המתנקש העתידי של פייסל והתקרית נחשבת למניע המקובל ביותר להתנקשות. למרות חוסר שביעות רצון מסוים מהשינויים החברתיים שהנהיג, העולם הערבי רכש כבוד לפייסל כתוצאה ממדיניות המודרניזציה שלו, ניהולו את הערים הקדושות של מכה ומדינה, המוניטין שלו כמתנגד נחרץ לציונות וכוחה הפיננסי העולה במהירות של המדינה.

"אני מתחנן אליכם, אחים, להתייחס אליי כאח וכמשרת. 'מלכות' שמורה לאל לבדו ו'הכס' הוא כס השמיים והארץ."

פייסל, בנאום שנשא זמן קצר לאחר שהפך למלך

הפיכת הנפט לכוח

פייסל שאף למקסם את ניצול הכנסות הנפט ויזם הערכה יסודית מחדש של הסכם חלוקת הרווחים עם תאגיד הנפט אראמקו, אותו ראה כבלתי הוגן. הממשלה עברה מהסכמי ניצול מאגרי נפט למתן זיכיונות להשקעת נפט באופן בלעדי למוסדות מדינה. לאחר שהמדינה הכריזה על פשיטת רגל ב-1958, פייסל התמקד בהחייאת מפעלים תעשייתיים, חקלאיים, פיננסיים וכלכליים והוא זכה להכרה על תפקידו המכריע בהתחדשות הכלכלית והמנהלית של הממלכה.

הוא ניהל את גיבוש תוכניות החומש והחל להקים את מבנה האזורים המנהליים. פייסל לקח חלק מרכזי בהקמת תאגיד פטרומין והניח את היסודות לבניית רשת מקיפה של תחנות כוח. הוא גם עמד בראש הקמת תעשיות חיוניות כמו פטרוכימיה, ברזל, פלדה, מלט וכרייה. הממלכה יזמה את אסטרטגיית הפיתוח הראשונה שלה ב-1969. הוא גם נפגש עם נשיא ארה"ב לינדון ב. ג'ונסון ב-1966 ויצר ברית סעודית-אמריקאית. ב-1971 נפגש עם הנשיא ריצ'רד ניקסון ושלוש שנים לאחר מכן, ב-1973, הוקמה הוועדה הכלכלית המשותפת הסעודית-אמריקאית. ב-1974 היה ניקסון לנשיא האמריקאי הראשון שביקר בערב הסעודית.

פיתוח חקלאי ותחבורה

ב-1965, משרד החקלאות הסעודי שיתף פעולה עם חברות ייעוץ רב-לאומיות כדי להקים תוכנית מקיפה לחיפוש וניצול מקורות מים. פרויקטים משמעותיים שהושלמו כללו את בניית סכר ג'יזאן ב-1970. באל-אחסא יושמה יוזמה לחיסכון במים באמצעות פרויקט השקיה וניקוז. סכרים נבנו גם באבהא, אל-מג'מעא ובוואדי חניפה ליד ריאד לאיסוף מי גשמים. המשרד הורה גם לבנק החקלאי להציע הלוואות לחקלאים ודייגים לרכישת ציוד חיוני, עם תנאי להחזר ללא ריבית לטווח ארוך.

תחת הנהגתו, פיקח פייסל על הרחבה נרחבת של רשתות כבישים מודרניות ברחבי הממלכה, שאפשרו חיבורים למדינות שכנות כמו ירדן, סוריה, עיראק וכווית. כמו כן, הורחבו ושודרגו שדות תעופה וחברת התעופה הסעודית ערביאן איירליינס רכשה מטוסי סילון. הוקם מכון להכשרת תעופה אזרחית בג'דה. נמל ג'דה האסלאמי הורחב והוקמו נמלים חדשים בינבו וג'אזאן.

דגש על השכלה גבוהה ונשים

החינוך זכה לתשומת לב גדולה ועבר שיפורים משמעותיים בתקופת שלטונו של פייסל. הוא הורה על הקמת אוניברסיטת האימאם מוחמד אבן סעוד האסלאמית בריאד ב-1974, וכן הקים את אוניברסיטת המלך עבד אל-עזיז בג'דה ב-1967 (שהפכה לאוניברסיטה ציבורית ב-1974). ב-1975, המכללה לנפט ומינרלים בדהראן הוסבה לאוניברסיטת המלך פהד לנפט ומינרלים. פייסל מוכר גם בזכות תרומתו המשמעותית לחינוך הנשים בערב הסעודית, החל מתקופתו כנסיך כתר. ב-1956 הקים את בית הספר הממשלתי הראשון לבנות במדינה, "דאר אל-חנאן", תחת חסותה של אשתו יפעת. ב-1960 הוצא צו מלכותי שהוביל להקמת הנשיאות הכללית לחינוך בנות, שסימן את תחילתו הרשמית של חינוך הנשים.

פיתוח הבריאות והצבא

תחת הנהגתו של פייסל גויסו אנשי מקצוע רפואיים מרחבי העולם. הוא הורה על הקמת בית החולים למומחים על שם המלך פייסל בריאד על אדמה שתרם בית החולים החל לפעול ב-1975. שיתוף פעולה עם ארגון הבריאות העולמי טופח לפיתוח תוכניות בריאות ממשלתיות. פייסל פיתח אסטרטגיה מקיפה עבור חיל האוויר המלכותי הסעודי. הוא הורה על הקמת האקדמיה המלכותית של המלך פייסל ב-1967, שהחלה לפעול ב-1970. ב-1965 יזם רכישת נשק וציוד מתקדמים, כולל 40 מטוסי קרב מסוג לייטנינג. ב-1972 הזמין 39 מטוסי מיראז' 5 מצרפת, אך החליט לתרום אותם למצרים ב-1974 כדי לחזק את חיל האוויר שלה.

בתקופת שלטונו, פיקח פייסל על הקמת הערים הצבאיות המתקדמות הראשונות, מתחמים מודרניים שכללו בסיסים צבאיים, מתקני אימון, מחסנים ושכונות מגורים עם מתקני חינוך, בריאות ומסחר. הראשונה הייתה העיר הצבאית המלך פייסל ליד ח'מיס מושייט ב-1971 ואחריה העיר הצבאית המלך עבד אל-עזיז בצפון-מערב ב-1973.

שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 התאפיינו בהפיכות רבות באזור. ההפיכה של מועמר קדאפי בלוב ב-1969 הייתה מאיימת במיוחד. כתוצאה מכך, פייסל בנה מנגנון ביטחון מתוחכם ודיכא בתקיפות כל התנגדות, והצדיק את מדיניותו במונחים אסלאמיים. בקיץ 1969 הורה על מעצרם של מאות קציני צבא, כולל כמה גנרלים, בטענה שתוכננה הפיכה צבאית. המעצרים התבססו ככל הנראה על מידע שהגיע מהמודיעין האמריקאי.

בין אסלאמיזם לווהאביזם

פייסל החזיק בגישה פלורליסטית יחסית, שהעדיפה התאמה זהירה ומצומצמת לדרישות עממיות לרפורמה מכלילה. הוא הכיר בגיוון הדתי והתרבותי של ארצו, כולל השיעים באל-אחסא במזרח והחג'אזים הסונים הקוסמופוליטיים ממכה וג'דה וכלל אותם בממשלה. הוא ניסה לקדם צורה רחבה יותר, לא-כיתתית, של פאן-אסלאמיזם, כדוגמת השקת הליגה העולמית המוסלמית ב-1962. הוא אף הכריז בפני אנשי הדת הסעודים כי: "כל המוסלמים, ממצרים, הודו ועוד, הם אחיכם."

עם זאת, תפקידם וסמכותם של אנשי הדת הווהאבים הממלכתיים ירדו לאחר שפייסל הפך למלך ב-1964, למרות שהם סייעו לו לעלות לשלטון. הוא ניסה למנוע מאנשי דת רדיקליים לשלוט במוסדות דת, והיה מסוגל ליישם רפורמות חברתיות זהירות כמו חינוך נשים, למרות הפגנות רחבות של שמרנים דתיים. באמצעות שיחות עם השמרנים, הוא הצליח לשכנע אותם בחשיבות הקידמה. עם זאת, פייסל לא סבל ביקורת על שחיתות בתוך משפחת המלוכה והדיח את שייח' עבד אל-עזיז בן באז (לימים המופתי הגדול של המדינה) מתפקידו כרקטור המכללה התיאולוגית באל-מדינה, בשל ביקורתו.

עניין באתרים הקדושים: הרחבות והגנה

קבוצת בן לאדן הסעודית הופקדה על הרחבת מסגד אל-חראם במכה, שהייתה ההרחבה המהותית הראשונה מזה אלף שנה. פרויקט זה נמשך עשרים שנה. פייסל התנגד להריסת חלק משמעותי מהמבנה העות'מאני והורה על שימורו. ב-1962 הורה על פתיחה מחודשת של מפעל בד הכעבה במכה בשל מתיחות פוליטית עם מצרים. ב-1965 תכננה הליגה העולמית המוסלמית לשפץ את מקאם איברהים, ופייסל נתן את הסכמתו. ב-1967 הוקף האזור שמסביב למקאם איברהים בגדר חדשה כדי להקל על טקסי ההקפה. במקרה של מסגד הנביא במדינה, פייסל הורה על בניית אזורי תפילה ממערב למסגד ב-1973. ב-1964 נשלחה קבוצת בן לאדן גם למזרח ירושלים כדי לבצע עבודות שיקום בכיפת הסלע.

מדיניות חוץ: פאן-אסלאמיזם ואנטי-קומוניזם

כמלך, פייסל השתמש באסלאם כאחד מכלי מדיניות החוץ של ערב הסעודית, ובכך נבדל מהמלכים הקודמים. הוא המשיך בברית ההדוקה עם ארצות הברית שהחלה על ידי המלך עבד אל-עזיז, והסתמך רבות על ארה"ב לחימוש והכשרת הכוחות המזוינים. פייסל היה אנטי-קומוניסט והיה חסר רצון לקשרים פוליטיים עם ברית המועצות ומדינות הגוש הקומוניסטי. הוא ראה סתירה מוחלטת בין הקומוניזם לאסלאם. הוא אף חתם על הסכם עם עבד אל-חלים מחמוד, האימאם הגדול של אל-אזהר, למאבק בקומוניזם ב-1971.

פייסל נודע בתמיכתו בפלסטינים. מעורבותו החלה ב-1938, כאשר ייצג את אביו בוועידת לונדון בנושא פלסטין, שם נשא נאום שהתנגד לתוכנית החלוקה. לאחר ההצתה במסגד אל-אקצא ב-1969, כינס פייסל ועידה ברבאט, מרוקו, בהשתתפות מנהיגי 25 מדינות מוסלמיות. הוועידה קראה לישראל לוותר על השטחים שנכבשו ב-1967 והקימה את הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.

מלחמת יום הכיפורים ואמברגו הנפט

לאחר מותו של נאצר ב-1970, פייסל התקרב למחליפו, אנואר סאדאת. לאחר שסאדאת פתח במלחמה ב-1973 (מלחמת יום הכיפורים), פייסל משך את הנפט הסעודי מהשווקים העולמיים והיה הכוח העיקרי מאחורי משבר הנפט ב-1973, במחאה על התמיכה המערבית בישראל במהלך הסכסוך. האמברגו הוטל בתחילה על קנדה, יפן, הולנד, בריטניה וארצות הברית והורחב מאוחר יותר למדינות נוספות. מחיר הנפט עלה בכ-300 אחוזים עד סיום האמברגו במרץ 1974, מ-$3 ל- $12 לחבית. מעשה זה נחשב למעשה המכונן בקריירה של פייסל, והקנה לו יוקרה מתמשכת בקרב ערבים ומוסלמים ברחבי העולם.

ב-1974 נבחר פייסל לאיש השנה של מגזין "טיים". ההכנסות החדשות מהנפט אפשרו לפייסל להגדיל מאוד את הסיוע והסובסידיות למצרים, סוריה והארגון לשחרור פלסטין (אש״ף). בערב הסעודית והעולם הערבי מקובל לחשוב כי אמברגו הנפט של פייסל היה הגורם האמיתי להתנקשות בו, באמצעות מזימה מערבית.

מלחמת האזרחים בתימן ואירועים נוספים

מלחמת האזרחים בתימן (1962–1970) התנהלה בין הנאמנים לממלכה המותוואכלית של תימן ( المملكة المتوكلية اليمنية) לבין תומכי הרפובליקה הערבית התימנית, כאשר סעודיה תמכה במלוכנים ומצרים (תחת נאצר) תמכה ברפובליקנים. ב-1964 נפגשו נאצר ופייסל באלכסנדריה והתחייבו לשתף פעולה בפתרון המחלוקות. באוגוסט 1965 הגיע נאצר לג'דה ושני המנהיגים הגיעו ל"הסכם ג'דה", שכלל נסיגה הדרגתית של הכוחות המצריים, הפסקת כל הסיוע הסעודי למלוכנים, והקמת מועצה תימנית שתכין משאל עם על עתיד המדינה.

לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, הורה פייסל לכוחות המזוינים הסעודים להיות בכוננות והורה לכוח של 20,000 חיילים סעודים לנסוע לירדן כדי להשתתף לצד הכוחות הערביים. בוועידת חרטום, סעודיה, לוב וכוויית הסכימו להקים קרן בשווי 378 מיליון דולר לחלוקה בין המדינות שנפגעו מהמלחמה, כשסעודיה תרמה 140 מיליון דולר.

ההתנקשות

ב-25 במרץ 1975, המלך נורה מטווח אפס שלוש פעמים ונהרג על ידי פייסל בן מוסאעיד, בנו של אחיו למחצה מוסאעיד בן עבד אל-עזיז, שזה עתה חזר מארצות הברית. הרצח התרחש במג'ליס, אירוע שבו המלך פותח את מקום מגוריו לאזרחים כדי שיבואו לבקש ממנו בקשות. כאשר הנסיך פייסל ניגש לחבק את המלך, המלך פייסל התכופף לנשק את אחיינו כמקובל. באותו רגע, הנסיך פייסל שלף אקדח וירה בו. הכדור הראשון פגע בסנטרו של המלך והשני עבר דרך אוזנו. המלך פייסל הובהל במהירות לבית החולים המרכזי בריאד, ושם מת זמן קצר לאחר מכן. שר הנפט, זכי ימאני, צעק שוב ושוב לא להרוג את הנסיך.

אחת התיאוריות לרצח היא נקמה על מותו של הנסיך ח'אלד בן מוסאעיד, אחיו של המתנקש, שנהרג על ידי שוטר ב-1966 לאחר שהוביל מתקפה על תחנת טלוויזיה במחאה על הרפורמות החילוניות של המלך. פייסל בן מוסאעיד נתפס מיד לאחר ההתקפה. בתחילה הוכרז רשמית כבלתי שפוי, אך לאחר משפט פאנל של מומחים רפואיים סעודים קבע שהוא היה שפוי כשירה במלך. בית המשפט הדתי העליון במדינה הרשיע אותו ברצח מלך וגזר עליו גזר דין מוות. ראשו נערף בציבור בכיכר דירה בריאד.

הנצחה ומורשת

לאחר מותו, בניו של פייסל הקימו לזכרו ארגון פילנתרופי בינלאומי, קרן המלך פייסל. הוא הונצח על ידי הפזמונאי רוברט האנטר בשיר הנושא של אלבום להקת גרייטפול דד מ-1975, Blues for Allah. המלך ח'אלד יזם את בניית מסגד פייסל באסלאמאבאד, פקיסטן, ב-1976. העיר ליאלפור, העיר השלישית בגודלה בפקיסטן, שונה שמה לפייסלאבאד (מילולית, "עירו של פייסל") ב-1979 לכבודו.

המלך פייסל בן עבד אל-עזיז אל סעוד היה מנהיג בעל שיעור קומה היסטורי, שהוביל את ערב הסעודית על פני פרשת דרכים מכרעת. כבנו של מייסד הממלכה, הוא נשא על כתפיו את מורשת האיחוד והיה אחראי להפיכת הממלכה ממדינה בדואית שמרנית למעצמת נפט מודרנית ומשפיעה. הרפורמות הפנימיות שלו, שכללו את ביטול העבדות ואת קידום חינוך הנשים, יצרו תנופה עצומה לפיתוח חברתי וכלכלי, על אף ההתנגדות מצד גורמים שמרניים. בזירה הבינלאומית, הוא מיצב את עצמו כדמות מפתח בעולם הערבי-מוסלמי, באמצעות דגש על פאן-אסלאמיזם ותמיכה נחרצת בפלסטינים. אמברגו הנפט של 1973 היה השיא במדיניות החוץ שלו, והוא הוכיח את כוחה של סעודיה לערער את הכלכלה העולמית. ההתנקשות בחייו ב-1975 הייתה סיום טראגי לשלטון שעיצב מחדש את הממלכה והאזור.