פַנְטוֹמַס: גאון הפשע חסר הרחמים שעיצב את דמות נבל-העל המודרני

ברחובותיה האפלוליים של פריז, בשחר המאה העשרים, ריחפה תחושה של אימה חסרת צורה. לא היה זה שודד דרכים מצוי או רוצח שפל בסמטה צדדית שהדיר שינה מעיני התושבים, אלא כוח מושחת, חסר פנים ונעדר עכבות, שנדמה היה כי הוא שולט בכול ואינו נאמן לאיש. שמו היה פנטומס. מתוך דפיו של רומן צרפתי משנת 1911, הגיחה מפלצת מודרנית שפרצה את גבולות הספרות וחדרה עמוק אל התודעה הקולקטיבית, כשהיא משאירה מאחוריה שובל של דם, זהויות גנובות, ואת המפקח ז'וב שרדף אחריה באובססיביות ברחבי העולם.

ברחובותיה האפלוליים של פריז, בשחר המאה העשרים, צץ איום מסוג חדש. לא היה זה שודד דרכים מצוי או רוצח שפל בסמטה צדדית, אלא כוח מושחת, חסר פנים ונעדר עכבות, שנדמה היה כי הוא שולט בכל. שמו היה פנטומס, והוא הגיח אל אוויר העולם מתוך דפיו של רומן צרפתי, רק כדי לפרוץ את גבולות הספרות ולחדור אל התודעה הקולקטיבית. דמותו המאיימת, שעטתה מסכות והחליפה זהויות כזיקית, הפכה לסמל המובהק של הפשע המאורגן, האלגנטי והאכזרי.

דמותו הבדיונית של פַנְטוֹמַס (Fantômas) נוצרה בשנת 1911 על ידי צמד הסופרים הצרפתים מַרְסֶל אַלֵן (Marcel Allain) וּפְּיֶר סוּבֵסְטְר (Pierre Souvestre). פנטומס נחשב לאחת הדמויות הפופולריות ביותר בהיסטוריה של ספרות הפשע הצרפתית, והופיע ב-32 כרכים שנכתבו על ידי שני השותפים, ולאחר מכן ב-11 כרכים נוספים שנכתבו על ידי אלן לבדו לאחר מותו של סובסטר. דמותו היוותה בסיס לשלל עיבודים בקולנוע, בטלוויזיה ובקומיקס. מבחינה היסטורית וספרותית, פנטומס מייצג את נקודת המעבר מנבלי הרומן הגותי של המאה ה-19 אל הרוצחים הסדרתיים ונבלי-העל של העידן המודרני.

האהדה הציבורית לפנטומס נבעה מכך שהוא פגע כמעט אך ורק באליטה העשירה: אריסטוקרטים, בנקאים, אנשי עסקים מושחתים ובני המעמד הגבוה. עבור קוראי החוברות הזולות שחיו בעוני, פנטומס היה מעין גרסה אפלה וחולנית של רובין הוד – הוא לא חילק את הכסף לעניים, אך הוא השפיל את המוסדות והאנשים שהעניים תיעבו, והוכיח פעם אחר פעם את אזלת ידה של משטרת פריז.

רקע היסטורי: עידן ההתנקשויות

דמותו של פנטומס הושפעה במידה רבה מהאווירה הציבורית והפוליטית בצרפת של סוף המאה ה-19, תקופה שזכתה לכינוי "עידן ההתנקשויות" (1892–1894).

באותן שנים, פריז חוותה גל של פיגועים ופעולות טרור אנרכיסטיות. ההשראה המרכזית לדמותו של פנטומס הייתה דמותו האמיתית של רַוָואשׁוֹל (Ravachol), טרוריסט ואנרכיסט צרפתי אשר נתפס כ"נוקם העם". המשטרה רדפה אחריו בנחישות, בעוד שחלקים בציבור ראו בו דמות נערצת. המתח הזה, בין פושע מבוקש ומטיל אימה לבין דמות נערצת ומתוחכמת, נמזג ישירות אל תוך קווי המתאר לעיצובן של דמויות בדיוניות מתוחכמות, ובראשן גאוני פשע מודרניים כמו פנטומס.

פרופיל של פושע חסר מעצורים

פנטומס מתואר כגאון פשע אכזרי וחמקמק מאין כמוהו. הוא "אדון הכול וכולם", "המענה" או "החמקמק", שפניו וזהותו האמיתית נותרו לוטים בערפל. בניגוד לְאַרְסֵן לוּפֶּן (Arsène Lupin), הגנב הג'נטלמן הידוע שהוצג כמה שנים קודם לכן ונמנע מרצח, לפנטומס אין שום עכבות. הוא מתואר כסוציופת הנהנה לרצוח בצורה סדיסטית. הוא חסר רחמים לחלוטין, אינו מגלה חמלה, ואינו נאמן לאיש – אפילו לא לילדיו שלו.

אמן ההסוואה הזה מופיע תמיד תחת זהות בדויה, לעיתים קרובות משתמש בזהותו של אדם שזה עתה רצח. מעשיו הפליליים מתאפיינים בטכניקות מוזרות ובלתי סבירות, כגון שימוש בחולדות נגועות במגפה, נחשי ענק, וחדרים המתמלאים אט אט בחול. הוא הסיבה לכמעט כל פשע בלתי מפוענח, ופועל ללא לאות כדי להשיג את מטרותיו המרושעות.

הביוגרפיה המסתורית של אדון האימה

הרקע של פנטומס נותר מעורפל. ייתכן כי הוא בעל שורשים בריטיים, צרפתיים או שניהם גם יחד. נראה כי תאריך לידתו הוא סביב שנת 1867. הכרוניקה של חייו הפליליים, כפי שהיא נחשפת בספרים, נפרסת על פני יבשות ושנים.

בסביבות שנת 1892, האיש שלימים ייקרא פנטומס פעל תחת השם הארכידוכס חואן נורת' בנסיכות הגרמנית הסה-ויימאר. שם, יחד עם אישה אצילה שזהותה נותרה אנונימית, הביא לעולם ילד בשם וְלַדִימִיר. בנסיבות שמעולם לא נחשפו, הוא נעצר ונשלח לכלא.

מסעו המשיך אל מעבר לים, ובשנת 1895 שהה בהודו. אישה אירופאית לא מזוהה ילדה שם תינוקת בשם הֶלֵן (Hélène), שאביה עשוי להיות פנטומס עצמו או נסיך הודי ששימש כעוזרו. הילדה, מכל מקום, גודלה בדרום אפריקה. שנתיים לאחר מכן, ב-1897, הגיע פנטומס לארצות הברית ולמקסיקו, שם הביא לחורבנו הכלכלי של שותפו העסקי דאז, אֶטְיֵין רַמְבֶּר.

בשנת 1899 השתתף במלחמת הבורים השנייה בדרום אפריקה תחת השם גורן. הוא לחם בטרנסוול כסמל ארטילריה תחת פיקודו של לורד רוברטס, והפך לעוזרו האישי של לורד אדוארד בֶּלְתָאם מסקוטוול היל. שם התאהב נואשות באשתו הצעירה של הלורד, ליידי מוד בלתאם.

הרצח בפריז והמרדף האובססיבי

עם שובם לאירופה, סמוך לתחילת העלילה של הרומן הראשון (סביב שנת 1900), נתפסו גורן וליידי בלתאם בקן האהבים הפריזאי שלהם, ברחוב לוורט, על ידי בעלה. לורד בלתאם עמד לירות במוד, כאשר גורן הלם בו בפטיש ולאחר מכן חנק אותו למוות.

לאחר מכן, התחזה פנטומס לאטיין רמבר והפליל את בנו, צ'ארלס, ברצח שהוא עצמו ביצע. תחת מעטה הזהות של אטיין, הוא שכנע את צ'ארלס לרדת למחתרת. אולם הצעיר התגלה עד מהרה על ידי בלש משטרת פריז, המפקח ז'וּב, שהפך אובססיבי לחלוטין ללכידתו של פנטומס. ז'וב האינטליגנטי והעקשן, המקדיש את חייו למרדף, הבין כי צ'ארלס חף מפשע והעניק לו זהות חדשה: ז'רום פנדור, עיתונאי המועסק בעיתון "לה קפיטל".

מאוחר יותר, ז'וב עצר את גורן ובמהלך משפטו העלה טיעון משכנע כי גורן ופנטומס הם למעשה אותו אדם, אף שהראיות היו נסיבתיות מדי. בערב הוצאתו להורג, נמלט גורן-פנטומס ממשמורת על ידי החלפתו בשחקן שהתאים את מראהו החיצוני לזה של פנטומס, והשחקן הוצא להורג במקומו.

גורלן של הדמויות הסובבות אותו היה טרגי. ליידי בלתאם נותרה קרועה ללא הרף בין תשוקתה לנבל לבין האימה מתוכניותיו הפליליות, עד שלבסוף שמה קץ לחייה בשנת 1910. העיתונאי פנדור התאהב בהלן, בתו של פנטומס, ולמרות ניסיונותיו החוזרים ונשנים של פנטומס להפריד ביניהם, השניים נישאו, כשהלן מסייעת לארוסה להילחם באביה. ולדימיר, בנו המרושע של פנטומס, הופיע מחדש בשנת 1911; חברתו נרצחה על ידי פנטומס, וולדימיר עצמו נורה לבסוף על ידי ז'וב.

כנופיית האפאצ'ים של פנטומס

סביב פנטומס התקבצה גלריה של דמויות משנה עשירות. לצד המפקח ז'וב והעיתונאי פנדור, בלטה דמותו של בּוּזִי (Bouzille), נווד חוכמולוג המשמש כאתנחתא קומית ומסייע לעיתים לז'וב ולפנדור, ולעיתים אף לפנטומס עצמו. מנגד ניצבו אנשי השוליים האלימים של כנופיית ה"אפאצ'ים" (Apaches) של פנטומס: "השמש" (The Beadle), בריון שזכה לכינויו בשל מנהגו לגזול את כספם של עוברי אורח על ידי ריסוק ראשיהם אל המדרכה; ו"אמא טוּלוּשׁ" (Mother Toulouche), אישה זקנה ששימשה מעין מנהיגה בקרב האפאצ'ים, והוצגה כרוצחת ובריונית חסרת רחמים.

כרוניקה של יצירה: כל כתבי פנטומס

התפוקה הספרותית של אלן וסובסטר הייתה לא פחות ממדהימה. הספרים והסרטים שוחררו בזה אחר זה ברצף מהיר, כאשר זכויות ההסרטה של הספרים נחטפו מיד, מה שהבטיח לאולפני הקולנוע הפקה יציבה של סרטי המשך.

אולי יעניין אותך

מרתה כהן: האחות היהודייה שריגלה בלב גרמניה הנאצית

הקרב המוזר בהיסטוריה: כשפרשים צרפתים הביסו צי ימי שלם

הקולנוע הרוסי בימים של מלחמה

השליח שכבש את פסגת הספרות הסינית: שירתו של מעמד הפועלים החדש

שנת 1911 לבדה ראתה את פרסומם של לא פחות מעשרה כרכים. הראשון שבהם היה "פנטומס" (Fantômas), ואחריו הגיעו "ז'וב נגד פנטומס" (Juve contre Fantômas), "המת ההורג" (Le Mort qui Tue), "הסוכן החשאי" (L'Agent Secret), "מלך שבוי בידי פנטומס" (Un Roi Prisonnier de Fantômas), "השוטר האפאצ'י" (Le Policier Apache), "התלוי של לונדון" (Le Pendu de Londres), "בתו של פנטומס" (La Fille de Fantômas), "כרכרת הלילה" (Le Fiacre de Nuit) ו"היד הכרותה" (La Main Coupée).

בשנת 1912 הקצב התגבר עם שלושה-עשר כרכים נוספים שראו אור. סדרת הספרים כללה את: "מעצרו של פנטומס", "השופט הפורץ", "מדי הפשע", "מותו של ז'וב", "הנמלטת מסן-לזאר", "היעלמותו של פנדור", "חתונתו של פנטומס", "רוצחה של ליידי בלתאם", "הצרעה האדומה", "נעלי המת", "הרכבת האבודה", "אהבותיו של נסיך" ו"הזר הטרגי".

השותפות הפורייה הגיעה לשיאה בשנת 1913 עם פרסומם של הספרים האחרונים פרי עטם של שני הסופרים יחד: "הג'וקי בעל המסכה", "הארון הריק", "עושה המלכות", "גוויית הענק", "גנב הזהב", "הסדרה האדומה", "מלון הפשע", "עניבת ההמפ" ו"סופו של פנטומס".

לאחר מותו של סובסטר, מרסל אלן המשיך את המורשת לבדו החל משנת 1925, עם הספר "האם פנטומס קם לתחייה?", ולאחריו פרסם ב-1926 ארבעה ספרים: "פנטומס, מלך הסוחרים ברכוש גנוב", "פנטומס בסכנה", "פנטומס נוקם", ו"פנטומס תוקף את פנדור". הספרים הבאים יצאו בתדירות נמוכה יותר: "ואם זה היה פנטומס?" (1933), "כן, זה פנטומס!" (1934), "פנטומס משחק וזוכה" (1935), "פנטומס פוגש אהבה" (1946), "פנטומס גונב בלונדיניות" (1948), והספר האחרון בסדרה, "פנטומס מוביל את הנשף", ראה אור ב-1963. ראוי לציין כי עטיפות הספרים המקוריות, שאוירו על ידי ג'ינו סטראצ'ה, נחשבות ליצירות גאונות סנסציוניות בפני עצמן. העטיפה המפורסמת של הספר הראשון, המציגה אדם עטוי מסכה בחליפת ערב הפוסע מעל פריז כשפגיון בידו, הפכה לקלישאה חזותית של ממש. (יש להדגיש כי הרומן "המסמך הצהוב, או פנטומס של ברלין" מאת מרסל אלן מ-1919 אינו שייך לסדרת פנטומס חרף שמו, וכי הרומן האחרון שכתב אלן פורסם רק כסדרה בעיתון ולא אוגד לספר).

פנטומס השתמש בטכנולוגיות החדישות ביותר של זמנו כדי לרצוח ולהימלט (מכוניות מהירות, רכבות, צוללות קטנות, גזים רעילים). הוא גילם את החרדה של האדם בתחילת המאה ה-20 מפני הטכנולוגיה והעידן התעשייתי. החשש היה שהקידמה המדעית אינה מביאה רק אורח חיים נוח יותר, אלא גם מספקת לאנשים חסרי מוסר כלים קטלניים וחסרי תקדים להרס המוני.

מן הדף אל המסך המרצד

הצלחתו העצומה של פנטומס כבשה גם את עולם הקולנוע בשלביו המוקדמים ביותר. חלוץ הקולנוע האילם, לוּי פִיאַד (Louis Feuillade), ביים חמישה סרטים בהמשכים שנחשבים ליצירות מופת של הקולנוע האילם: "פנטומס", "ז'וב נגד פנטומס" ו"המת ההורג" (שלושתם מ-1913), ולאחריהם "פנטומס נגד פנטומס" ו"השופט המזויף" (1914). הסרטים כיכבו את רנה נבאר בתפקיד פנטומס, בריאון כז'וב, ז'ורז' מלכיור כפנדור ורנה קרל כליידי בלתאם.

בשנת 1920 הופקה בארצות הברית סדרה בת 20 פרקים בבימויו של אדוארד סדג'וויק ובכיכובו של אדוארד רוזמן, אך היא נשאה דמיון מועט למקור הצרפתי, ופנטומס נאבק בה בבלש בשם פרד דיקסון (גולם על ידי ג'ון וילארד). סדרה זו הופצה חלקית בצרפת תחת השם "עלילות הדיאבולוס". במרוצת השנים הופקו סרטים נוספים: סרטו של פול פז'וס מ-1932 (עם ז'אן גלאן), הקומדיה האילמת והסוריאליסטית "מר פנטומס" של ארנסט מורמן (1937), והסרטים של ז'אן סאשה (1946) ורובר ורנה (1949). בשנת 1944 הופק באיטליה הסרט "מקאריו נגד זאגומר", שהשתמש בשם "זאגומר" מכיוון שהיוצרים לא הצליחו להשיג את הזכויות לפנטומס.

המהפך הגדול ביותר בדימויו של פנטומס התרחש בשנות ה-60, עם טרילוגיית הסרטים בבימויו של אנדרה יונבל: "פנטומס" (1964), "פנטומס משתולל" (1965) ו"פנטומס נגד סקוטלנד יארד" (1967). סרטים אלו סטו משמעותית מן המקור הספרותי. בעקבות שני סרטי "הפנתר הוורוד" הראשונים, ניתן לסרטים טון קומי הרבה יותר, ובהשראת סרטי ג'יימס בונד הראשונים, פנטומס (בגילומו של ז'אן מארה, שגילם גם את פנדור) הפך לדמות המזכירה נבלי ג'יימס בונד, המשתמשת בגאדג'טים כמו מכונית סיטרואן DS מעופפת עם כנפיים נשלפות. לואי דה פינס גילם את ז'וב, ומילן דמונז'ו את הלן, צלמת וארוסתו של פנדור.

חשוב לזכור, בסרטים של שנות ה-60 פנטומס עוטה מסכה כחולה-חלקה, אך ברומנים המקוריים מ-1911 רמת הזעזוע הייתה גבוהה בהרבה. כדי להתחזות לאנשים שרצח, פנטומס נהג לעיתים ממש לפשוט את עור פניהם של קורבנותיו ולעטות אותו על פניו כמו כפפה (כפי שקורה, למשל, לזהותו של השחקן בהוצאה להורג או לקורבנות אחרים ברומנים). פרט זה מדגיש את היותו פסיכופת המייצג את האימה הטהורה, רחוק מאוד מהדמות הקומית שגילם ז'אן מארה.

המורשת הטלוויזיונית כוללת מיני-סדרה משנת 1980 בכיכובו של הלמוט ברגר כפנטומס, שחלק מפרקיה בוימו על ידי קלוד שابرול וחואן לואיס בוניואל. מעניין לראות כי בסדרות הפנטזיה לילדים מצ'כוסלובקיה, "ארבלה" (1979-1981) וסדרת ההמשך "ארבלה חוזרת", המבוססות על דמותו מסרטי שנות ה-60, פנטומס הוא דווקא בן ברית וידיד של הגיבורים, ואף מנהיג עולם האגדות למבוגרים. בשנת 2010 פורסם כי הבמאי כריסטוף גאן עובד על עיבוד קולנועי חדש בהשתתפות וינסנט קאסל וז'אן רנו, אך הפרויקט בוטל לבסוף. עם זאת, סרט חדש של פנטומס עתיד לראות אור ב-3 בפברואר 2027.

הפלישה לעולם הקומיקס

דמותו של פנטומס מצאה כר פורה גם בעולם הקומיקס. בצרפת, פורסמו עיבודים רבים לאורך השנים, החל משנת 1941 אז נכתבה סדרה צבעונית על ידי מרסל אלן וצוירה על ידי סנטיני, דרך רצועות קומיקס יומיות שאוירו על ידי פייר טבארי בשנות ה-50, ועד סדרת רומנים גרפיים בשנות ה-90 (מאת דליס ולברדור).

הגרסה המסקרנת ביותר צמחה דווקא באמריקה הלטינית. בשנות ה-60 הפיקה ההוצאה המקסיקנית נובארו את הסדרה "פנטומס, האיום האלגנטי", שהפכה לפופולרית להדהים. גרסה זו שכתבה את הדמות לגיבור, ככל הנראה כדי להתאים לקהל הלטיני שצמא לנוקמי צדק. פנטומס המקסיקני היה גנב שביצע שודים ראוותניים לשם הריגוש בלבד, ועטה תמיד מסכה לבנה והדוקה. הוא צויד בטכנולוגיה מתקדמת שיצר מדען בשם פרופסור סמו, היה מיליונר ונעזר בסוכנות חשאיות – 12 "נערות גלגל המזלות" – נשים יפהפיות שסייעו לו ולבשו בגדים פרובוקטיביים, עשורים לפני "המלאכיות של צ'רלי". הסדרה שילבה את האסתטיקה של ג'יימס בונד יחד עם זו של יו הפנר (מייסד פלייבוי), וזכתה להצלחה אדירה בקרב הקהל הלטיני.

פנטומס הופיע גם בקומיקס אמריקאי (2009) ואף בקטלוג ספרותי פולני משנת 1979, בו המהדורה של ספרו של חוליו קורטאסר עוטרה באיורים מאת יז'י סקרז'ינסקי, אשר יצרו מיני-קומיקס המבוסס על מראהו של ז'אן מארה בסרט מ-1964. גם בספרות החדשה זכה פנטומס להמשך חיים, עם סיפורים מאת ויליאם פטריק מיינרד ו-ר. אלן ליידר בעשור הראשון והשני של שנות האלפיים.

השפעה תרבותית וחיקויים

האליטיזם התרבותי של צרפת אימץ את פנטומס אל חיקו באהבה בלתי צפויה. האוונגרד הצרפתי של אותה תקופה, ובמיוחד הסוריאליסטים, ראו בו יצירת מופת. הצייר רנה מגריט, המשורר רובר דסנוס והצייר הקוביסטי חואן גריס יצרו כולם יצירות המרמזות על פנטומס.

המשורר בלאז סנדראר כינה את סדרת הספרים "האינאיס המודרני". השפעתו של פנטומס חצתה גבולות, והסרטים זכו לפופולריות גם בברית המועצות, עד כדי כך שהדמות זכתה להופעת אורח בשתי קומדיות סובייטיות מצליחות מ-1968 ומ-1972. בשנת 1998, השפעתו האפלה זלגה אפילו לעולם המוזיקה, כאשר הזמר מייק פאטון הקים להקת מטאל אמריקאית אגדית וקרא לה על שם הדמות הבדיונית.

אדוות השפעתו יצרו אינספור חיקויים ודמויות מחווה. ככל הנראה, פנטומס עצמו הושפע מקודמו, ז'יגומאר (Zigomar), שנוצר ב-1909. אך בעקבות פנטומס צצו עשרות חיקויים, בצרפת לבדה: מ-Tenebras ו-Belphégor, ועד סדרת "הערפדים" (Les Vampires) של לוי פיאד עצמו, ולאחריה "ז'ודקס" (Judex), גיבור שהיה מעין גרסה כנה וישרה של פנטומס, אשר היווה השראה לדמות האמריקאית "הצל" (The Shadow), מי שהשפיע רבות על יצירת דמותו של באטמן.

פנטומס הופיע במחזות שונים בהם נאבק בשרלוק הולמס ובניק קרטר, והשפיע על שורת נבלים אפלים באיטליה של שנות ה-60 (דיאבוליק, קרימינל, שטאניק). מבקר הקולנוע קים ניומן טען כי פנטומס הוא שהיווה את ההשראה לסדרת סרטי "הפנתר הוורוד", כאשר פנטומס הומר לדמותו של סר צ'ארלס ליטון (הפנטום), והמפקח ז'וב הפך למפקח קלוזו. עקבותיו ניכרים אפילו בדמויות מצוירות כמו דונלד דאק (האלטר-אגו הנוקם Paperinik מבוסס חלקית על פנטומס), ברומן גרפי של "ליגת הג'נטלמנים המופלאים" שם הוא פוצץ את האופרה גרנייה תוך שהוא מכריז "אני מנצח", ואפילו בסרט המצרי מ-1968, "המרדף הרומנטי", שם גילם חסן מוסטפא את פנטומס כמשרת החושק בהונו של מעסיקו.

חומר מעשיר לצפייה

ז'אן מארה כפנטומס

המעבר של פנטומס אל המסך הניב עשרות יצירות שהפכו לקלאסיקות קולנועיות.

סדרת הסרטים האילמים של לוי פיאד (1913-1914). חמשת הסרטים המקוריים, ביניהם "פנטומס" ו"ז'וב נגד פנטומס", נחשבים ליצירות מופת של קולנוע אילם ולתיעוד החזותי הראשון של פחד ואסתטיקת פשע בקולנוע הצרפתי. הם קשורים ישירות לרומנים המוקדמים.

טרילוגיית פנטומס של אנדרה יונבל (1964-1967). שלושת הסרטים בכיכובם של ז'אן מארה ולואי דה פינס, שהציגו לעולם את פנטומס של המסכה הכחולה, הגאדג'טים והטון הקומי. יצירות אלו מופיעות בהקשר זה כדי להדגים כיצד השתנתה הדמות והותאמה לרוח תקופת סרטי ג'יימס בונד והפנתר הוורוד.

ארבלה (1979-1981) וארבלה חוזרת (1993). סדרות פנטזיה מצ'כוסלובקיה שמדגימות את השפעתה התרבותית יוצאת הדופן של הדמות, שם היא קיבלה פרשנות של גיבור חיובי השולט בעולם האגדות.

המרדף הרומנטי (1968). סרט מצרי שמהווה עיבוד לסרט "מה חדש, חתלתולה?", ומופיע בהקשר זה כדי להציג את התפשטותה הגיאוגרפית של התופעה, כשהפעם פנטומס משמש כדמות משרת אופורטוניסט.

פנטומס: עולם חדש (2027). סרט מותחן תקופתי צרפתי, שמציג את גיום קאנה בתפקיד פנטומס, לצד רומן דוריס, אנה ז'ירארדו ולואי פרס. העלילה, המתרחשת בפריז בשנת 1914, עוקבת אחר המפקח ז'וב כשהוא חוקר סדרה של פשעים אכזריים שבוצעו על ידי פושע אניגמטי המכונה פנטומס.

האם דמותו של פנטומס עשתה לכם חשק לצלול אל נבכי עולם הפשע הספרותי של תחילת המאה העשרים? אנו מזמינים אתכם להמשיך את המסע, לחקור לעומק את המאמרים שלנו ב-HistoryIsTold ולהירשם לניוזלטר שלנו כדי לא לפספס אף פרק בהיסטוריה האפלה והמרתקת של התרבות.