האם חינוך גופני יכול להיות חלק מפרויקט טוטליטרי שמטרתו לשלוט בהמונים ולעצב אותם מחדש? מנהיג איטליה הפשיסטית, בניטו מוסוליני (1883-1945), ומנהיג גרמניה הנאצית, אדולף היטלר (1889-1945), האמינו שניתן להשתמש בספורט כדי לעצב את גופם ונפשם של צעירי האומה ולהכינם לתפקידם העתידי כלוחמים.
בשני המשטרים הפשיסטיים, אחד הצעדים הראשונים ליצירת "האזרח החדש" היה השימוש הפוליטי בפעילות גופנית כבר מגיל צעיר ולבנים ולבנות כאחד. הספורט הפך לכלי מרכזי ליצירת קונצנזוס ולבניית תודעה לאומית, תוך חיזוק המשמעת, רוח הצוות והגבריות.
המדינה כגוף – הגוף כמדינה
בניטו מוסוליני, מייסד הפשיזם והדיקטטור ("הדוצ'ה") של איטליה בשנים 1922-1945, הוצג אינספור פעמים כשהוא עוסק בפעילות גופנית: שוחה, רץ, משחק טניס, מתאמן בחרב, רוכב על סוס, מתחרה במזחלת שלג ואפילו גולש סקי בחזה חשוף. תמונות אלו יצרו את המיתוס של מוסוליני כ"ספורטאי הראשון של איטליה". דמותו כספורטאי מצליח בכל תחום חיזקה את הקשר הרגשי בינו לבין הציבור. מראהו של מוסוליני הוצגה כמודל־על של הגבר האיטלקי האידיאלי. גופו הפך לסמל לעוצמה פוליטית נחושה, בניגוד לדימוי של הבורגנות החלשה שייצגה את הפוליטיקה האיטלקית לפני עליית הפשיסטים לשלטון ב־1922.
הפולחן סביב מוסוליני התחבר לרעיון הפשיסטי של המדינה כגוף חי. המדינה נתפסה כגוף פוליטי שבו כל האיברים פועלים בהרמוניה למען מטרה גדולה, תחת שליטה היררכית קפדנית. בראש הפירמידה עמד מוסוליני כמודל בלתי ניתן להשגה שכל האומה נדרשה להידמות לו. למרות דימויו, מוסוליני לא היה ספורטאי טבעי. הוא החל להתאמן רק בסוף שנות השלושים לחייו, במקביל לעלייתו לשלטון, אך ביקש להצטייר כמנהיג דינמי שמחובר לאהבת הספורט של העם. בניגוד אליו, היטלר בגרמניה ופרנסיסקו פרנקו בספרד מעולם לא ניסו להציג עצמם כספורטאים.
מוסוליני הקפיד להיות נוכח בכל אירוע ספורט חשוב. נוכחותו נתפסה כתמריץ לאתלטים האיטלקים לנצח בתחרויות. כל הישג ספורטיבי הוצג כהוכחה להצלחת הפשיזם ב"החייאת" העם האיטלקי.
למרות חוסר עניינו האישי בכדורגל, הוא ראה בענף דוגמה מושלמת לרעיון הפשיסטי של ספורט – עבודת צוות גברית הכפופה למרות המאמן. הניצחונות במונדיאל 1934 וב־1938 חיזקו את ההבנה של המשטר את הפוטנציאל התעמולתי האדיר של הספורט.
דוגמה נוספת הייתה מירוץ המכוניות "אלף המיילים", שהציג לעולם את איטליה כמדינה מודרנית בזכות פיתוח רשת הכבישים ותעשיית הרכב. מוסוליני, שהיה בעבר עיתונאי מוכשר, נאם נאומים דרמטיים שבהם הילל את הספורטאים האיטלקים. אפילו משחק ה"בוצ'ה" (כדורת) זכה לתיאור פואטי כאילו הוא משחק של "אנשים בריאים ומאושרים, אדוני העולם".
עיצוב הנוער באיטליה הפשיסטית
מוסוליני האמין שיש לשנות מהיסוד את החברה האיטלקית כדי ליצור חברה פשיסטית מושלמת. המשטר החל לאמן ולחנך גם ילדים, מתוך חוסר אמון בדור המבוגרים שעדיין הושפע מהמשטרים הקודמים. החינוך התמקד לא רק במחשבה ובערכים אלא גם בגוף. בתי ספר ומשפחות לא הספיקו לצורך זה, ולכן הוקמו ארגוני נוער ייעודיים. כל הילדים בגילאי 8-13 יכלו להצטרף לארגון ה"באלילה" (Balilla), בגיל 14-17 עברו לארגון ה"אוואנגרדיה", ולאחר גיל 17 יכלו להצטרף למפלגה הפשיסטית עצמה.
ב־1926 הוקם ארגון-העל "אופרה נאציונלה באלילה" (ONB) שאיחד את כל ארגוני הנוער. מטרתו הייתה לחנך צעירים לא רק מבחינה רוחנית ותרבותית, אלא גם להכינם לשירות צבאי, עבודה פיזית, מקצועות טכניים וספורט וזאת בהתאם לאידיאולוגיה הפשיסטית. החברות בארגון הייתה חינמית, אך הופעל לחץ חברתי חזק להצטרף, כולל מלגות ופרסים לעידוד הרשמה.
בתוכנית הלימודים שולבו אימונים צבאיים: כבר מכיתה ב' הילדים למדו לצעוד ולהצדיע במועל יד, במקום בלחיצת יד שנחשבה "בורגנית ולא היגיינית". תלמידי תיכון תרגלו פעילויות שדימו קרב, כמו זריקת כדור ברזל כתרגול להשלכת רימוני יד.
באותה תקופה פעלו גם ארגוני נוער קתוליים, כמו "אציוֹנה קתוליקה", שהתחרו על לבם של הצעירים. היחסים בין מוסוליני לוותיקן היו מתוחים בעקבות סיפוח רומא לממלכת איטליה ב־1870. מוסוליני נאלץ לפעול בזהירות כדי לא להתעמת ישירות עם הכנסייה. ב־1931 פרץ עימות חריף כשמוסוליני ניסה לפרק את ארגוני הנוער הקתוליים. האפיפיור פיוס ה־11 הגיב באיגרת חריפה שגינתה את הניסיון להשתלט על החינוך. לבסוף הושג הסכם פשרה: הארגונים הדתיים ימשיכו לפעול אך יתמקדו בחינוך רוחני בלבד.
מוסוליני ראה בספורט הכנה ישירה לשדה הקרב. ב־1932 הושק אירוע הספורט החשוב ביותר לנוער – "הליטוריאלי", מעין אולימפיאדה איטלקית, שבה השתתפו אלפי צעירים מדי שנה. למי שלא המשיך ללימודים גבוהים, הוקם ארגון "נוער הלחימה הפשיסטי", שבו האימונים הפיזיים היו הליבה המרכזית. תצוגות ספורט מרשימות נערכו לעיתים קרובות לפני נאומיו של מוסוליני. המשתתפים חוו תחושת שייכות וציות מוחלט, מה שחיזק את הלכידות של המשטר.
במשטר הפשיסטי גם נשים החלו לעסוק יותר בספורט, למרות התנגדות חריפה של הכנסייה ושל שמרנים שחששו שהפעילות תפגע בבריאות הרבייה. ארגון ה־ONB כלל גם חטיבה נשית: "בנות הזאב" (6-8), "האיטלקיות הקטנות" (8-14) ו"האיטלקיות הצעירות" (14-18). המטרה הייתה להפוך את הנערות לנשים חזקות ובריאות – אך בעיקר לאימהות לעתיד. הן עסקו בעיקר בספורט "הרמוני" כמו התעמלות והחלקה, וגם בשחייה וסקי, כדי לחזק את הגוף מבלי לעורר "אגרסיביות".
המונופול הנאצי על הנוער
הנאצים הושפעו עמוקות מהפשיזם האיטלקי, במיוחד בהיבט של חינוך הנוער. ב־1926 הוקם ארגון הנוער האחיד לבנים – "היטלריוגנד" (Hitlerjugend). ב־1940 החברות הפכה לחובה, מה שאפשר חינוך המוני ברוח האידיאולוגיה הנאצית. המטרה המרכזית הייתה טיפוח "הגזע הארי". ספורט ושגרות אימון קפדניות שימשו כלי להוכחת עליונות גרמנית. יהודים הורחקו מכל פעילות ספורטיבית ורבים מהם נאלצו להגר ולאחר מכן גורשו בכוח למזרח.
באולימפיאדת ברלין 1936 הצליחו הנאצים להפוך אירוע עולמי לתעמולה אדירה. למרות ניסיונות חרם, המשחקים התקיימו כסדרם והוצגו כ"חגיגה גרמנית מושלמת". ההשפלה היחידה להיטלר הייתה ניצחונותיו של האצן האפרו־אמריקאי ג'סי אוונס.
גם הפשיזם וגם הנאציזם ניסו ליצור חברה טוטליטרית אחידה דרך שליטה בנוער ובגופם של האזרחים. עבור חלק מהצעירים, ההשתתפות בארגונים אלו הייתה טראומטית. עבור אחרים, במיוחד נשים, זו הייתה חוויה של חופש זמני מהמשפחה והחברה המסורתית. גם כיום, הקישור בין כוח פיזי או הישג ספורטיבי לבין עוצמתו של מנהיג נשאר כלי תעמולתי שמעט דיקטטורים מצליחים להתאפק מלהשתמש בו.
הספורט במשטרים הפשיסטיים והנאצים לא היה רק פעילות גופנית תמימה, אלא כלי מכוון לשליטה, תעמולה ועיצוב דור חדש של אזרחים צייתנים ולוחמים. ההיסטוריה מלמדת אותנו עד כמה גוף האדם יכול להפוך לשדה קרב פוליטי ורעיוני. אם הנושא מרתק אותך, קרא עוד על סיפורים היסטוריים מעוררי השראה ולקחים מהעבר ב־HistoryIsTold.com – כי כדי להבין את ההווה, צריך להכיר את ההיסטוריה.
