האם הגוף שלנו מתוכנת מראש להיאבק בכל ניסיון שלנו לרדת במשקל? מחקר אוסטרלי טען שגילה את הסיבה האמיתית לכך שכל כך קשה לשמור על דיאטה ואולי גם את המפתח לפתרון?
ב-2018, מדענים אוסטרלים טענו שגילו מתג מולקולרי חדש במוח שלנו ששולט בשריפת שומן ובעזרת הפעלתו, הם מקווים לעצור את ההשפעות הבעייתיות של “דיאטות יו-יו”. צוות נוסף טען כי מצא דרך לכבות את הכימיקל שמעורר בנו תחושת רעב. ביחד, שני המחקרים הללו הובילו לפיתוח תרופות חדשות לירידה במשקל, כמו אוזמפיק הידוע לשמצה בתופעות הלוואי החריפות שלו.
הגוף שונא דיאטות. אחרי דיאטה, הוא מנסה נואשות לבנות שומן חדש כדי להחזיר את הגוף לגודל ה”נורמלי” שלו. זו הסיבה שקשה כל כך לרדת במשקל וקשה אפילו יותר לשמור על התוצאה.
“השמנה היא לא מחלה של סגנון חיים. היא ההפך הגמור מכך,” אמרה אז ד”ר זיין אנדרוז, נוירו-מדענית מאוניברסיטת מונאש. “במהלך האבולוציה בחרנו באופן טבעי אנשים שטובים יותר בלהשמין. הגנים שלנו התפתחו כדי לגרום לנו להיות שמנים יותר.”
במרבית ההיסטוריה האנושית, להיות שמן היה דבר טוב. השומן הגן עלינו מפני חורפים קרים ושימש כמאגר אנרגיה נגד רעב. המוח שלנו מרגיש הכי בנוח כשאנחנו קצת מלאים. כשאנחנו עושים דיאטה, המוח שלנו הופך מאוד לא מרוצה. קיבה ריקה מתחילה לשחרר לדם את הורמון הרעב גרלין (Ghrelin), שמערפל את המחשבה שלנו עם תחושות רעב. ובמהלך דיאטה ממושכת, תאי עצב מסוג AgRP שבהיפותלמוס, שמתוכננים במיוחד לזהות רעב, נכנסים למצב של רעב קיצוני (“starvation mode”).
במצב רגיל, הגוף בונה ושורף שומן לאורך היום כדי לשמור על רמות אנרגיה מאוזנות. בעוד שבמצב רעב, הגוף אוגר כל טיפת אנרגיה פנויה שהוא יכול להשיג כדי לייצר עוד שומן.
“אם תפסיקו את הדיאטה שלכם רק לכמה ימים, אותם תאי עצב מכוונים את הגוף להשתמש רק בפחמימות ולאגור את השומן,” טוענת ד”ר אנדרוז. “אנחנו חושבים שזו הסיבה שקשה כל כך לשמור על הירידה במשקל אחרי דיאטה, נלחמים ברצון הטבעי של הגוף שלנו לאגור שומן.”
במחקר שפורסם בפברואר 2018, בכתב העת Cell Reports, הצוות של ד”ר אנדרוז הראה שאם ניתן להפעיל את המתג – ניתן גם לכבות אותו. הצוות השתמש בעכברים שעברו שינוי גנטי כך שיחסר אצלם אנזים חשוב בשם Crat. המתג המולקולרי הזה אומר לתאי ה-AgRP להכניס את הגוף למצב רעב. העכברים המהונדסים הוכנסו לצום קצר.
במצב רגיל, צום כזה היה גורם למוח לכבות את מנגנוני שריפת השומן, מה שמוביל לעלייה במשקל כשהם חוזרים לאכול בדיוק כמו דיאטת יו-יו. אבל אצל העכברים ללא האנזים, מצב הרעב לא הופעל והם המשיכו לשרוף שומן גם לאחר שחזרו לתזונה רגילה. “זה נותן לנו הזדמנות ‘לרמות’ את המוח ולא להחזיר את המשקל שאיבדנו,” טוענת ד”ר אנדרוז.
במחקר נוסף, צוות מהמכון הרפואי של סנט וינסנט (St Vincent’s Institute of Medical Research) הדגים טריק דומה באמצעות הורמון הגרלין. ד”ר סנדרה גאליץ’ וצוותה שינו גנטית עכברים כך שיחסר אצלם אנזים שמגיב לגרלין. במאמר שפורסם באותה עת, הם הראו שכשחוסמים את קולטני הגרלין, האות לאכול אחרי דיאטה נחסם והעכברים נשארו רזים.
שני המחקרים יחד מציעים מטרות חדשות ומבטיחות לפיתוח תרופות שיכולות לכבות את מצב הרעב או אפילו לכבות לחלוטין את התיאבון שלנו. עם זאת, שני המחקרים נערכו על עכברים בלבד, וזה נדיר יחסית שממצאי מחקר בבעלי חיים יתורגמו ישירות לבני אדם, מזהיר ד”ר קיירון רוני, חוקר השמנה מאוניברסיטת סידני. “ובכל מקרה,” הוסיף, “האם אנחנו באמת רוצים לשלוט בתיאבון שלנו באמצעות תרופה? האם אנחנו מוכנים להפקיד התנהגות טבעית כל כך בסיסית בידי גלולה?”
למרות שמדובר במחקרים שנעשו בעכברים, הממצאים מציעים הצצה מרתקת לאופן שבו המוח שלנו שולט ברעב ובמשקל. בשאיפה לכך שדיאטות קשות יוחלפו בכדור קטן המדע לעתים פוגע בצורך הבסיסי ביותר, מה שמעלה את השאלה האם אנחנו באמת מוכנים לוותר על השליטה הטבעית שלנו בתיאבון…
